החיים הם כמו סוכה - הכל זמני, שום דבר אינו לנצח

הכל זמני. הכל מקרי. הכל נקודות במרחב אינסופי, ואנחנו מנסים לחבר ביניהן קו שיסביר לנו את המשמעות הגלויה או הנסתרת. לאחרונה ניתן חיזוק לתחושת הכאוס באירוע הירי המחריד בלאס וגאס. סטיבן פאדוק הכניס אותנו למבוכה גדולה, כי מדובר באירוע נורא ומטיל אימה אבל ההקשר שלו חשוב לא פחות.
 

בשעות הראשונות היו כמה שדרני רדיו שכבר מיהרו לדבר על מוסלמי משוגע נוסף שפתח באש. אחר כך התברר שקוראים לו סטיבן. אח שלו סיפר שהוא מיליונר. דאעש קיבל עליו אחריות ואולי כמה אנשים נשמו לרווחה ויכלו לומר "אמרנו לכם", אבל לא ברור אם זה הסיפור.
 

המבוכה נובעת מהשאלה לאיזה קו  לשייך את הנקודה השחורה הזאת שצצה על מצחה של ארה"ב - האם להתגברות מעשי הטרור הפנימי של מוסלמים או לקריאתו של מנהיג דאעש אל־בגדאדי בקלטת סודית מלפני כמה ימים להגביר את ההתקפות על המערב? כי זה הכי קל ומסייע לכל הצדדים. נותן צידוק לארגון הטרור ונותן לגיטימציה לממשל להמשיך במלחמת החורמה נגד דאעש ולנשיא לקלל את הקיצונים המאיימים על ארה"ב.
 

בשעת כתיבת שורות אלו לא ברור אם זו הסיבה, וזוהי בעצם הבעיה. גם אם פאדוק "התגייס" לדאעש, יכול להיות שהוא עשה זאת רק כי הוא פסיכופת שהחליט בכל מקרה לרצוח חפים מפשע, כאילו מדובר במשחק וידיאו. בהיעדר ארגון טרור מוסלמי נשארנו רק עם הקלות הבלתי נסבלת של השגת כלי נשק בארה"ב. זה באמת מטורף, אבל מוכר וידוע. כל מי שמכיר את ארה"ב יודע שזה חלק מהאמריקאיות, ולכן כל הפרשנים כתבו, ובצדק, שהסיכוי שמשהו ישתנה בעקבות הטבח הוא קלוש.
 

אז הכי קל לנו, הישראלים, לדקדק בנתונים ולצקצק בלשון ולומר: "איזה משוגעים האמריקאים". אלה שחייבים שיהיו להם הרבה כלי נשק ויש להם ארגון הרובאים, הדואג שכל ילד בן 8 יוכל ללכת לבית ספר עם מקלע ולרסס את החברים שלא שיתפו אותו במחבואים. האמת היא שאנחנו לא יכולים להרחיק את הנושא הזה מאיתנו.

נכון, לא כל אחד יכול לקנות כאן 42 רובים סתם כי בא לו, אבל כלי נשק אוטומטיים הם די נגישים במדינה שבה בכל משפחה יש חייל, או אחיין חייל, או חבר חייל שמסתובב עם תבור או M16. אנחנו חיים במדינה שבה אפשר להשיג נשק מעבריינים בקלות מדהימה ושבכל יום יורים כאן בחתונות או בשמחות, לא משנה של איזה מגזר. כך שאם באמת מדובר במשוגע אמריקאי, גם אנחנו נמצאים באזור הסיכון. 
 

אבל אם זה לא פיגוע טרור בחסות דאעש, ולא פעיל של ארגון הרובאים, אז נשארו שוב עם המקריות. נותרנו עם נקודה בלי קו. נותרנו תלויים באוויר. אז נחפש את אלה שבמקרה הגיעו ומתו, את אלה שבמקרה הגיעו וניצלו, ואת הישראלי שממש רצה ללכת אבל בהשגחה עליונה לא יצא בזמן. נשארנו עם המקרי ועם המזל. אחד מת. אחד חי. הכל זמני. 

החיים כסוכה

בתפילת יום הכיפורים חוזר הביטוי "סוכת דוד הנופלת". מי שמחפש קצת מוצא הסבר מפותל על כך שמלכות דוד לא נהרסה, היא רק נפלה כדי לפנות מקום למלכות שלמה. ובכלל, מלכות היא ארעית, היא בית זמני, ונפילתה אינה מבשרת אסון כמו קריסת מגדלי התאומים או חורבן הבית, אלא היא אות לפינוי המבנה הזמני למבנה אחר זמני או לבית הקבוע.
 

המקריות והמזל, הזמניות והגורל יכולים להפחיד בדיוק כפי שהם יכולים לנחם. לשניהם משותפת אותה תחושה: חוסר היכולת להשפיע. דווקא בסוכה, מתחת לסכך, צריך לזקק את יכולת ההשפעה. יש דברים שאי אפשר לשנות או למנוע, ולא הכל תלוי בנו. מצד שני, אסור להתייאש. חייבים להמשיך לבנות את הסוכה. כי אי אפשר לדעת.

 

בנימין נתניהו לא ידע מראש שהוא יהיה ראש הממשלה היציב ביותר זה שנים. בימין לא האמינו לפני 20 שנה שזה הגיוני או אפשרי. דווקא משום שהם לא ויתרו, והמשיכו ונכשלו וניסו שוב, הם הצליחו להקים סוכה. כל מי שחושב כיום שמשהו לא אפשרי, צריך לזכור שהחיים הם כמו סוכה. הכל זמני, מקרי וארעי. שום דבר אינו לנצח.
 

חברות כלכליות מצליחות פשטו את הרגל, וילדים בכפכפים קונים מטוסים אחרי שמכרו רעיון מעולה לתאגיד סיני. מי שהיה למעלה, עכשיו הוא למטה - ולהפך. השלטון של חמאס ברצועה, שנתפס עד לא מזמן כגזירת גורל בלתי ניתנת לערעור, נכנע השבוע ללחץ מצרי והעביר לפחות לכאורה את האחריות לרשות הפלסטינית. סוכתו התפרקה. בתקווה שלא חופרים כרגע מנהרה מתחת לממשל טראמפ, כדי להשחיל לנו את חמאס ברמאללה.
 

לא כל נקודה היא חלק מקו, ולא כל קו הוא חלק מציור מורכב יותר. שימו לב איך פתאום שכחנו את האיומים של קוריאה הצפונית. היא עדיין מצוידת בנשק גרעיני ובטילים ארוכי טווח, אבל בהיעדר תמונה מורכבת וקשר מיידי אלינו היא נדחקה לשולי החדשות ולשולי ההתעניינות הציבורית. גם התופעה החדשה־ישנה של רצח המוני, של דאעש או של פסיכופת שיורה באנשים בשביל הכיף,

היא סוכה ארעית. אסור להתייחס אליה כאל צל קבוע שילך ויגדל. צריך להאמין שאפשר לשנות, להשפיע ולהפוך את העולם למקום טוב ובטוח יותר, גם כאשר ניאו־נאצים צועדים במרכזי הערים בארצות הברית בפנים גלויות. השלטון הוא סוכה, הטרור הוא סוכה, המטורפים הם סוכה, וגם אם יעלו עלינו אנחנו יכולים לשרוד ולהקים סוכה מחדש, בתקווה להיות בה אושפיזין ולא מאושפזים.