ראש הממשלה בנימין נתניהו עשה השבוע תרגיל תקשורתי מבריק. הוא טבע מונח חדש וגרר את כולם לדבר על ה"חמוצים". הוא עשה את זה אחרי שהבין שנשיא המדינה, ראובן ריבלין, מתכוון לפתוח את מושב הכנסת בנאום ביקורתי. לא היה קשה לנחש. אנשי ריבלין תדרכו ואותתו, וב"ידיעות אחרונות" באותו בוקר כבר הופיעה הכותרת של דברי נשיא המדינה, עוד לפני שדיבר. היה ברור שהקו יהיה אובדן הממלכתיות.
נתניהו דמיין את עצמו לצדו של ריבלין, כשפניו מכורכמות וחמוצות. אולי זה מה שנתן לו את הרעיון לדבר על החמוצים. נתניהו צודק, יש תחושת חמיצות. זה לא נורא ופחות גרוע מאכזבה מרה, מטעמן המלוח של הדמעות ומריחה המתוק של האשליה רגע לפני שהיא מתנפצת. החמיצות היא טעמה של העת החדשה.
מי כמו נתניהו יודע ומכיר את תחושת החמיצות, הוא חש אותה על בשרו יום־יום. הוא זוכר אותה מהתקופה שאחרי צוק איתן, הוא זוכר אותה אחרי הפגישות עם ברק אובמה, הוא מכיר אותה בכל פעם שהוא פותח עיתון, אפילו בזמן שהוא מעיין ב"ישראל היום". נתניהו הוא מלך החמוצים של ישראל. הוא תמיד מרגיש שעושים לו עוול, שלא נותנים לו מספיק קרדיט, שלא משבחים מספיק את הישגיו.
הוא עצמו, אגב, ממש לא פצצת אנרגיה צהובה. מעולם לא נתקלתי בנתניהו משועשע, מבודח או מלא ברוח טובה ונדיבה. גם כשיש לו חוש הומור זה נשמע קצת מלאכותי, קצת מעושה, קצת חמוץ. בדרך כלל הבדיחות הן בטעם חמוץ־ מריר. הוא אוכל את ארוחת הצוהריים שלו במשרד ויכול לומר משהו כמו: "זה נהנתנות, כן", ולהצביע על מנת הדג והאפונה הדלה שלו. הוא תמיד מרגיש אכזבה מסוימת מהממשלה שלו, מהשרים שהוא מינה וקידם ואינם מספיק אסירי תודה, מהעיתונאים שלא מבינים את גדולתו.
ראובן ריבלין. צילום: מרק ישראל סלם
הבעיה היא לא ההתנהלות האישית, אלא תפיסת העולם. שרת התרבות מירי רגב אמרה בראיון בוטה נגד ריבלין שהוא לא יכול לדבר על ממלכתיות כשהוא לא ממלכתי, ושהוא לא יכול לדבר נגד הפוליטיות כשהוא פוליטי. נו באמת. בואו ננסה להחיל את הכלל הזה על נתניהו עצמו. הוא יכול לדבר על החמוצים כשהוא עצמו מחמיץ פנים לכולם? הוא חמוץ מהסכם הגרעין עם איראן, הוא חמוץ מהתמודדות העולם עם הטרור של דאע"ש, הוא חמוץ מההתנהלות של המשטרה ושל המפכ"ל, הוא חמוץ מהתנהלות המערכת המשפטית, חמוץ מהתקשורת הישראלית ולא מדבר איתה, חמוץ מהרפורמים ומהקונסרבטיבים, חמוץ מהדמוקרטים בארה"ב, חמוץ מהאיחוד האירופי ששבוי בתפיסת עולם נאיבית ומנותקת.
מיתוג מחדש
פתאום נתניהו נהיה מר "מצב רוח טוב", מציג נתונים חלקיים ומסובב אותם. למשל, כשהוא אומר: "עכשיו החמוצים עושים עוד משהו - הם תמיד, אבל תמיד, מתארים את המצב שאנחנו בשלטון כדשדוש מתמשך וכקיפאון, במקום דרוך. מבחינתכם, כל עוד לא מפנים יישובים יהודיים זה דשדוש, ולא חשובים כל ההישגים שלנו. לפעמים הם נותנים מחמאה 'לדבר הוא יודע', אבל כל ההישגים שלנו? אם לא פינית, לא עשית. לא דשדוש אלא פריחה. אזרחי ישראל בדירוג האחרון דרגו את עצמם במקום החמישי בעולם, אבל הצעירים עד גיל 29 דרגו את עצמם, שימו לב, חמוצים, במקום השני בסולם האושר העולמי".
נתניהו צודק. אלה החדשות הטובות על ישראל. אבל פינוי יישובים? זו ממש להטטנות פוליטית. מי פינה את היישובים? מנחם בגין בסיני ואריאל שרון והליכוד בהסכם ההתנתקות בתמיכת נתניהו עצמו, עד שהחליט להתפטר מתפקידו כשר אוצר, אחרי שהיה ברור שזה לא יעצור את המהלך. האושר הישראלי נובע לא רק מהמנהיגות הפוליטית הישראלית. מי שבוחן את הסקר לעומק מגלה שהוא קשור למשפחתיות, לתחושת הלכידות, לחבר'ה ולעוד עניינים שלא קשורים להישגי הממשלה.
הוא פוליטיקאי מבריק, נתניהו. שחזר בנאומו דברים שכבר אמר, רק ארז אותם מחדש ומיתג אותם בקופסאות שימורים של חמוצים. יותר מזה, בנאום החמוצים הוא הפגין את היכולת שלו לשרטט את גבולות המגרש הפוליטי. אחרי שיאיר לפיד דיבר על מרכז פוליטי ואבי גבאי אמר שלא צריך לפנות התנחלויות, נתניהו היה חייב להבהיר מי זה "אנחנו" ומה זה האחרים. החמוצים הם שמאלנים, טסים ובוכים. ריבלין הוא חמוץ, סמולן. לך תזכיר לציבור את שורשיו הימניים של נשיא המדינה, איש הליכוד. כי אם הוא חמוץ, אם הוא מבקר את ראש הממשלה נתניהו, הוא כבר "לא איתנו", כפי שהגדיר זאת יו"ר הקואליציה דוד ביטן והשרים שתקו.
על זה בדיוק דיבר הנשיא רגע לפני, וזו גדולתו של נתניהו. השחרור שלו לעשות את הכל בגדול, בעוצמה ומהמקפצה. הוא חמוץ שמדבר נגד החמוצים. ריבלין אמר: "המהפכה הזאת מבקשת לקרוע סוף־סוף את מסיכות הצביעות לכאורה מעל שומרי הסף כולם". לדבריו, "במהפכה הזאת השליט הוא גם הקורבן. 'אנחנו נראה לכם מה זה', זהו פס הקול של המהפכה. תמה ממלכתיות מן הארץ, ואחרינו המבול".
עוד אמר ריבלין כי הן לחברי הממשלה והן לחברי הכנסת "עומדות הזכות והחובה" לערוך שינויים מערכתיים. אך קרא להימנע מפגיעה בלגיטימיות של מוסדות המדינה. "האם אין לנו עוד צורך בהם? האווירה הזאת, של הדה־לגיטימציה, אווירת ה'הכל פוליטי', מחלחלות היום אל הציבור, שמקבל את המסר שאין עוד ממלכתיות, יש רק משילות", הוסיף. "באווירה זאת דמוקרטיה פירושה שהחזק קובע. דמוקרטיה פירושה שהכוח של הרוב המזדמן הוא שקובע, ורק על פיו יישק דבר. ואני, שחייתי בימים של 'בלי חירות ומק"י', יודע מה המשמעות של הדבר הזה".
גם חמוץ וגם מגן על בית המשפט העליון? זה כבר שמאלני של ממש. הבעיה העיקרית היא שבלי ריבלין, בלי בית המשפט, בלי המפכ"ל ובלי משה יעלון, נתניהו נשאר עם קומץ. קבוצה קטנה. גם שם יש תחושת חמיצות: בבית היהודי, בכולנו, אצל החרדים, אצל אריה דרעי, נפתלי בנט, איילת שקד ומשה כחלון ואפילו אביגדור ליברמן. במקרה של תקלה בתור הזהב, למשל עימות צבאי או משבר כלכלי, זה ישליך על מידת האמון של הציבור במנהיגות. החמיצות מאכלת את שכבת ההגנה של המנהיגות.
