קו ברור עובר בין הודעת ההתפטרות של זהבה גלאון מהכנסת להצהרות יו"ר העבודה הטרי, אבי גבאי, שהסעירו את מחנה השמאל ולווייניו. על פניו אין כל קשר בין המאבק הפוליטי של גלאון ביריביה הפנימיים לבין שבירת הלוחות של יו"ר המחנה הציוני, שהעז לכפור באקסיומת הגירוש של יהודי יהודה ושומרון. אבל שני המהלכים נובעים מאותה סיבה: מהמצוקה התהומית של השמאל הישראלי, בין שהוא ציוני, פוסט או סתם התיישב על הגדר של הרצל. גם התסכול של זהבה גלאון שאחוזת אימה מאחוז החסימה, וגם הזיגזג של אבי גבאי, שמבין כי המרכולת הנוכחית של המחנה הציוני לא תוביל אותו לשלטון, באים מאותו הכפר. זוהי ההבנה שיש מעט קונים לרעיונות הנוכחיים שלהם, וגם הם הולכים ואוזלים.
בעיניים כלות מתרפקים פרנסי המפלגות על העוצמה של דור המדינה וזה שלאחריו, כשהעבודה ולווייניה היו "היישוב המאורגן" והמדינה עצמה. גם דור אחר כך הם הצליחו לעתים להתייצב בהנהגה ואפילו המיטו עלינו את אסון אוסלו. אבל בשנות ה־90 ההגעה לשלטון וההחזקה בו נעשו במה שנראה כמו דרכי עורמה והונאה, כי כבר אז רוב המצביעים דחו את הסחורה האידיאולוגית שלהם. לכן רבין התחפש לשמיר ב־92', וברק נשבע לעפרה, בית אל וירושלים ב־99', במקביל לפרשת הפעלת העמותות הפיקטיביות.
בינתיים גברה המצוקה והתמעטו המצביעים עוד יותר. תרומה מכרעת לכך סיפקו שני הניסויים הדרמטיים - ניסוי האויב כפרטנר של אוסלו, וניסוי האויב המתנתק של מועדון החווה. שתי ההרפתקאות הוכיחו לכל מי שאינו יהודי משיחי כי המרשמים של השמאל הם מתכון להתאבדות לאומית. ואכן תהום פעורה בין העולם הרעיוני של העבודה ומרצ לבין תפיסות האבות הרעיוניים שלהם בתחום הלאומי. בוודאי שאין קשר בינם לבין ברל כצנלסון ודוד בן־גוריון; הם פשוט איבדו את הכיוון. אלא שלא צריך להגיע לברל, די להיזכר שאפילו בשנות ה־70 הם התריסו נגד המתנחלים - לכו לייהד את הנגב והגליל ולא את השומרון.
היום, בעיני חלקים גדולים במרצ ובמפלגת העבודה, ייהוד הגליל הוא פשיזם לאומני, מעשה אנטי־שוויוני בפני עצמו. כך, דגלי המחנה קופלו ונסתרו, עד שחלקים ממנו נשבו בזרמים אנטי־ציוניים מובהקים, נחטפו על ידי הקרן החדשה לישראל, שוברים שתיקה, בצלם ודומיהם. חלק אחר נותר מבולבל ותועה. הדגל היחיד שהמחנה הזה מניף בשני הדורות האחרונים הוא הפלסטיני וחזון שתי המדינות; לא בניית המדינה היהודית, לא התיישבות, לא שגשוג העם היהודי בארצו, רק מערכת היחסים שלנו מול האויבים. אלא שכל אדם תבוני כבר גילה שהאויבים נותרו אויבים, ופרדיגמות "השלום" קרסו. נשארו בוחרים מעטים שמאמינים כי יש פרטנר פלסטיני או שכדאי לברוח ו"להתנתק". לכן מרצ מאכלת את עצמה לדעת, וזהבה גלאון מתאבדת פוליטית. לכן אבי גבאי מתפתל ומחפש מסילות חדשות לשלטון, תוך סיכון קיום המחנה שלו. מאותה סיבה בדיוק גם יאיר לפיד מזגזג ומתחפש ללא הרף.
רק הבדל יסודי אחד קיים בין חיבוטי גלאון לתמרוני גבאי. מנהיגת מרצ אומרת את שעל לבה, בעוד שנראה שיו"ר העבודה ממשיך את המסורת של רבין וברק ולתפיסתי מנסה לתחמן את הבוחרים כדי להגיע לשלטון ואחר כך לעשות מה שהוא רוצה. ולכן דווקא מהגבאים והלפידים צריך להיזהר, גם כאשר הם אומרים דברי טעם.