עשו טובה לעצמכם ותפסיקו להתייחס ברצינות לאביגדור ליברמן. כולו שוחד מיניסטריאלי של בנימין נתניהו וחומר מילוי לסתימת חור בקואליציה. בחלומו ראה ליברמן כיצד נסראללה עוקף את אסד ומורה אישית לשגר רקטות לעבר הרמה. כשהתעורר רץ לספר לחבר'ה מעל דוכן הכנסת. אז תרגיעו: אין לליברמן כוח פוליטי לבצע שום דבר ממשי, הבעיה היא חרחורי המלחמה של נתניהו.
האמת היא שאסד ונסראללה צריכים להיות אידיוטים גמורים כדי להתקוטט עם צבא שעשוי לרמוס אותם במכה. שניהם מנוולים ואכזריים, אבל לא טיפשים שיסכנו במלחמה עם ישראל את הישגיהם בחזית. לממשלת הימין בישראל יש אינטרס לחמם את הגזרה הסורית כדי למנוע מצבא אסד להגיע למעבר קוניטרה. הרעיון הוא שבאמצעות מלחמה מבוקרת על הגבול עצמו ניתן יהיה, למיטב הבנתי, לתחזק מורדים שיתחזקו את האחיזה הישראלית ברמת הגולן. הרעיון חיובי אבל חסר היתכנות צבאית ומדינית. זהו חלום באספמיה, שהפך בלבנון 82' לרצועת ביטחון ולסיוט שגבה מאות הרוגים עד שהסתלקנו משם. בחרפה.
את התשובה לשאלה מי מרוויח בעקבות הזליגות ומגביר את רמת החיכוך אני משאיר לאינטליגנציה של הקוראים. פרשנינו המלומדים קוראים למצב הזה "מיסקלקולציה". יענו, מן אללה. כאילו גזירת גורל. התיאור הנכון הוא פזיזות ויוהרה שעשויות להתגלגל למלחמה.
לפני שבוע נעה רכבת אווירית מישראל לוושינגטון. לכל אחד מנוסעיה יש אג'נדה שונה. הרמטכ"ל מטעם צה"ל, שר הביטחון מטעם עצמו ואיש לא סופר אותו, וראש מל"ל מטעם נתניהו. מדובר בנביחות ליד העץ הלא נכון. לארה"ב של טראמפ אין כל השפעה בסוריה. האם דונלד טראמפ אמור לתת אור ירוק לתקוף את צבא אסד כדי להציל את המורדים? ואיך בדיוק זה יקרה? נניח שה"מיסקלקולציה" תתגלגל לירי ארטילריה ומטוסים על עמדות הצבא הסורי בפתחת קוניטרה. אתה לא מרתיע ב"אש מנגד" התכוונות אסטרטגית של מדינות כמו סוריה ובעלות בריתה. תוריד שלושה תותחים יגיעו שישה, ומה אז?
אני מקווה ששום חוכמולוג לא יכניס לשם חטיבה מוסקת למבצע זבנג וגמרנו. לא כי היא תובס. היכולת של צה"ל להשתלט על השטח היא מוחלטת, אבל כדי לנצל את ההסתערות הראשונית ולהתמודד עם אסד בהמשך צריך להבנתי להישאר שם ולחבור לכוחות המורדים. להזכירנו: יש לנו ניסיון עגום בעבודה עם בני ברית שאותם האכלנו מרורים אחרי הנסיגות בעזה, בלבנון ובכורדיסטן. אני רק מקווה שמראות צד"ל על הגדרות בנסיגה מלבנון לא יחזרו בקוניטרה, כך שרעיונות מסוג זה צריך להרוג עוד לפני שהם מתחילים להתגלגל.
בינתיים הרמזור מהבהב בצהוב. ביקורי שר ההגנה הרוסי בישראל והרמטכ"ל האיראני בסוריה היו סוג של אזהרות. ממשלת הימין מתעקשת להתעלם מהן, ומשחק הזליגות והתקיפות מתחיל לצבור תאוצת כדור שלג, ומה אז? על פי "מקור ביטחוני בכיר" ב"וואלה": "ברור כי ישראל לא תוכל להסתפק בהתקפות נקודתיות אם תימשך זליגה של רקטות, וייתכן מאוד שכבר עכשיו נשקלת החרפה של התקפות כמו פגיעה בתשתיות משטר סוריות ויעדים נוספים". גם בהנחה שהמקור הביטחוני שייך לתוכי ולא למחליטן, אנחנו בבעיית הידרדרות.
השאלה היא: אם נספוג זליגה או שתיים, ייגרע משהו מכוחנו? החכמים יגידו: ומה אם יהיו עשר זליגות? מעולם לא ניסינו להבליג, אז בואו ונבחן מה נזקן של הזליגות לעומת מכות נגד פבלוביות מצדנו, שמזמינות את תגובת הצד השני. ואם כבר אנחנו מכים מכת נגד של ממש, אז כדאי לבצע זאת בגלל סיבה של ממש.
קוד המאפיה
למזלנו יש בעל בית חדש באזור. צאצא מנטלי של הרומאים והעותמאנים. לפני שבועיים ביקר בישראל נציגו, שר ההגנה של רוסיה סרגיי שויגו. מספרים לנו ש"ישראל הציגה בפני שויגו את מאמצי ההתבססות של איראן בסוריה ודרשה למנוע אותם, וכן נדון הידוק התיאום בין המערכות הביטחוניות הרוסיות והישראליות".
אם מישהו חושב ששר ההגנה הרוסי היה כאן כדי "לתאם" ולשמוע את הקיטורים של נתניהו את ליברמן, הוא טועה. ביקור שויגו בישראל נועד להוציא לנתניהו כרטיס צהוב. זה היה ביקור מנהל בית הספר בכיתה המופרעת והאלימה, שבה הבריון הכיתתי מכה ילד חלש ממנו, שבמקרה הוא גם חביבו של המנהל. תיאומים? אומנם יש קו טלפון שבו בוריס מישראל יכול לשוחח עם בוריס מרוסיה, אבל כשמדובר בכרטיס צהוב, מגיע לישראל שויגו, הבוס של בוריס, נכנס לכיתה ושולף בעצמו את הכרטיס לבריון השכונתי.
רק לפני כארבעה חודשים ביקר אותו שויגו בסוריה כדי "לתאם" עם אסד, משם נסע לבסיס הרוסי בלטקיה וסייר במרכזי השליטה של מערכות ההגנה האוויריות של הרוסים, בהן מערכת S־400. אני משוכנע שגם בחיל האוויר הישראלי, גם בחיל הטילים הרוסי, וכמובן בתאגידי מפעלי המטוסים שלנו והטילים שלהם, יש סקרנות עצומה לבחון את ההתמודדות של המטוסים מול מערכות הנ"מ החדישות. אני ממש לא משוכנע שאזרחי ישראל וסוריה אמורים להיות שפני הניסוי של אותה התמודדות, מסקרנת ככל שתהיה.
התנאי הראשון שימנע התמודדות מעין זו הוא לא להקשיב לשום הערכת מצב של אנשי חיל האוויר. אלה יאמרו תמיד - אנחנו יכולים, וקרוב לוודאי שאם הם אומרים הם אכן יכולים. הבעיה כאמור היא אנחנו, בשר התותחים והטילים של המשך הלחימה אחרי המשחק האווירי. בהמשך ביקר בסוריה גם רמטכ"ל איראן מוחמד בכרי. "בלתי מתקבל שהמשטר הציוני יתקוף בסוריה בכל פעם שהוא רוצה", אמר וחתם על הסכם שיתוף פעולה עם אסד. לא מדובר בעידוד חבר פגוע אלא בכרטיס צהוב לישראל. מכאן ואילך מדבר גם הכבוד לא רק האינטרס. מאפיונר שאינו עומד בדיבורו מאבד את השפעתו. לכן מיהרו בכירים ישראלים לנסוע למאפיונר שלנו בוושינגטון. אומנם גם לו יש כבוד, אבל אין לו יכולות.
מי שקובעות כיום את כללי המשחק בסוריה הן רוסיה ואירופה. הרקע: עדיין אין כיום באופק תוכנית מרשל לשיקום עיראק וסוריה ומיליוני הפליטים. בעיקרון, כל מדינות אירופה, לאחר שימצו את התועלת שבהפיכת הפליטים למהגרי עבודה שאירופה זקוקה להם, אמורות להזרים לסוריה כסף. לא רק כדי לשקם את המדינה עצמה אלא גם כדי להחזיר חלק מפליטי המלחמה שלא התערו באירופה לביתם במזה"ת. הצהרות ישראליות נוסח "פגיעה בתשתיות סוריות", כפי שמקשקש המקור הבכיר, יזכו לתגובה חריפה. מצבנו עקב הכיבוש הפלסטיני הוא די בעייתי במרבית ארצות העולם. לא הייתי ממליץ להצטרף לקוריאה הצפונית במבחן הצרעת הבינלאומית. כרטיסים צהובים נשלפים לעברנו מדי יום, אבל מי רואה?