בפעם הראשונה מאז נכנס לבית הלבן, לפני תשעה חודשים, התנהג דונלד טראמפ כנשיא של מעצמה, ולא כפוחז, גחמתי, שמגיב מהבטן. יותר מכל תעיד על כך העובדה שהוא קרא את נאומו מן הכתב והנאום הופץ מבעוד מועד למנהיגים ותחנות טלוויזיה בעולם.
טראמפ לא שבר את הכלים. הוא לא הודיע שארצות הברית נסוגה מחתימתה על הסכם הגרעין של שש המעצמות עם איראן. הוא לא דרש לבטלו אלא רק לתקנו ולשפרו. טראמפ העביר לתקופת ביניים את נטל ההכרעה ממנו, לידי הקונגרס, לידי איראן ולשאר חמש המדינות החתומות עליו. מבחינתה טקטית זהו מהלך נבון. הוא אמור להלחיץ את מנהיגי איראן ולגרום להם לחשוב אם הם צריכים עתה לחשב מסלול מחדש, באשר להתנהלותם בשנתיים ורבע מאז נחתם ההסכם.
את נאומו אפשר לחלק לשלושה חלקים: רטוריקה, עובדות וצעדים מעשיים. בתחום הרטוריקה השתמש טראמפ בביטוי "רשע" להגדרת איראן. בכך הוא צועד בעקבות הנשיאים רונלד רייגן, שטבע את הביטוי "אימפריית הרשע" ב-1983 כלפי ברית המועצות, וג'ורג בוש הבן שהגדיר את קוריאה הצפונית, עיראק ואיראן "ציר הרשע".
לאחר הפוגה של שמונה שנות שלטונו של הנשיא ברק אובמה שבה איראן לככב בראש מדינות הרשע (יחד עם קוריאה הצפונית) בעולם. טראמפ מנה את כל "פשעיה", ביניהם תמיכה בארגוני טרור (חיזבאללה, חמאס וגם אל קאעידה), סיוע למשטר הרצחני של בשאר אסד בסוריה שהשתמש בנשק כימי נגד אזרחיו, התערבות בעניינים פנימיים של מדינות אחרות, חתירה להגמוניה אזורית והפרה של זכויות אדם מבית.
כך גם ביקש הנשיא לרמוז על השגיאות שעשה שנוא נפשו, קודמו בתפקיד, אובמה, שאת "מורשתו", בכל הזדמנות ובכל נושא, אם במדיניות פנים (בריאות, הטבות מס) ואם בחוץ, הוא מנסה לבטל.
מבחינת העובדות הילך נשיא ארה"ב על חבל דק, שמחובר ומתנדנד בין שני עמודים, של אמת ופחות אמת. הוא צדק כשתיאר שניתן היה להשיג הסכם גרעין טוב יותר, משום שאיראן היתה על סף קריסה כלכלית. הוא גם דייק כשהגדיר שאיראן מפרה את רוח "ההסכם" – בכך שהיא מונעת מפקחים בינלאומיים לבקר במתקנים צבאיים החשודים בפעילות גרעינית לפיתוח נשק גרעיני, ומפתחת טילים ארוכי טווח שיכולים יהיו לשאת ראשי חץ גרעיניים. אבל הוא לא דייק ולא המציא ראיות מוצקות לפיהן איראן מפרה את סעיפי ההסכם.
הוא לא עשה זאת כי קהילות המודיעין של ארה"ב, ישראל והמערב לא מצאו אותן. איראן אכן מקיימת את סעיפי ההסכם ככתבן וכלשונן, אך מנצלת כל פרצה, כל עמימות וכל ניסוח של כפל לשון, כדי לפגוע ברוח ההסכם.
מבחינה זו הנאום היה קולו של טראמפ, אך הידיים היו ידי נתניהו. רק לפני כחודש קרא ראש הממשלה מעל במת האו"ם לעולם ל"תקן או לבטל" את הסכם הגרעין. נתניהו קיווה שטראמפ יבטלו, אך הנשיא האמריקאי מעדיף, לפי שעה לפחות, לתבוע את תיקונו.
וכאן אנו מגיעים לנושא החשוב ביותר: מה יעלה בגורלו של ההסכם. בנאומו יצר טראמפ מצב של אי וודאות. הוא ויועציו מקווים שאיראן תתחיל להזיע מחדש. שהיא תתחיל שוב לחשוש מנחת זרועה של ארצות הברית. כשברקע האיום של חידוש העיצומים הכלכליים עליה. כרמז לבאות, כבר במקביל לנאומו הודיע משרד האוצר האמריקני על כוונתו להטיל עוד סנקציות על משמרות מהפיכה. אך הן מוטלות מכוח המעורבות של משמרות המהפיכה בסיוע לארגוני טרור ומתוקף מעורבותם בפתוח הטילים, ולא בגלל הפרות של הסכם הגרעין. לא בטוח שאיראן תיפול למלכודות, ויכול להיות שהיא "תקרא את הבלוף" של טראמפ ותציג את איומיו ככלי ריק.
מלבד זאת, נוצר מצב של "עורמת ההיסטוריה". בלחץ הקונגרס, שבו יש רוב רפובליקני, נאלץ ממשל אובמה להסכים לסעיף הקובע שאם הנשיא לא "יאשרר" את הסכם הגרעין ההכרעה תעבור לקונגרס. הקונגרס הרפובליקני עשה זאת כדי לפגוע בנשיא דמוקרטי. כעת, כשהנשיא הוא מטעם הרפובליקנים, יאלץ הקונגרס שבשליטתם לקבל הכרעה קשה: האם לבטל את ההסכם? האם להטיל על איראן סנקציות חדשות? לא בטוח אם יש כיום רוב בקונגרס למהלכים כאלה. בגלל סימני השאלה המתרבים על התנהלותו ואישיותו, הולך וגדל גם מספרם של יריביו של טראמפ גם במחנה הרפובליקני. כלומר, יש אפשרות שקונגרס רפובליקני יפגע דווקא בנשיא רפובליקני.
ויש כמובן את הבעיה שמדובר בהסכם רב צדדי, ולכן גם אם הקונגרס יטיל עיצומים חדשים, וכדי שאלה יהיו יעילים, צריך שגם כל שאר חמש החתומות עליו – רוסיה, סין, בריטניה, צרפת וגרמניה – יצטרפו למהלך. לפי שעה הן הודיעו שהן מתנגדות. לסיכום, נאומו של טראמפ הוא בבחינת איום נוסח "תחזיקו אותי". לא בטוח ששותפיו להסכם (וגם איראן) יהיו מוכנים לעשות זאת.