על פניו, נאומו של הנשיא דונלד טראמפ אשר לגורלו של הסכם הגרעין שעליו חתמו המעצמות ואיראן, הוא ניצחון מהדהד למדיניותו רבת השנים של ראש הממשלה נתניהו. אפשר להגיד בפה מלא שהנאום נשמע כאילו נתניהו עצמו כתב אותו. כל המסרים שאותם משנן ראש הממשלה בשנים האחרונות היו שם, ובאותה שפה. הדבר היחיד שיכול היה לשפר עוד יותר את הנאום הזה, הוא אם נתניהו עצמו היה נושא אותו, במקום טראמפ. האנגלית של ביבי טובה מהאנגלית של נשיא ארה"ב וגם יכולות הפרזנטציה שלו משופרות יותר. אבל בואו לא נהיה חזירים. גם טראמפ נתן הצגה לא רעה. הכניס לפרסים האלה באבי־אביהם.
ועכשיו, אחרי הנאום, כשהמילים כבר התפוגגו לתוך הארכיון ההיסטורי והגיע זמן המעשים, עם מה נשארנו? ובכן, עם לא הרבה. כי בשורה התחתונה, הנשיא טראמפ לא פרש מהסכם הגרעין עם איראן. להפך, מיד כשסיים את דבריו פרסמה דוברת משרד החוץ האמריקאי הבהרה דחופה ובה הדגישה כי ארה"ב נשארת בהסכם, שנשאר שריר וקיים.
מה כן קרה? טראמפ לא אישרר את ההסכם כפי שאמור לעשות נשיא ארה"ב כל שלושה חודשים. הוא גער באיראן, איים קצת על איראן, ואחרי שגמר את שלב ה"נו־נו־נו", העביר את תפוח האדמה הגרעיני הלוהט הזה לקונגרס. מה יקרה שם? לא הרבה. גם הקונגרס לא יבטל את ההסכם (שאינו ניתן לביטול על ידי האמריקאים) וספק גדול אם יחדש את הסנקציות.
ולכן מה שראינו בסוף השבוע בנאום הנשיאותי המרשים על איראן זה סוג של פשרה מפא"יניקית. טראמפ רצה מאוד לבטל את הסכם הגרעין (כי זה מה שביבי דרש ממנו), אבל הגנרלים שלו, יחד עם הבייביסיטרים שלו בממשל (שר ההגנה מאטיס, מזכיר המדינה טילרסון והיועץ לביטחון לאומי מקמאסטר) "יישרו" אותו. הוא אמר את כל הדברים הנכונים, אבל לא צירף אליהם מעשים משמעותיים כלשהם. במהלך הזה הפך דונלד טראמפ את עצמו לכפיל המושלם של בנימין נתניהו. שניהם מפליגים בנאומים וממעטים במעשים. הרי גם נתניהו נאם נגד איראן 20 שנה, ובנה אופציה צבאית יקרה ואיים והתריע והודיע ובסוף לא עשה דבר.
טראמפ, כרגע, נמצא בשלב הדיבורים. בניגוד לנתניהו, הוא מסוגל להגיע גם לשלב המעשים. הוא מעצמת־על עולמית שיכולה להרשות לעצמה להסתבך באיראן או לספוג תגובה איראנית. האם טראמפ יספק את הסחורה הזאת? לא הייתי מהמר על זה. בינתיים, ברובם המוחלט של התחומים הוא לא מספק סחורה כלשהי. הוא לא מקים חומה בגבול עם מקסיקו, הוא לא מצליח לייצר אלטרנטיבה ל"אובמה־קר", הוא מאבד שליטה על הממשל והמפלגה הרפובליקנית, ומסתבך בחקירות היכולות לאיים על שלטונו. כפיל של נתניהו, כבר אמרנו.
הוויכוח אשר להסכם הגרעין עם איראן יוכרע רק על ידי ההיסטוריה. שני צדדים למטבע הזה, שניהם קנאים לאידיאולוגיה שלהם ומשוכנעים בצדקתם. מזכיר מאוד את הוויכוח על מתווה הגז כאן אצלנו. חסידי אובמה משוכנעים שאלמלא ההסכם איראן כבר הייתה גרעינית וההסכם הסיג את תוכנית הגרעין שלה לאחור ובלם אותה ל־15 שנים לפחות. שונאי אובמה וחסידי טראמפ משוכנעים שמדובר בהסכם כניעה מושלם שמנציח את היותה של איראן מדינת סף גרעינית ומייצר לה מקפצה נוחה לעבר הגרעין בעוד שמונה שנים. האמת נמצאת איפשהו בין המחנות הללו.
לדונלד טראמפ יש מספיק כלים לשנות את ההיסטוריה ולהשפיע על כיוונו של מתווה הגרעין האיראני. האם הוא ישתמש בכלים הללו? אין לדעת. האם שימוש כזה יוביל לגאולה או לאסון? כנ"ל. בינתיים, לפחות בכל הקשור לדיבורים, ניצחנו.