כל שנה לקראת יום כיפור זה קורה. העיתונים והאתרים מתמלאים בפרויקטים שקשורים לחרטה וסליחות. ותמיד ישנו הפרויקט הזה שבמסגרתו לוקחים את מבקרי הטלוויזיה, התיאטרון, הספרות וכו׳ ושואלים אותם על איזו ביקורת שכתבו הם מצטערים. גם השנה, כמובן, היה פרויקט כזה. אחד המבקרים שם, למעשה זו הייתה מבקרת - שני ליטמן, מבקרת הטלוויזיה של "הארץ" - סיפרה על ביקורת קשה ביותר שכתבה פעם במוסף הספרים של "הארץ". היא סיפרה שזו הייתה הביקורת הראשונה שכתבה בחייה, ושבזמנו היא חשבה שביקורת צריכה להיות שנונה ומרושעת, בדגש על מרושעת.
קראתי את זה, והדבר הזכיר לי מקרה שקרה לי עצמי בדיוק באותו מוסף ספרים. לפני כמה שנים הוצאתי ספר ביכורים. את מלאכת הביקורת עליו במוסף הספרים של "הארץ" קיבלה מישהי שהייתה זו הביקורת הראשונה שלה במוסף. הביקורת הייתה קשה. קשה מאוד. הנה משפט וחצי ממנה: "הספר הוא ספר קוריוזי, וגם התפניות המפתיעות בעלילה וההומור השזור בסיפורים אינם מחפים על היעדר כישרון הכתיבה של המחבר".
אני זוכר שכשקראתי את הביקורת הזו ממש קפאתי. ושלאחר מכן, כשהפשרתי, ניגשתי לאשתי ואמרתי לה שאולי באמת כדאי שאפסיק לכתוב. אולי באמת אני מקרה קשה של היעדר כישרון כתיבה. אשתי כמובן הסבירה לי שאני מייחס חשיבות רבה מדי לביקורת בעיתון ושלקבל החלטות על סמך ביקורת אחת ב"הארץ" זה ממש מופרע. מובן שכמו שאני תמיד עושה, צייתי לאשתי, אבל אני זוכר שממש שקלתי ברצינות להפסיק לכתוב.
והנה, יום אחד, שנים אחר כך, קיבלתי מייל ממי שכתבה את הביקורת, שבו היא הביעה חרטה על מילותיה. היא הסבירה לי שחלק מהדברים שכתבה היו מוגזמים וגם פירטה את הנסיבות שגרמו לה להיות אקסטרה קשה, אפילו רשעה, בביקורת. כתבתי לה בחזרה שאני חייב להגיד שחלק מהדברים שכתבה נכונים בהחלט (הספר מורכב מתשעה סיפורים שרובם היו הדברים הראשונים שכתבתי בחיי, והיום ודאי שהייתי כותב אותם אחרת, אם בכלל). ושאני מודה לה על המייל הזה, כי הביקורת באמת ריסקה אותי. לא כתבתי לה שהריסוק היה כל כך הרסני עד שהוא אפילו גרם לי לשקול לפרוש מכתיבה. הלכתי אחר כך לאשתי וסיפרתי לה על המייל שקיבלתי. "זה מטורף, כאילו, את מבינה שבגלל הביקורת הזו היום אולי בכלל לא הייתי כותב", אמרתי לה.
"וזה רע?", שאלה אשתי.
"אני רק אומר שאי אפשר לדעת מה עובר בראש של מי שכותב ביקורת, וצריך לקחת דברים בפרופורציה. כמעט פרשתי מכתיבה בגלל ביקורת שהייתה לא עניינית ברובה, שנכתבה ממקום לא מקצועי. את מבינה שכמעט פרשתי מכתיבה בגלל זה?".
"אני חוזרת על השאלה", והיא אמרה, "ומה כל כך רע בזה?".
מה שכן, דבר נוסף שכתבה שני ליטמן היה ש"ביקורת היא גם כמעט המקום היחיד שבו היוצרים יכולים לשמוע את האמת על מה שהם עשו. הרי החברים שלך לא בהכרח יגידו את האמת על מה שעשית".
הפעם כשקראתי את זה נזכרתי בביקורת אחרת שקיבלתי על משהו אידיוטי שעשיתי לפני שנים רבות - תערוכת ציורים. זכרתי שהביקורת הזו הייתה קשה ביותר אבל נכונה ואזרתי אומץ לגגל ולמצוא אותה. לצערי, הביקורת הזו לא התנדפה מהרשת וכך ישבתי וקראתי שוב את המילים הקשות שנכתבו בה: “ליאור דיין חי במרחב שבין בדיחה למותג, וכנראה שהחיים שם טובים לו. קיוויתי שהתערוכה תצדיק איזושהי התייחסות עניינית, כדי שאוכל לכתוב על היצירות ולא על ליאור דיין. אבל אין לי כלים לשפוט את ה'תערוכה' הזאת, ואין לי ממש מה לכתוב עליה. אם לליאור דיין לא היו קוראים ליאור דיין, לא הייתי כאן הערב".
כשקראתי את הטקסט, המילים זינקו עלי באופן פיזי ממש. הבטן התכווצה לי, יכולתי להרגיש איך המציאות סוגרת עלי, כי ידעתי יותר מכל אדם אחר שכל מילה בטקסט הזה היא כל כך נכונה וכל כך עצובה. האמת המרה היא שכישורי הציור שלי נשארו ברמה של ילד בגן חובה ושהתערוכה הזו הייתה בדיחה עצובה. יותר מזה, אני אפילו יכול להגיד שבימים ההם של התערוכה, שהיו ימי טרום גמילה וטרום שפיות, באמת הייתי בדיחה מהלכת - נרקומן חיוור שאפילו לא מצליח להיות חקיין של אביו. ובאמת, בימים ההם איש מחברי לא העז להגיד לי דבר כזה בפנים.
נכון שלקח לי זמן להבין ולהשלים עם הבדיחה שהייתי. נכון שכשקראתי את הביקורת הזו בזמן אמת ביטלתי אותה לחלוטין. אבל, הנה, הביקורת הזו משמשת לי עד היום תזכורת כואבת לכך שהדברים יכולים להידרדר כשמביטים על החיים בפרספקטיבה של “מי יודע, אולי איזה אידיוט יקנה ציור ויהיה לי כסף לקנות עוד סמים. מה יש לי להפסיד?".
היום אני יודע שיש לי הרבה מה להפסיד. ואם במקרה זה נשכח ממני, אני יכול להסתכל על הקיר בחדר העבודה, שם תליתי את הביקורת הזו לאחר שמסגרתי אותה.