לעיתון "הארץ" קשה עם מדיניות הממשלה. זה מה שהבנתי מהכתבה שפורסמה שם ביום שישי, שהלינה על כך ששרת המשפטים מתערבת בתשובות המדינה לבג"ץ בנושאים הקשורים בהתיישבות. אליבא ד"הארץ", מחלקת הבג"צים בפרקליטות היא שצריכה לגבש את עמדת המדינה, בלי מגע ידו של הדרג הפוליטי־מדיני. מדובר, חייבים לומר, בגישה מוזרה. שהרי אנחנו הולכים לקלפי פעם בכמה שנים בדיוק לצורך הזה. כדי שאנשים שאנחנו בוחרים בהם יקדמו את המדיניות שאנחנו מאמינים בה. ואם לשרי הממשלה אין יכולת לקדם את מדיניותם, למה לנו בכלל בחירות?
הטענה נגד איילת שקד הייתה יכולה להיות עניינית, לו התערבה בהליכים פליליים. נניח, אם הייתה תובעת מהפרקליטות לנקות את רומן זדורוב מאשמת רצח תאיר ראדה, אף שהראיות מלמדות שהוא הרוצח. אלא שהטענות של "הארץ" ושל כמה גורמים עלומים שהעיתון מצטט יוצאות כולן נגד התערבותה של שרת המשפטים בעניינים שבמדיניות. ובתחום הזה, עם כל הכבוד, לא צריכה לעניין אותנו מה עמדתו הפוליטית, המדינית או הערכית של הפרקליט.
לו נשמעה נגד השרה טענה שלפיה היא מכריחה את הפרקליטות להגיש לבג"ץ עמדה המתנגשת עם החוק, זו אכן הייתה בעיה קשה. אלא שבתחום הבג"צי, פעמים רבות ניתן להציג בקלות שתי עמדות שונות, כשכל אחת מהן חוקית לחלוטין. במקרה כזה, מי שסבור שהגישה שמציע הפרקליט צריכה לקבל משקל גבוה יותר מהמשקל שמציעה נבחרת הציבור - אינו אלא איש מוזר.
הכתבת מביאה דוגמה נהדרת העוסקת בעתירה שהגישו הפלסטינים בדרישה לפנות את המאחז תפוח מערב, שישב בחלקו על אדמה פלסטינית פרטית, בחלקו על אדמות מדינה ובחלקו על אדמה שמעמדה טרם הוסדר. בפרקליטות חשבו שהמקום צריך להתפנות. השרה שקד חשבה שאת מה שנמצא על אדמה פלסטינית חייבים אכן לפנות, אבל אדמות שמעמדן לא הוסדר - המדינה רשאית להכשיר. "בעבודה מאומצת שינינו את גישת הפרקליטות לעתירה, פשוט הצלנו את תפוח מערב", צוטט ראש המטה של שקד, יאיר הירש, וזכה לביקורת ב"הארץ".
פרקליט המדינה שי ניצן. צילום: רויטרס
רגע, תשאלו, ומה אמר בג"ץ על העמדה הזו, ששקד דחפה להציג בבית המשפט? ובכן, ב"הארץ" מספרים שהשופטים דווקא קיבלו אותה. אם כך, אם בג"ץ ראה בעמדה הזו עמדה חוקית, הרי נשארנו עם ויכוח פוליטי־מדיני. במחלקת הבג"צים לא רצו להכשיר את היישוב הזה. שקד, לעומתם, כן רצתה להכשיר אותו. כאמור, שתי עמדות לגיטימיות וחוקיות, אלא שמתברר שבפרקליטות יש מי שלא מוכנים להתרגל למחשבה שהדרג הנבחר הוא שיקבע את המדיניות.
"במקרה של שקד עולה חשש שהיא ביקשה להיות מעורבת, כי זה הקהל הפוליטי שלה", צוטט בכתבה מי שמכונה "בכיר לשעבר במשרד המשפטים".
תהיתי לעצמי מי יכול להיות הבכיר הזה, שמתגעגע לימים עברו. אולי זו טליה ששון, שחיברה בניטרליות מלאה את דוח המאחזים ואחר כך הלכה למרצ ולקרן החדשה לישראל? ואולי זה בכלל היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מיכאל בן יאיר, שקבע שמפעל ההתנחלות גרוע מפשעי סטלין, והוא "המעשה המרושע והבלתי מוסרי ביותר מאז תום מלחמת העולם השנייה”.
די לקרוא ששני היחידים המצוטטים בשמם בכתבה, והמתלוננים על שינוי הקו של משרד המשפטים, הם עורכי הדין מיכאל ספרד ושלומי זכריה, שמייצגים את ארגוני השמאל הקיצוני בחלק גדול מהעתירות נגד מתנחלים, כדי להבין את הסיפור כולו. תארו לעצמכם שערב ההתנתקות, כשתושבי גוש קטיף הגישו עתירה נגד המהלך, היו אנשי מחלקת הבג"צים מודיעים לבג"ץ שהעותרים צודקים. האם מישהו היה מוכן לסבול את זה? והלוא זה בדיוק מה שעשו אנשי המחלקה הזו באינספור עתירות של פלסטינים לפינוי יישובים. ככל שזה היה תלוי בי, פרקליט שהיה מסרב לייצג את עמדת הממשלה בעד ההתנתקות, בהנחה שהיא חוקית, היה עף באותו יום הביתה.
זו גם הסיבה שבגינה לא ברור לי למה איילת שקד צריכה להביא יועץ חיצוני כדי שיסייע לה לקדם את עמדת הממשלה בעניין ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, ככל שזו באה לידי ביטוי בתשובות המדינה לבג"ץ. אם יש פרקליט עובד מדינה שמחליט לקדם את עמדותיו שלו, ולא מוכן לייצג את אלה של הממשלה הנבחרות, שימצא לעצמו מקום עבודה אחר. השאלה היא לא למה שקד עושה את מה שהיא עושה, אלא למה לא עשו את זה כל קודמיה. בשביל מה הציבור בחר בהם? כדי שפרקליט שהוא לא מכיר, ולא בחר, ולא שמע את שמו מעולם, יקבע לאן תלך המדינה?
