אופציית הביניים שתשאיר את כולם מרוצים לגבי הסכם הגרעין

דונלד טראמפ אוהב לשמור על ארשת של מסתורין. אוהב להיראות כמי שמסתיר קלף בשרוול. אולי התרגל לנהוג כך בימיו כאיש עסקים, אולי הוא חושב שמישהו עוד מאמין להצגה הזו. אבל קשה להאמין: בראיון לפני כמה ימים, כאשר סירב לומר מה יעשה בשבוע הבא בנוגע לאשרור מחדש של הסכם הגרעין עם איראן, אפשר היה להניח שהוא שומר על גורם ההפתעה – או להניח שהוא פשוט אינו יודע עדיין מה יעשה.

טראמפ עוד לא החליט, והיועצים שסביבו עוד מתקוטטים ביניהם על השאלה מה הדבר הנכון לעשות. הדיווחים העמומים, לעתים סותרים, על כוונותיו, אינם תוצאה של מהלך מתוחכם של הסתרה. הם התוצר הטבעי של ממשל מבולבל. מי שמדליף קובע את הטון. מי שנפגש עם הנשיא באותו יום קובע את הכיוון. 
 

על מצבו של ההסכם עם איראן – שעליו חתמה ארצות הברית בימי הנשיא ברק אובמה – נדרש הנשיא לדווח לקונגרס פעם ב־90 יום. זה אינו חלק מההסכם, זה מה שדורש הקונגרס מהנשיא. לכן בשבוע הבא טראמפ שוב יידרש לדווח. האם איראן עומדת בתנאי ההסכם? כל שאר המדינות החתומות על ההסכם סבורות שכן, איראן עומדת בו.

גם הגופים הבינלאומיים העוסקים בפיקוח וניטור של נושאים גרעיניים סבורים כך. אם טראמפ חושב אחרת, הוא היחיד שחושב כך מקרב מי שנוגעים ישירות להסכם. ובעצם, אפשר להניח שגם הוא אינו חושב כך. אם יש בעיה, היא אינה מתמקדת בשאלה האם איראן עומדת בהסכם (נראה שכן), אלא בעובדה שההסכם פגום מעיקרו; בעצם הבעיה היא בדיוק זו: שאיראן עומדת בהסכם, ועל כן מתקדמת להגשמת מטרותיה ארוכות הטווח באין מפריע.

בין הסביר ללא סביר

טראמפ מתוסכל מההסכם הזה. הוא השתכנע שאינו הסכם טוב. אבל תסכול אינו תוכנית עבודה. ולא בטוח שלנשיא, הטרוד בבעיות רבות המתחרות על סדר יומו, יש תוכנית עבודה. מהן האפשרויות העומדות בפניו? בשבוע הבא יוכל לעשות אחד משלושה דברים. האחד – להודיע, בפעם השלישית בקדנציה שלו, וכפי שעשה הנשיא אובמה לפניו מאז שחתם על ההסכם, שאיראן עומדת בתנאי ההסכם, ושאין שינוי במדיניות.

במקרה כזה, שום דבר לא יקרה. טראמפ רמז גם בפעם הקודמת שהוא מתלבט, ובכל זאת אשרר. הוא רומז גם בפעם הזאת, אבל אולי שוב יחליט לאשרר. הספירה – מאחת ועד 90 – תתחיל מחדש. עד ההתלבטות הבאה.
 

אפשרות שנייה שעומדת בפני הנשיא היא להודיע שהוא פורש מההסכם. זו אפשרות לא סבירה, שספק גדול אם תתממש בשבוע הבא. אבל אם בכל זאת תתממש, הכדור יעבור לידי הקונגרס, שלמי שהספיק לשכוח היה מלכתחילה חשדן למדי ביחסו להסכם. הנשיא אובמה לא הצליח לגייס רוב של תומכים להסכם בסנאט. כל שעלה בידו הוא לגייס מיעוט גדול דיו כדי לשמור לעצמו את זכות הווטו, ובכך ייתר את הדיון וההצבעה. אלא שהפעם, המיעוט הדמוקרטי המעוניין בשימור ההסכם לא יוכל למנוע מהרוב לחדש את הסנקציות.

על פי החוק המחייב את הנשיא לדווח לקונגרס, מה שיקרה בשבוע הבא – אם טראמפ יודיע שאיראן אינה עומדת בהסכם – הוא פתיחתו של מרוץ מחודש, מהיר וקצר טווח, לחידוש הסנקציות. לקונגרס יש חלון של 60 ימים שבהם הוא יכול לחדש את הסנקציות בהסכמה של רוב רגיל, בלי אפשרות לפיליבסטר, בלי אפשרות שהמיעוט יוכל לחסום את הרוב. 
 

האפשרות השלישית - הסבירה - היא אפשרות ביניים שמשמעותה לא לגמרי ברורה, ותלויה בסיכומים שיושגו בימים הקרובים. זו האפשרות שבעטיה נפגש היועץ לביטחון לאומי הרברט מקמאסטר עם קבוצה של מחוקקים מהמפלגה הדמוקרטית (חלקם, כמו הסנאטור בן קרדין ממרילנד, יצאו מהפגישה “מודאגים”). זו האפשרות שהשיחות עליה מתנהלות מאחורי הקלעים. הנשיא יותיר את ההסכם על כנו.

במקביל הוא גם יאשרר את קיום ההסכם על ידי איראן (או, לפי גרסה אחרת, לא יאשרר), אבל בכל מקרה ידרוש את שינוי ההסכם כך שיכלול מרכיבים נוספים. על פי התסריט הזה, הקונגרס לא ימהר להטיל מגבלות חדשות על איראן. הוא רק יאיים לעשות זאת – רצוי בגיבוי רחב ככל האפשר של מחוקקים משתי המפלגות – אם איראן לא תשנה את דרכיה.

יתרונותיה של האופציה השלישית מצויים בגמישותה היחסית. הטלת סנקציות חדשות משמעותה שבירת ההסכם. ארצות הברית, בשלב זה, לא נראית מעוניינת לשבור את ההסכם. מצד שני, ברור לכל שהמשך המצב הקיים מאפשר לאיראן חופש פעולה שיוביל אותה בסופו של דבר להגשמת מטרותיה. אופציית הביניים תחזיר את הכדור למגרש האיראני, וגם לזה של שאר החברות החתומות על ההסכם.

זה יהיה חצי צעד לכיוון של משבר, אבל לא צעד מלא. אם האיראנים ישתכנעו שארצות הברית רצינית, אולי יסכימו לערוך שינויים בהסכם. אם החברות האחרות ישתכנעו שארצות הברית רצינית, אולי יחליטו ששינוי ההסכם עדיף על פני הימור שסופו האפשרי דרמטי.

גם מחוקקים נציים למדי בנושא האיראני נראים כמעדיפים את האפשרות הזאת על פני האפשרות של פרישה חד־צדדית ופתאומית מההסכם. הסנאטור מארקנסו, טום קוטון, הוא אחד הכוכבים העולים של המפלגה הרפובליקנית ונץ מובהק בשאלות של מדיניות החוץ. הוא גם נחשב לקרוב בהשקפתו לחבורת היועצים המקיפה את טראמפ, אנשי הצבא שבחר שיעמדו בראש משרד ההגנה והמועצה לביטחון לאומי.

קוטון הופיע בשבוע שעבר במועצה ליחסי חוץ וביטחון ואמר ש”הקונגרס והנשיא, בעבודה משותפת, צריכים להציג את האופן שבו ההסכם מוכרח להשתנות, ומה יהיו התוצאות עבור איראן במקרה שההסכם לא ישתנה”. זה יותר מרמז שזה אכן מה שהנשיא מתכוון לעשות. 

קטטה אכזרית

ממילא, יכול להיות שאין לנשיא ברירה אלא לעשות בדיוק את זה, משום שלא בטוח שישנם מספיק קולות בסנאט שיסכימו להטיל סנקציות חדשות וקשות על איראן בתוך 60 יום. הסנאטור ג’ף פלייק מאריזונה – מי שמשרת לצדו של הסנאטור הבכיר יותר והידוע יותר מהמדינה הזו, ג’ון מקיין – כנראה לא תומך בחידוש הסנקציות. גם הסנטור הליברטני ראנד פול כבר הזהיר את הממשל לא לפוצץ את ההסכם.

וטראמפ, כדרכו, מצליח לסבך גם דברים לא מסובכים. כך עשה בסוף השבוע כאשר בחר להיכנס לקטטה אכזרית עם אחד הסנטורים המשפיעים, בוב קורקר מטנסי, שהוא יו”ר ועדת יחסי החוץ של הסנאט. מלכתחילה, קורקר איננו מגדולי מעריציו של טראמפ, וספק אם היה מאפשר לנשיא להתקדם לכיוון של לחץ על איראן בקצב שמתאים לו.

אבל עכשיו – לאחר שטראמפ אמר על קורקר ש”אין לו אומץ”, וקורקר אמר על טראמפ שהוא עלול להוביל את אמריקה “למלחמת עולם שלישית”, וטראמפ אמר על קורקר שהוא רצה להיות שר החוץ אבל “אני אמרתי: לא תודה”, וקורקר אמר על טראמפ שהבית הלבן שלו מתנהל כמו “מעון למבוגרים” שבו מישהו “לא בא למשמרת” – אחרי כל אלה קשה לראות את הנשיא ואת הסנאטור משתפים פעולה בעניין כלשהו. ובלי שיתוף פעולה של יו”ר ועדת החוץ של הסנאט יהיה קשה הרבה יותר לקדם את סדר היום של הנשיא. 
 

ברקע יש עוד הרבה מאוד רעשים. שר החוץ, רקס טילרסון לא נראה מאושר בתפקידו. ייתכן שטראמפ ירצה להחליף אותו (הוועדה של קורקר תצטרך לאשר את המחליף). הרפובליקנים מתחילים לחשוש מתבוסה בבחירות של 2018. הדמוקרטים זזים עוד ועוד שמאלה. צפון קוריאה היא בעיה לא פחות דחופה מאיראן, וגם לה עוד לא נמצא פתרון.

לטראמפ יש סדר יום שאפתני בענייני מסים, ויש לו הסדר לא גמור בענייני הגירה, ויש לו חקירה על הראש. יש לו מפלגה שרוב מצביעיה סבורים שארצות הברית “צריכה פחות לשים לב לבעיות שמעבר לים” (54% מהרפובליקנים), ושדווקא יריביה, הדמוקרטים, שעד לא מזמן הלכו עם אובמה ועם סדר היום שלו המכוון כלפי פנים, חוזרים לפתע להיות מפלגתם של שוחרי המעורבות הבינלאומית (54% מהם אומרים ש”הכי טוב לעתיד המדינה זה להיות מעורבים בנושאים עולמיים”).
 

נכון, יש לו דד־ליין בשבוע הבא – כי שוב עברו 90 יום. אבל דד־ליין זה רק מרכיב אחד, והפחות חשוב, ביחסיה של אמריקה עם איראן ועם הסכם הגרעין שעליו חתמה. המרכיב השני, החשוב יותר, הוא תוכנית עבודה, כזו שאפשר לגבש סביבה הסכמה, ושאפשר לדבוק בה בנחישות שתעורר אמון גם בקרב עמיתיה ויריביה של ארצות הברית. אם יש תוכנית כזו, אולי נדע בשבוע הבא.