כתרים רבים נקשרו השבוע לטקסים ולתמונות הפיוס שהגיעו מרצועת עזה. היו מי שהשתמשו גם במילה "היסטורי" (מילה השמורה בדרך כלל לאירועים בסדר הגודל של איחוד נוסף של כוורת). אפילו ראש הממשלה כבר נזעק ומיהר להזהיר אותנו מאיום אפשרי של "שלום". אבל אם מישהו חושב שתנועת חמאס הרימה דגל לבן והיא עומדת למסור לאבו מאזן את המפתחות לנכס ההיסטורי האמיתי שלה - כדאי שיספור עד מאה.
היה באמת מוזר לחזות באיסמעיל הנייה אוחז בידו של ראמי אל־חמדאללה שנוא נפשו, או את יחיא סינואר נשבע "לשבור את צווארו של מי שיתנגד לפיוס", כשעיניו מספרות שהוא ישמח לשבור דווקא את צווארו של שותפו החדש מאג'ד פרג', ראש המודיעין של הרשות הפלסטינית שניצב לצדו. מה שבאמת ראינו הוא מיצג קוסמטי של אחדות מאונס, שהסיכוי שלה להפוך לפיוס אמיתי הוא קלוש.
עשר שנים אחרי שבעטה את אנשי פתח וייסדה את מדינת עזה, נקלע חמאס למשבר. שתי הפטרוניות שלה - קטאר וטורקיה - התרחקו וכבר לא מזרימות אליה כסף כבעבר. במצרים, שהיא המוצא היחיד של עזה אל העולם, התייצב משטר שעוין את חמאס, והרצועה על שני מיליון התושבים שבה, שוקעת למצוקה כלכלית קשה מאי־פעם, שמאיימת להוציא את הפלסטינים לרחובות.
מצרים הייתה הראשונה שזיהתה את החולשה והחליטה להכתיב לחמאס את כללי המשחק מתה והלאה, כשברקע אמונה מצרית הזויה שאפשר להחליף את שלטון חמאס בשלטונו של מוחמד דח'לאן. אבו מאזן הגיב אחריהם וחתך באכזריות שליש מה־1.4 מיליארד דולר שהרשות שלו מעבירה לעזה מדי שנה, מה שרק הגביר את הלחץ על חמאס. בייאושו, נאלץ חמאס להרכין ראש ולהשתתף במחזה שאת שורותיו כתבו המצרים.
אבל ספק אם אפילו אבו מאזן, אדם נבון באחרית ימיו, שבמשך 12 שנות שלטונו התקשה להטיל מרות על ג'נין ועל טולכרם, מאמין שעוד יזכה להיכנס לעזה כמנהיג הרצועה. הנאום החמוץ שלו השבוע הסגיר את רגשותיו. אבו מאזן ישמח להיפרע מחמאס על החשבון שנפתח לפני עשור בהפיכה בעזה ולא פחות מזה, לשתף פעולה עם חמאס כדי לבלום את אויבם המשותף דח'לאן.
מן הצד השני, מאחורי החיוכים של חמאס יוקדת אש התמיד של השנאה לפתח והרצון להחריב את מה שנותר מהתנועה הלאומית הפלסטינית, שבגישתה החילונית והנוטה להסדרים עם ישראל משקפת את ההפך מכל מה שחמאס מאמין בו. ברגע שיסתיימו החיבוקים המזויפים ושני הצדדים יתיישבו לדיון על הסוגיות המהותיות, יתגלעו פערים שאין שום דרך לגשר עליהם. חמאס היה מוכן לנוכחות של הרשות הפלסטינית במעברים בתמורה לביטול הסנקציות של הרשות, אבל אבו מאזן לא היה מוכן להסתפק בזה. הוא רוצה הכל - וכנראה הוא יקבל מעט.
אין שום סיכוי שיחיא סינואר יפרוק את הזרוע הצבאית שלו מנשקה או שייתן לפת"ח שליטה ביטחונית בעזה. חמאס רואה בעצמו את הטריטוריה הערבית היחידה שמנוהלת על ידי תנועת האחים המוסלמים. "הפרויקט", קוראים לזה אנשי החמאס בינם לבין עצמם ואין להם כוונה לוותר עליו. הם בשמחה יעניקו לאבו מאזן את הטיפול בביוב ובכבישים המתפוררים של עזה, אבל לא יעבירו לידיו את "הפרויקט".
אז יכול להיות שנקבל מראית עין של אנשי רשות שיוצבו במעברים, שמי שישלטו בהם בפועל יהיו אנשי חמאס, יכול להיות שנראה את הרשות מקבלת לידיה טיפול בעניינים האזרחיים של עזה, ואולי גם המצרים יוכלו להתהלך כשושבינים גאים למשך כמה חודשים, אבל פיוס אמיתי לא יהיה כאן.
העסקה המצרית
המצרים תכננו השבוע לחגוג את הצלחת המהלך שלהם בעזה, אבל אז הגיעה סטירת לחי מצלצלת מוושינגטון, שחשפה טפח מהקשרים החשאיים שמצרים מקיימת עם קוריאה הצפונית. הפרסום ב"וושינגטון פוסט" על אונייה ובה משלוח של 30 אלף רקטות RPG צפון קוריאניות למצרים, נועד להבהיר לקהיר שהסבלנות של האמריקאים פקעה.
למצרים מסורת ארוכה של קשרים עם קוריאה הצפונית, שנמשכת כבר יותר מ־50 שנה. טייסים צפון קוריאנים הוצבו במצרים ערב מלחמת יום הכיפורים, ואחד מהם אפילו נקלע לקרב אוויר מול חיל האוויר הישראלי (ולבסוף הופל באש נ"מ מצרית). גם לאחר הסכם השלום עם ישראל, שהעניק למצרים את הסיוע האמריקאי הצבאי השני בגודלו אחרי ישראל, המשיכו המצרים לרכוש טילי קרקע־קרקע מקוריאה הצפונית.
היחסים החמים לא נקטעו גם כשהאו"ם וארה"ב הטילו סנקציות חמורות על הדיקטטורה של משפחת קים, ועבד אל־פתאח א־סיסי, מנהיג נבון בדרך כלל, התעקש לשמר אותם. ארה"ב, ישראל ומדינות נוספות הזהירו שוב ושוב את מצרים לבל תמשיך לרכוש נשק מקוריאה הצפונית. בעבר דווח גם שסוכלו הברחות של אמצעים אסטרטגיים שסיפקו הקוריאנים למצרים.
מצרים גם ככה לא נהנית מתדמית חיובית במיוחד בוושינגטון, אבל א־סיסי לא קרא את המפה עם בחירתו של דונלד טראמפ. גם לאחר שהוזהר בשיחת טלפון איתו בחודש יולי להפסיק לקנות נשק מקוריאה הצפונית, הגיעה האונייה עם משלוח ה־RPG באוגוסט, וטראמפ חתך 300 מיליון דולר מהסיוע למצרים. קהיר שתקה, אבל כנראה המשיכה בעסקיה עם פיונגיאנג, מה שגרם עכשיו לאמריקאים לחשוף אותם בפומבי.
מצרים רואה בקוריאה הצפונית שותפה חשובה. כבר עשרות שנים המצרים משתעשעים ברעיון של פיתוח יכולת גרעינית, ואם יבחרו ללכת בנתיב הזה - יש רק מדינה אחת שתמכור להם את הכלים. הם קנו את משלוח ה־RPG מקוריאה הצפונית לא כדי לחסוך כמה דולרים, אלא לסייע לחבר במצוקה. אבל עם נשיא כמו טראמפ, שגם ככה לא משתגע על הסיוע הצבאי והכלכלי הנדיב שמעניקה ארצו למצרים (יותר מ־1.5 מיליארד דולר), מצרים חייבת להיות זהירה יותר. ימים יגידו אם היא למדה את הלקח.
והימים האלה נושאים איתם גם לקח עבורנו: משאלי העם על עצמאות קטלוניה וכורדיסטן הם עוד הוכחה לכך שהשאיפה לעצמאות לאומית ולהגדרה עצמית לא דועכת בשום מקום. הסקוטים, הפלמים, הקנדים של קוויבק - עמים שחיים ברווחה כלכלית ונהנים מזכויות אזרח מפליגות - לא ויתרו על שאיפתם לעצמאות. האם מישהו באמת מאמין שעם שחי תחת משטר צבאי 50 שנה יוותר אי־פעם על השאיפה הזאת? נקודה למחשבה.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ 10