איזו תועלת צמחה לנו – הציבור - מנאומי ריבלין ונתניהו

הייתכן שגם נשיא המדינה רובי ריבלין צודק וגם ראש הממשלה בנימין נתניהו צודק? האפשרות ששניהם צודקים לא עולה כמובן על הדעת. הייתכן שגם השמש זורחת, וגם הכוכבים מנצנצים? נסו בעצמכם: "יש עוד מילה אופנתית - 'שיסוי'. הכל זה שיסוי. להגיב על ידיעות כוזבות בתקשורת זה שיסוי, להתלונן על הדלפות לא חוקיות זה שיסוי. לבקר העסקה של יועץ פוליטי למפכ"ל במיליונים על חשבון הציבור זה שיסוי. כשמחנה אחד מביע את דעתו, זה חופש הביטוי, כשמחנה אחר מביע את דעתו, זה שיסוי. יש לי כבוד ליסודות הדמוקרטיה, אין לי שום כבוד לצביעות". 
 

הדובר: נתניהו. צודק? בטח שצודק. רוצים הוכחה? חפשו אותה בימים שלפני ולאחר העלאת אחוז החסימה ב־2014 מ־2% ל־3.25% – כשהאופוזיציה הזהירה בטון מאיים (יותר מר מחמוץ) שהנה־הנה בא סופה של הדמוקרטיה, והנה־הנה הערבים מודרים מהמשכן. התוצאה: הערבים לא הודרו, הדמוקרטיה עוד איתנו. מעניין כמה זמן יחלוף עד שהאופוזיציה – זו שהתנגדה להעלאת אחוז החסימה – תתחיל לצווח שאסור להוריד את אחוז החסימה כפי שנתניהו רוצה לעשות עכשיו. בכל מקרה, הטענות מוכנות מראש: סוף הדמוקרטיה, בריונות, פשיזם, הדרה, השלימו את המשפט.
 

נסו גם את זה: “התקשורת פוליטית, המוסדות הדמוקרטיים - כולם, מהפקידות המקצועית ועד למבקר המדינה - פוליטיים. בית המשפט העליון פוליטי, כוחות הביטחון פוליטיים, ואפילו צה”ל, צבא ההגנה לישראל שלנו, פוליטי? המהפכה הזו מבקשת לקרוע סוף־סוף את מסכות הצביעות לכאורה, מעל שומרי הסף כולם. במהפכה הזו השליט הוא גם הקורבן. ‘אנחנו נראה לכם מה זה’, זהו פס הקול של המהפכה, תמה ממלכתיות מן הארץ ואחרינו המבול”.

 

הדובר: ריבלין. צודק? בטח שצודק. כבר 40 שנה מאז שכבש הליכוד את השלטון, ועדיין מנהיגיו נלחמים כמי שצלפי האויב אורבים להם על הגגות. כבר 40 שנה שהמפתחות בידיהם, ועדיין הם מחפש ומוצא אשמים לכל מחדל ולכל תקלה – בית המשפט המנומס מכדי להגיב, המשטרה החבוטה, העיתונות שבקושי חיה. אם רק היו מסלקים את כל אלה מהדרך, אפשר היה סוף־סוף לשלוט. נתניהו הוא אלוף בזיהוי חמיצות – אבל משום מה מתקשה לזהות בכיינות. הקוזק יושב על הסוס, דבוק לאוכף, ישבנו כבר הצמיח יבלות, ועדיין הוא מתלונן שהעשב הרמוס מפריע לו לדהור. 
 

אז הנה, שניהם צודקים. וכל הדיבורים על ריבלין נגד נתניהו מחמיצים (הא! מחמיצים!!!) את העיקר. ריבלין כמובן נגד נתניהו, ונתניהו כמובן נגד ריבלין, אבל מה שדיברו עליו בנאומיהם השבוע לא סותר. נכון, השמש והכוכבים לא יכולים להיראות יחדיו, אבל חפשו דימוי אחר ותגלו שאין קושי: השמש זורחת והים סוער – עובד. הכוכבים נוצצים והרוח נושבת – גם עובד. ריבלין צודק: ראש הממשלה וחבריו מתנהגים כמי ששכחו שתפקידם להנהיג, לא להרגיז. נתניהו צודק: חלק ממתנגדיו מתארים מציאות בדיונית של משבר מנהיגותי, ומתעסקים בשטויות של נוהל ונימוס. 
 

איזו תועלת צמחה לנו משני הנאומים הללו - לא לגמרי ברור. נתניהו אולי הועיל לעצמו כשסימן לבוחריו אויבים משותפים. ריבלין אולי הועיל לעצמו במירוק מצפונו, כשסימן את הגבול שמעבר לו פוקעת הסבלנות של אדם הגון. אבל איזו תועלת צמחה לנו, מאזיניהם, מהנאומים הללו? הם עזרו לשדרנים למלא שעות שידור, לכותבי המאמרים למלא טור (הנה הוכחה), למתקוטטים להתקוטט, למטורללים להיטרלל, לרכלנים הפוליטיים לרכל.