דונלד טראמפ הוא ספק חדשות קבוע. ההתבטאויות שלו, בעיקר דרך טוויטר, הן לא פעם יומיות. כמעט תמיד הן מכילות מין חומר שגורם לאלרגיה קשה ומיידית אצל היריבים של עמדותיו ושל אופיו. רבים מיריבים אלה נמצאים בתקשורת האמריקאית והעולמית, כולל הישראלית. נדמה שהוא נהנה לגרום לתגובה הזו אצל יריביו. אולי הוא אפילו חושב, על סמך אינסטינקט או על סמך תחקירים, שככל שהיריבים שלו מתעטשים ודומעים יותר, וכתוצאה מכך תוקפים אותו יותר מעל כל במה ובעיקר בתקשורת ובאקדמיה, כך הבוחרים שלו מרוצים ממנו יותר ומתכנסים סביבו בנאמנות גוברת.
למרבה הצער, לאחרונה הוא גורם לתגובה אלרגית גם אצל אוהדי דרכו. כוונתי – אלה מהם שחיים לחוף הים התיכון המזרחי, דהיינו אנחנו הישראלים. אני מניח שגם אלה מהם שחיים בדרום קוריאה, וקיוו שבחירתו תביא לעמדה אמיצה אמיתית מול הדיקטטורה האויבת מכיוון צפון.
מבחינת ישראל, מדובר בשתי הבטחות גדולות של טראמפ והן: העברת שגרירות ארצות הברית לירושלים וביטול הסכם הגרעין עם איראן. לצורך העברת השגרירות של ארצות הברית בחזרה למקומה הטבעי, לא היה צריך טראמפ לעשות יותר מאשר לשכוח את העט שלו כשהביאו לפניו את הנייר שבו הוא מאריך את השהיית העברת השגרירות האמריקאית. כידוע, הקונגרס החליט מזמן להעביר את השגרירות. מדוע היא לא עוברת? כיוון שלנשיא ארצות הברית יש זכות לדחות זאת בחתימתו לשישה חודשים. אחרי שטראמפ נבחר, וכאשר הגיע מועד הארכת הדחייה, טראמפ בכל זאת חתם על המסמך - ההפך ממה שטראמפ הבטיח.
בנושא הסכם הגרעין עם איראן, ובכן, כאן המצב קריטי יותר. טראמפ הבטיח שוב ושוב במסע הבחירות לבטל את ההסכם הזה, שבעצם מבטיח לאיראן פיתוח נשק גרעיני, אם היא יודעת לנצל את הפרצות בהסכם, ואיראן יודעת לעשות זאת בערך זה 3,000 שנה. לדעתי, איראן מפרשת את ההסכם ככזה שלפיו יהיה לה נשק גרעיני בעוד כמה שנים, ובינתיים היא יכולה לפתח עזרים לנשק הזה בתכנון איטי יותר. איראן כבר ראתה את האחות לרשע צפון קוריאה עושה זאת, תוך כדי הסכמים קודמים עם ארצות הברית. הקמת צפון קוריאה שנייה בעולמנו אינה המטרה. האם טראמפ יכול למנוע זאת? הוא לפחות יכול ללחום ברצינות נגד המגמה הזו, ובלי לחשוש. זה נחוץ כדי שהוא לא ייראה אידיוט (ושקרן) בעיני ההיסטוריה ובעיני ניצולי מלחמת השמד שתנהל איראן הגרעינית או צפון קוריאה הגרעינית.
אי אפשר לומר שטראפ אכזב לחלוטין. הביקור שלו בישראל, יציאת ארצות הברית מאונסק”ו ועוד הן פעולות משמעותיות. מצד שני, הבעיה העמוקה יותר היא שהתרגלנו, בעצם, להתאכזב מכל מנהיג. לכמה רגעים חשבנו שטראמפ הוא אחר, אבל בשיטה הדמוקרטית, אנחנו תמיד בוחרים בסך הכל אדם, וכמו כל אדם – הוא מאכזב בביצוע.
הפער בין הבטחות הבחירות לבין התנהגות המנהיג אחרי שהוא נבחר הוא מעין משחק רמאות ונוכלות ידוע מראש. אפילו אישיות כטראמפ, שנראה דמות אחרת מכל הפוליטיקאים, נעשה מעין רכיכה פוליטית, כאותם מנהיגים קודמים שמבטיחים דבר אחד ועושים דבר אחר. אני לא מקבל את התירוץ של “מה שרואים מכאן לא רואים משם”. שוחחתי פעם עם יצחק שמיר כשהוא היה ראש ממשלה. אמרתי לו: “אני כותב על סמך תחושותיי וחוש הצדק שלי, בלי לדעת אם אני צודק בקביעותיי, אבל אתה, כשאתה יושב לשולחן ראש הממשלה, בוודאי מתגלים לך דברים שאדם רגיל כמוני לא יודע”. הוא הבין מיד, הפסיק אותי ואמר: “גם אני חשבתי ככה לפני שהייתי ראש ממשלה”.
לא, טראמפ לא ראה בבית הלבן דבר חדש שהוא לא ידע לפני שהוא נבחר. זה פשוט: כל עוד השיטה היא שבני אדם מנהיגים אותנו, מה שקובע איננו הרעיון הטהור או הדרך, אלא המוח, הלב והאופי של בן אנוש כמונו. אני לא מכיר בינתיים שיטה אחרת, והסידור שבו אדם הוא המנהיג של בני אדם מונהגים הוא מה שהאנושות מכירה כל שנותיה. זה לא אומר שמדובר בפתרון טוב. כל עוד בני אדם מנהיגים בני אדם אחרים, נהיה תלויים באופי ובחולשות של אותם המנהיגים. לכן הבוחר במשטרים הדמוקרטיים לעולם אינו בטוח בעצם במה הוא בוחר. נכון להיום: אני, וחלק גדול מהעולם מצפים שטראמפ יוכיח שאנחנו טועים.