בדרך לסיום הקדנציה, טראמפ ייאלץ לעבור את פיונגיאנג וטהרן

חברי ועדת פרס נובל הנורווגים הצליחו שוב להתעלות על עצמם השבוע, כשבחרו בארגון ICAN, המטיף למניעת הפצה של נשק גרעיני, כחתן פרס נובל לשלום. אין ספק שמדובר בארגון של אנשים טובים בעלי כוונות נאצלות, אבל ההצלחה שלהם עד כה היא כמו זו של ראש הממשלה הבריטי נוויל צ'מברליין, שהכריז ב־1938, אחרי חתימת הסכם מינכן, שהצליח להביא לעולם “שלום בדורנו".

אפשר אולי לייחס את הבחירה המוזרה הזו לעובדה שבימים שבהם ישבו חברי הוועדה על המדוכה נחסמה קליטת GPS בכל צפון נורווגיה. במשך שבוע הפעילו הרוסים, במסגרת התרגיל הגדול “זאפאד", חסימה לאות מערכת הניווט הלווייני האמריקאית באזור הזה. באותו זמן הקליטה של אות מערכת הניווט הרוסית GLONNAS, שמשדרת בתדר קרוב מאוד ל־GPS האמריקאי, לא נחסמה. כדאי גם לנו, שרוב רובו של חימוש חיל האוויר שלנו הוא תלוי GPS,

ללמוד מהמקרה הנורווגי על מה שיכולה רוסיה לחולל לחיל אוויר מודרני.

אבל אפשר גם לזכור שאותה ועדה העניקה לפני שמונה שנים פרס נובל לשלום לנשיא אמריקאי שזה עתה נבחר. ברק אובמה עוד לא הספיק ללמוד את נפתולי המסדרונות של הבית הלבן כשבחרו בו כחתן הפרס. נדמה שהבחירה בו הייתה רק בשל צבעו ובשל העובדה שניצח בבחירות לנשיאות. גם אז היה הנימוק הרשמי פעולתו של אובמה למניעת הפצת נשק גרעיני. ואכן, במהלך כהונתו השלימה קוריאה הצפונית את יכולותיה הגרעיניות ואיראן קיבלה רישיון אמריקאי להפוך למעצמה גרעינית בעוד עשור. אין ספק שתרומתו של אובמה לשלום העולמי לא נופלת מזו של מייסד הפרס, אלפרד נובל, שהעניק לעולם את חומר השלום האולטימטיבי - הדינמיט.

בעקבות ההצלחה המסחררת של ICAN מתחילות כל זרועות הממשל בוושינגטון להבין שלא יהיה מנוס מעימות כוחני עם קוריאה הצפונית. שר החוץ רקס טילרסון, שהאמין שיש עוד מקום לדיאלוג, נקרא לסדר, ושר ההגנה ג'יימס מאטיס הבין שהוא חייב להביא תוכנית פעולה אפקטיבית. הספירה לאחור כבר בעיצומה.

רבים מאמינים שההתגרויות המתמשכות של הנשיא דונלד טראמפ בקים ג'ונג און הן תוצר של אישיותו הילדותית והאימפולסיבית. אבל נראה שטראמפ הבין

שמולו ניצב אגו ילדותי אפילו יותר משלו. העלבונות שהוא מטיח בעקביות בקים נועדו להביא לדבר אחד: לגרום לדיקטטור לעשות את הטעות שתיתן לטראמפ לגיטימציה לתקוף אותו. כל הסימנים מראים שקים בדרך לשם.

לכן גם המשבר ההולך ומתהווה בין וושינגטון לטהרן הוא משני. טראמפ עשוי להודיע בשבוע הבא שהסכם הגרעין עם איראן אינו עולה בקנה אחד עם האינטרס האמריקאי. אבל הכרזה כזאת אינה אומרת שההסכם מבוטל. ראשית, היא מגלגלת את הכדור לקונגרס, שיצטרך תוך 60 יום להחליט אם להטיל מחדש את הסנקציות על איראן. גם אם יחליט הקונגרס לחדש את הסנקציות, זה עדיין לא אומר שההסכם מ־2015 בטל ומבוטל.

ביום של הפצצה

אירופה יוצאת מגדרה לשכנע את העולם, ואותנו בתוכו, שאסור לסגת מההסכם. בציריך התכנס השבוע פורום איראן־אירופה בנוכחות פוליטיקאים ואנשי

עסקים בכירים, שלא ייתנו לשום דבר לגרוע מהרווחים שהם כבר גורפים מקיום עסקים עם איראן. רוסיה, סין, הודו ואירופה לא יוותרו בקלות על הכסף שהם עושים באיראן.

אנחנו צריכים להיות זהירים במיוחד ולא להציב את עצמנו פומבית כפיבוט מול איראן. אם ייפתח מחדש משא ומתן מול האיראנים, יש סיכוי טוב שהם ידרשו להעלות גם אותנו על שולחן הדיונים, ברוח פרס נובל. והרי ישראל, על פי פרסומים זרים, גרה בבית זכוכית בכל הנוגע ליכולות גרעיניות. גם אם ראש הממשלה בנימין נתניהו סבור שאנחנו לא צפויים להאריך ימים כאן, כדאי שנשמור על תעודת הביטוח המשמעותית ביותר שלנו.

אבל נראה שהנשיא טראמפ בעיקר נהנה להלחיץ את האיראנים, והוא מצליח בכך. ההצהרות שמגיעות מדי יום מטהרן משקפות בהלה הולכת וגוברת מביטול הסכם הגרעין. האיראנים חרדים מביטול עסקת החלומות שהעניקו להם חתן פרס נובל ושר החוץ שלו ג'ון קרי. הם לא יעזו לסגת ממנה בעצמם, בטח לא לפני שיבינו לאן הולך המשבר בקוריאה. כרגע הם רק הקדימון אליו.

אם תרכין אמריקה ראש מול קוריאה הצפונית - תיסלל גם דרכה של איראן אל הגרעין. פיונגיאנג היא הלבנה האחרונה בניסיון למשטר את התפוצה של נשק גרעיני. אם היא תיפול, תיפול גם אמנת ה־NPT למניעת הפצה של נשק גרעיני בעולם. נכון שקוריאה היא כבר היום מעצמה גרעינית - אבל אם היא תורשה להוכיח יכולת לשגר פצצה על ניו יורק - יצטרפו עוד מדינות רבות למרוץ.

המשבר הזה יכריע לא רק את גורל הגרעין האיראני אלא גם את גורל נשיאותו של טראמפ. כניעה מול קוריאה הצפונית תשחק את שארית המעמד העולמי שנותר לו, ולעומת זאת ניצחון מולה יקנה לו תהילת עולם. הבעיה היא שהניצחון הזה יושג רק במחיר כוחני וכבד.

אחרי ההתנהלות המביכה של טראמפ מול פורטו ריקו, הופיע סטיבן פאדוק בלאס וגאס, עם 32 כלי נשק, וסיפק לו הזדמנות לרגעים נשיאותיים. במקרה של פורטו ריקו, טראמפ לא הצליח להתעלות מעל הבוז שהוא רוחש לטריטוריה שכבר צברה חוב של 70 מיליארד דולר, שישולמו בסוף על ידי משלם המסים האמריקאי. דווקא בפיגוע בנבדה, המדינה שמסרבת לאפשר לטראמפ להפעיל את הקזינו שלו, הוא הצליח להיראות כנשיא. אולי בזכות נתוני הכלכלה הנוסקים ומוכיחים את ההצלחה של מדיניותו.

ממעקב אחרי התקשורת האמריקאית המוטה קשה מאוד לקבל תמונה ברורה של הכלכלה בארה"ב. חסידיו השוטים של אובמה מייחסים כל הצלחה כלכלית לאליל שלהם, וכך יהיה גם אם טראמפ יצליח לכהן ארבע שנים. אבל אי אפשר להתעלם מהנתונים: ברבע השני של השנה זינקה הכלכלה האמריקאית לקצב צמיחה של 3.1% (למעלה מההבטחה של טראמפ), האבטלה ממשיכה לרדת, על אף אסונות הטבע שפגעו בעשרות אלפי משרות, המשכורות בעלייה, והייצור האמריקאי גדל בקצב שלא היה כמותו 13 שנה.

טראמפ חתך את הרגולציה המטורפת שהטיל קודמו על הכלכלה האמריקאית ב־18%, הישג שלא היה כמותו מאז ימי רונלד רייגן. הוא בלם את החקיקה חסרת הרסן והתנה חקיקה של כל חוק חדש בביטול שני חוקים קיימים. מהפכת המסים שהוא מקדם תחזיר את הכלכלה האמריקאית להיות אטרקטיבית ליזמים ולתאגידים.

על אפה ועל חמתה של התקשורת האמריקאית שסירבה לקבל את התוצאה הדמוקרטית, הנשיאות של טראמפ הופכת להיות עובדה, ויש לה אפילו סימני הצלחה. אבל הדרך שלו לשרוד עוד ארוכה והיא תיאלץ לעבור בקוריאה הצפונית.

הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ 10
[email protected]