עוזי ארד שב השבוע ממסע בארה"ב ובאירופה, שבו ניסה להתריע בפני פקידי ממשל, נבחרי ציבור ומעצבי דעת קהל על הסכנה הטמונה בביטול הסכם הגרעין עם איראן והשלכותיו על העולם, המזרח התיכון וישראל. בין השאר הוא שוחח בנושא עם חברי קונגרס. המסע היה נגד ביטול ההסכם, אך הוא גם יכול להתפרש כמסע נקמה נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו.
"זו הייתה נסיעה ששילבה ביזנס ופלז'ר", הוא אמר לי בשיחת טלפון מאירופה, "הייתי בחופשה עם אשתי בארה"ב, ולבקשת אלון פנקס הופעתי בפורומים סגורים שבהם השמעתי את דעותי ושמעתי את המשתתפים".
ומטעם מי ארגן פנקס את המפגשים?
"אני חושב שג'יי סטריט". ג'יי סטריט היא השדולה למען ישראל המייצגת את השמאל היהודי והליברלי בארה"ב, שמאתגרת ומציבה חלופה רעיונית ומדינית לאיפא"ק, השדולה שמזוהה בעיקר עם הימין הישראלי, ובמיוחד עם מדיניותו של נתניהו. פניותי לקבלת תגובתו של פנקס לא נענו.
ברקע מתחולל בארה"ב קרב איתנים לקראת החלטת הנשיא דונלד טראמפ, שצפויה להתקבל עד 15 באוקטובר, אם לאשרר את הסכם הגרעין או להודיע לקונגרס כי איראן אינה מקיימת אותו. ההחלטה הצפויה והשלכותיה מעוררות מתח ודאגה ברחבי העולם. הסנאטור הרפובליקני בוב קורקר ממדינת טנסי, יו"ר ועדת יחסי החוץ של הסנאט שתמך בעבר בטראמפ, אמר השבוע כי הוא חושש שהמדיניות ואיומי הסרק של הנשיא יובילו ל"מלחמת עולם שלישית" וכי "הוא מנהל את הבית הלבן כאילו היה תוכנית ריאליטי".
גם בישראל יש מחלוקת, אף כי מוצנעת, בין הדרג המדיני למערכת הביטחון (שגם בתוכה יש מחלוקות), באשר לנתיב המועדף שעליו יש לנווט את העניין האיראני.
ארד ופנקס יכולים להיחשב כקורבנותיו של נתניהו. פנקס שימש בעבר כיועצם של שרי החוץ שלמה בן עמי, דוד לוי ושמעון פרס ושל ראש הממשלה אהוד ברק, וכיהן כקונסול כללי בניו יורק. ב־2009 הציע שר החוץ אביגדור ליברמן למנותו לשגריר ישראל באו"ם, אך נתניהו הטיל וטו. יש מי שטוענים כי המינוי טורפד על ידי שרה נתניהו.
פרופ' ארד מלמד זה כמה שנים בנושאים של מדיניות חוץ, בקרת נשק ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי בהרצליה. הוא סיים את לימודי הדוקטורט שלו באוניברסיטת פרינסטון בארה"ב בשנות ה־70, שב לישראל והצטרף לאגף המחקר של המוסד, שקם בעקבות המלצת דוח ועדת אגרנט לאחר מלחמת יום הכיפורים, שלפיה יש לפעול לריבוי קולות בקהילת המודיעין. הוא מילא במוסד עוד כמה תפקידים, כולל ראש שלוחה באירופה, וסיים את עבודתו כראש אגף המחקר.
ב־1997 מונה ארד ליועצו המדיני של נתניהו ושירת אותו בנאמנות ובמקצועיות גם באופוזיציה. ב־2009 מינה אותו נתניהו להיות ראש המטה לביטחון לאומי (מל"ל), עד שב־2011 התפטר ארד מתפקידו. לדברי ארד, זה קרה בשל חילוקי דעות עקרוניים ומקצועיים עם נתניהו בעניין הצורך לחזק את המל"ל ולקיים את החוק שעל פיו פועל הארגון, וגם, בדיוק כמו היום, על רקע סוגיית תוכנית הגרעין של איראן והדרך לטפל בה. בלי ספק, ליחסים הצוננים בין השניים תרמה גם העובדה שארד הושפל כאשר נחשד בהדלפת מידע, נחקר על ידי השב"כ וסיווגו הביטחוני נשלל ממנו. בסופו של דבר טוהר ארד מכל חשד והוחזר לו הסיווג.
מאז פרישתו לפני כשש שנים ארד אינו מסתיר את ביקורתו על נתניהו ועל התנהלותו המדינית והאישית, והאשים אותו בשחיתות, בעיקר בהקשר של פרשת הצוללות.
יש תחושה שאתה מנהל מסע צלב נגד נתניהו.
"בשום פנים ואופן לא. לביבי אין מונופול על הנושא הגרעיני. אני עסקתי בסוגיית הגרעין של איראן עוד כשהשאה היה בשלטון וביבי היה עדיין סטודנט ב־MIT. השלוחים של ביבי לא יצנזרו אותי ואמשיך להביע את דעתי".
ומה דעתך לגבי ביטול הסכם הגרעין?
"ביבי אמר בנאומו בעצרת האו"ם בחודש שעבר FIX IT OR NIX IT, תקנו או בטלו. אני מסכים עם FIX IT".
ההיגיון של נתניהו
הסכם הגרעין נחתם ביולי 2015, לאחר מו"מ מתיש בין איראן לשש המעצמות - ארה"ב, רוסיה, סין, בריטניה, צרפת וגרמניה. זהו הסכם רב־צדדי לעשר שנים, שבמסגרתו מחויבת איראן לצמצם את מלאי האורניום המועשר שלה ברמה של עד 5%, להפסיק העשרת אורניום לרמה של 20%, לאטום בבטון את הכור הגרעיני באראק שמיועד להפיק פלוטוניום, להשבית את האתר התת־קרקעי להעשרת אורניום בפורדו, ועוד כמה צעדים מגבילים.
בתמורה, הקהילה הבינלאומית מחויבת להסיר בהדרגה את הסנקציות שהוטלו על מגזרי הפיננסים, האנרגיה, הספנות, הביטוח ואחרים באיראן, ופגעו קשות בכלכלתה. להערכת מומחים, כולל בקהילת המודיעין ובוועדה לאנרגיה אטומית של ישראל, ההסכם הרחיק את יכולתה של טהרן להרכיב את פצצת הגרעין הראשונה שלה משלושה חודשים לכשנה.
"השופט" שקובע אם איראן מכבדת את חלקה בעסקה הוא הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א). בדוחות שפרסמה סבא"א מאז נחתם ההסכם, היא קובעת שוב ושוב כי איראן מכבדת את חלקה. וכך במקביל הוסרו הסנקציות, ומדינות וחברות בינלאומיות משחרות לפתחה של איראן כדי לזכות בחוזי ענק. כלכלת איראן משתקמת בהדרגה, אם כי לא בקצב שתומכי ההסכם, ובראשם מחנה המתונים של הנשיא חסן רוחאני ושר החוץ ג'וואד זריף, שושביני העסקה, ציפו לו.
חלקים מההסכם נוסחו כך שיהיו עמומים. זהו טבעו של מו"מ. במיוחד אלה העוסקים בפיקוח על אתרים צבאיים שמתעורר לגביהם חשד כי מתקיימת בהם פעילות גרעינית, ובתוכנית הטילים. לפי ההסכם, אסור לאיראן לפתח טילים שמיועדים לשאת ראשי חץ גרעיניים. איראן מסרבת לאפשר לפקחי סבא"א להיכנס לבסיסים צבאיים, והיא ממשיכה בפיתוח טילים ארוכי טווח, בטענה כי הם מיוצרים כך שיוכלו לשאת ראשי חץ קונבנציונליים.
אבל זה לא הכל. הטענות של טראמפ ונתניהו לגבי איראן הן שהיא ממשיכה לתמוך בארגוני טרור ולחמש אותם - כמו חיזבאללה וחמאס - חותרת תחת יציבות משטרים ערביים במזרח התיכון, מתערבת במלחמות האזרחים בתימן, בעיראק ובסוריה, שואפת להקמת סהר שיעי יבשתי מאיראן, דרך עיראק וסוריה ללבנון, פועלת להשיג דריסת רגל בים האדום ובים התיכון ולהשליט את ההגמוניה שלה על האזור.
בזמנו טען נתניהו, ונתמך בידי ראשי מערכת הביטחון, כי יש להמשיך בסנקציות ובלחץ כדי להשיג הסכם משופר, שיכלול את כל הסוגיות שעל הפרק ולא יתמקד רק בצמצום ובהגבלת תוכנית הגרעין. "אל תמהרו", ביקש נתניהו מממשל אובמה, ודרש שההסכם יהיה מקיף יותר. הוא טען כי בשל מצוקתה הכלכלית, איראן תהיה חייבת לוותר יותר. ההיגיון של נתניהו היה שמשטר כוהני הדת בטהרן זקוק נואשות להסרת הסנקציות, ולכן ניתן יהיה לאלצו להסכים
גם להגבלת תוכנית הטילים ולהפסיק לממן את הטרור. התומך העיקרי בתזה של נתניהו היה ראש המל"ל יוסי כהן, העומד כיום בראש המוסד.
אבל לאובמה ולשר החוץ שלו ג'ון קרי אצה הדרך. הם חששו שהמשך הלחץ יגרום לאיראן לשבור את הכלים ולפרוש מהמו"מ. הם רצו להירשם בהיסטוריה כמי שהביאו לפיוס בין ארה"ב לאיראן. לעמדת ממשל אובמה תרמו גם מדינות אירופה, רוסיה וסין, שלחצו עליו למהר ולחתום על ההסכם.
זה היה השלב שבו נתניהו היה צריך להבין שההסכם הוא עובדה מוגמרת. כך גם אמרו לו מרבית יועציו. אבל ראש הממשלה, מונע מהלך רוח משיחי ומתחושת שכנוע פנימית שרק הוא מסוגל להציל את ישראל, לא נואש. הוא ניסה למנוע את יישום ההסכם באמצעות פנייה לקונגרס, בדרישה שלא יאשררו. המהלך נגד ממשל ידידותי שמממן את ישראל ב־3 מיליארד דולר בשנה (ואחר כך אף הגדילו ל־3.8 מיליארד) היה חסר תקדים. הוא נתפס כהתערבות בוטה בענייניה הפנימיים של ארה"ב ודרדר את יחסי שתי המדינות בכלל ושל שני המנהיגים בפרט.
ללכת על הסף
הקונגרס אישר את ההסכם, ונתניהו הובס. לזמן מה הוא הנמיך פרופיל וגזר על עצמו שתיקה. איראן חדלה להיות נושא מרכזי בסדר היום שלו. אך אז, לפני כשנה וכנגד כל הסיכויים, נבחר טראמפ לבית הלבן והצבע חזר ללחיי ראש הממשלה. בשלוש פגישותיהם בשנה האחרונה הוא שב לדבר על לבו של הנשיא לבטל את ההסכם או לפעול לתיקונו.
וכך, שוב מזוהה נתניהו עם המסע נגד איראן. הוא למעשה המנהיג היחיד בעולם שמדבר בגלוי נגד ההסכם. אפילו המנהיגים הערביים הסוניים של ערב הסעודית, מצרים ואיחוד האמירויות, שחוששים מפני איראן ורוצים בהחלשתה, אולי אף יותר מנתניהו, אינם מתבטאים בנושא בפומבי. גם מרבית השרים בישראל תומכים בראש הממשלה.
לעומת זאת, בקהילת המודיעין ובמערכת הביטחון יש רוב לתמיכה בהמשך קיומו של ההסכם, בבחינת "הרע במיעוטו". זו עמדתם של הרמטכ"ל גדי איזנקוט וראש אמ"ן אלוף הרצי הלוי. לעומתם ראש המוסד מחזיק בעמדה הקרובה יותר לזו של נתניהו, והוא סבור כי ארה"ב יכולה לחדש את הלחצים על איראן ולתבוע שיפור ההסכם.
לפי ההסכם צריך נשיא ארה"ב להודיע עד 15 באוקטובר אם הוא מאשרר אותו. משחק הניחושים מה יחליט טראמפ נמשך ויימשך עד לרגע הודעתו. לפני כמה ימים אמר לעיתונאים כי "צפויה סערה", אך סירב לגלות את מהותה. "חכו ותראו", אמר והעלה את מפלס החרדה.
רוב המומחים מעריכים - עד כמה שאפשר לצפות את צעדיו של הנשיא הבלתי צפוי, שרבים הסבורים כי הוא בעל אישיות גבולית - כי טראמפ יודיע שאיראן אינה מקיימת את רוח ההסכם וחלקים ממנו, ועל כן אינו מאשררו. ההערכה בוושינגטון ובירושלים היא שהגורם המשפיע ביותר על הנשיא בנושא שעל הפרק הוא יועצו לביטחון לאומי, גנרל הרברט מקמאסטר. השפעתם של שר החוץ רקס טילרסון, שמיוחסת לו האמירה כי טראמפ הוא "מורון" (אידיוט), ושל שר
ההגנה ג'יימס מאטיס בעניין זה היא פחותה.
אם אכן יחליט טראמפ שלא לאשרר את ההסכם, ההכרעה תועבר לקונגרס. על הסנאט ובית הנבחרים יהיה להחליט תוך 60 ימים מה לעשות ואם להטיל עיצומים חדשים על איראן. לא ברור אם יש בקונגרס רוב להטלת סנקציות חדשות, ואם כן על מי. אפשרות אחת היא שהן יוטלו על אישים וחברות של משמרות המהפכה, שאינן רק המשענת הצבאית של המשטר אלא אף אימפריה כלכלית ששולטת על המשק האיראני. זה שנים שמשמרות המהפכה נמצאים תחת סנקציות בשל תמיכתם בארגוני טרור. כך שעוד עיצומים לא יתקבלו כתקדים או כדבר חריג.
גורם ביטחוני בכיר העריך באוזני כי הצעד הצפוי של טראמפ, להפוך את הקונגרס ל"שופט" של הסכם הגרעין, אינו סוף הדרך, אלא אולי תחילתה של הידרדרות בינלאומית. להערכתו, החלטת טראמפ מיועדת ליצור חיכוך מכוון מול איראן כדי להניע תהליך חדש לבחינת ההסכם, במגמה לשפרו. מהלך כזה "יזעיק" כמובן את שאר השותפות להסכם, כדי לבדוק מהם גבולות הזעם של הממשל.
לפי אותה הערכה, טראמפ מנהל משחק של הליכה על הסף. מי שמאמין בגישה זו גורס כי מעבר לאיומים אין לאיראן הרבה כלים לתגובה מעשית. "מה הם יכולים לעשות?", אומרים התומכים בגישת טראמפ, "לכעוס? לפרוש מההסכם? אם יעשו זאת, הם יפסידו את כל הטוב שיש בו עבור כל איראני. וכל זאת לשם מה? בעבור עוד חופן של אורניום מועשר? העם באיראן זקוק נואשות לסחר פתוח וחופשי עם העולם, ולכן המשטר יתקשה לסגת מההסכם וייאלץ לשוב בתיווך אירופי־רוסי לשולחן המו"מ".
אבל יש אחרים שסבורים כי זהו משחק באש, ודווקא ארה"ב וישראל הן שעלולות להיחרך ממנו. ארה"ב תטיל עיצומים חדשים אך תישאר לבדה במערכה. אירופה, סין ורוסיה לא יצטרפו אליה. וישראל בכלל ונתניהו בפרט יואשמו בכך שהם מחרחרי מלחמה נגד איראן ומסיתים את ארה"ב למטרה. ויש עוד תרחיש. "החשש הגדול באירופה", התרשם עוזי ארד בשיחותיו, "הוא מפני תגובה איראנית בלתי צפויה".