1.להציל את ביבי: זה לא רק הנשיא ראובן (רובי) ריבלין, איש ארץ ישראל השלמה, ירושלמי בית"רי ובן לשושלת רביזיוניסטית מפוארת. ביום חמישי התראיין בית"רי אחר, דן מרידור, ברדיו (כאן 11) וחרג מהמרידורית המעונבת והקרירה שלו: "נשיא המדינה לא נושא בדרך כלל נאומים שבמחלוקת, כנראה שהגיעו מים עד נפש וצריך לזעוק, אני שותף לדעתו... דמוקרטיה תלויה בראש ובראשונה במה שאסור לרוב לעשות למיעוט, מי שמדבר על דמוקרטיה קוראים לו שמאלני, זו שערורייה. הרצון לשלוט בלי מגבלות מביא להחלשת מערכת המשפט".
והנה מה שצייצה השבוע לימור לבנת, עוד ליכודניקית מפוארת, בת לשושלת ארוכה: "נגד בית המשפט העליון, נגד המשטרה, נגד היועמ"ש. את הניסיון לפגיעה בשומרי הסף היטיב לתאר אתמול נשיא המדינה בנאומו, על אף שגם הוא, בצדק, מתח ביקורת על 'הכל שפיט'. היום הוסיף סמוטריץ' גם ניסיון לסרס את סמכויות מבקר המדינה. תחזירו לנו את הממלכתיות".
בגלל מגבלות הטוויטר, שכחה לבנת לספור עוד כמה מקורבנות הביטניזם מבית מדרשו של נתניהו בחודשים האחרונים: השב"כ ("מה נותנים להם לאכול שם, שכולם הפכו שמאלנים?"), צה"ל, הרמטכ"ל (בפרשת אלאור אזריה, בין היתר), נשיא המדינה עצמו, הפרקליטות, המפכ"ל (מתכוון לרוץ בראש רשימה פוליטית), ובעצם מי לא. אף אחד לא חסין. מי שמעז לחרוג משורת המקהלה המדקלמת את המילים המולחנות בבלפור, מוקע מיד כשמאלן, בוגד ועוכר ישראל. הכל כשר במלחמת הכל־בכל שמטרתה הצלתו של בנימין נתניהו. פעם היו כאן מנהיגים שהיו מוכנים להקריב את נפשם למען המדינה. היום יש לנו עסקנים שמוכנים להחריב את המדינה למען המנהיג.
הנשיא ריבלין דיבר מנהמת לבו ובדם לבו. הוא ישב על הנאום הזה שבועות ארוכים. חצב את מילותיו בסלע. בסוף השמיט ותיקן והוריד כמה מהאמירות היותר חריפות. מי שהאזין לריבלין ידע שלא מדובר כאן בנאום שמאלני, או בתפיסת עולם ליברלית. זה היה ניסיון להגן על הממלכתיות שותתת הדם, הנחבטת באלות ברזל על בסיס יומי בידי בריוניו של השליט. הדוגמאות האחרונות הן, כמובן, היוזמות המטורללות ל"חוק הצרפתי" ומיד אחריו ל"חוק המשטרה", כשכל מי שמעז לערער או לציין שהמלך הוא עירום וחשוד בפלילים, מושלך מיד לעדת הכלבים הטורפת.
מספיק היה להציץ בפרצופיהם ובעיסוקיהם של ח"כים מסוגה של מירי רגב, בזמן שהנשיא דיבר. עירוב בין תחושות גועל ומיאוס, שעמום ולהג, שטפו את הספסלים של מה שהייתה פעם מפלגת ההוד וההדר, גוש חרות ליברלים, אנשי ז'בוטינסקי ונוטרי הממלכתיות באשר היא. כן, הם צדקו לגמרי כשהתגוללו אחר כך על הנשיא ואמרו ש"הוא כבר לא משלנו". למזלו.
האסון הגדול ביותר שקרה לריבלין ביום שני בכנסת הוא מחיאות הכפיים שנשמעו מספסלי האופוזיציה כשסיים את דבריו. זה הספיק לעדת מלחכי הפנכה של בלפור כדי להפוך גם את הנשיא למטרת דמות. העיקר שימצאו חן בעיני הוד מעלתם, בני המשפחה הקיסרית השלטת. ואחר כך הגיע תורו של "נאום החמוצים", שנשפך כשמן על עצמותיהם של מירי רגב וחבריה. הנה, הוא הכניס להם, לשמאלנים. ככה מדבר מנהיג.
נדמה לי שמשהו קורה כאן. אנשים, לא רק מהצד המרכז־שמאלי של המפה הפוליטית, מתחילים לאט־לאט להבין עם מי ועם מה יש לנו עסק. יותר ויותר ליכודניקים התחילו להתמרד ברשתות החברתיות. למוחרת הנאום בכנסת פורסם ב"הצינור" בערוץ 10 ניטור מקצועי של הרשתות החברתיות ובו נרשם, בפעם הראשונה זה שנים, פער משמעותי לרעתו של נתניהו. שיח שלילי לגבי ראש הממשלה בשיעור של 65-35. יכול להיות שאנשים מתחילים להבין שעושים עליהם סיבוב? שבעוד הוא מלגלג על הישראלים שמתלבטים בין וויקאנד בלונדון לקפיצה לברלין, הוא עצמו מתכנן חמישה ימים בלונדון, על חשבוננו, עם פמליה ומאבטחים ומטוס ועוזרים ומלונות פאר, בשביל פגישה אחת עם תרזה מיי? כשבלהב 433 מתקשים לתאם איתו מועד לחקירה? כן, יכול להיות. ומצד שני, גם יכול להיות שלא.
בינתיים, "לה פמיליה" מתפרקת. זה התחיל בסדקים בלתי מורגשים, נמשך בזעזועים והגיע לכדי קריסת היסודות. עכשיו זו כבר מפולת. הראשון היה נתן אשל, איש הסוד של "הגברת", השליח הפוליטי האינטימי והמומחה למשימות רגישות, "ראש הסגל", שהורחק מהשירות הציבורי על שום תחביבו לצלם נשים מתחת לשמלתן. עו"ד דוד שמרון חשוד בפרשת הצוללות, וירד למחתרת אף הוא. עו"ד יצחק מלכו פרש שלשום בדקה ה־90. שרה נתניהו חשודה בפלילים וצפויה לספוג כתב אישום (בכפוף לשימוע). בנימין נתניהו נחקר באזהרה בשתי פרשיות נפרדות (לפחות). הנסיך־יורש יאיר נתניהו הודיע אתמול ש"בחיים לא אכנס לפוליטיקה". גם מי שנהג להסביר את כל זה, במקביל לעסקים פרטיים, ניר חפץ, נמלט לאחרונה (חפץ סיפר למי שסיפר שהחקירות של בני הזוג נתניהו לא טובות לעסקיו). המצודה שבנה נתניהו בירושלים, שנראתה בלתי ניתנת להבקעה, קורסת. אני לא יודע אם הספינה טובעת, אבל העכברים בורחים.
2. סוף השליחות
בעניין פרישת יצחק מלכו: אין בעולם המערבי דוגמה להעברת סמכויות ממלכתיות רגישות ביותר לאנשי עסקים פרטיים, בעודם ממשיכים בניהול עסקיהם. אין בעולם המערבי תופעות כמו עו"ד דוד שמרון, שתיווך ועל פי עדות גנור גם היה שותף בעסקת מיליארדים ביטחונית־אסטרטגית שבן־דודו (נתניהו) מקדם, בניגוד לעמדת מערכת הביטחון. שמרון, עורך הדין האינטימי של נתניהו, עשה הון מהעובדה שהפך ל"מוציא ומביא" במסדרונות השלטון והרגולציה בישראל. הכל עבר דרכו וממנו בעודו מספק לבני הזוג נתניהו שירותים משפטיים ללא תמורה. לקוחותיהם של עורכי דין מכונים בפיהם "מרשי". נתניהו אכן הרשה לשמרון לשוטט באין מפריע בקודש הקודשים של הביטחון הלאומי הישראלי, ולגזור קופונים.
אין בעולם המערבי דוגמה לתופעת יצחק מלכו. באחריות. אין דבר כזה. אפילו לא אצל מי שריסק את כל החוקים ולועג לכל הכללים, הנשיא דונלד טראמפ. הוא אומנם מינה את חתנו, ג'ארד קושנר, לתפקיד השליח למזרח התיכון, אבל הוא לא חולם להעביר לקושנר את מרבית הסמכויות של הסטייט דיפרטמנט והפנטגון. כשמנהיג לוקח עורך דין פרטי, שהוא גם איש סודו, עורך דינו וקרוב משפחתו, ומעביר לידיו את הסמכויות הכי חשובות והסודות הכי כמוסים של המדינה, הוא אמור לכפות עליו לפרוש מעסקיו למשך התקופה האמורה. כך היה עם עו"ד גלעד שר (אהוד ברק), כך היה עם עו"ד דב ויסגלס (אריאל שרון).
הדוגמה היחידה שקרובה למלכו היא שליחותו של בכיר השב"כ יוסי גנוסר לערפאת בשירותם של ראשי ממשלה ישראלים. סיפור גנוסר היה חמור פחות, כי תפקידו התמצה בקשר עם ערפאת, ותו לא. כעבור שנים, לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, התברר (בעמודים הללו) כי בעודו מתווך בין הצמרת הישראלית למנהיג הפלסטיני, ניהל גנוסר מאות מיליונים של הרשות הפלסטינית בבנק השקעות בשווייץ. חלק מהכסף הזה הגיע בסופו של דבר למימון טרור.
מלכו אינו שליח. מלכו הוא שר החוץ, לפעמים גם שר הביטחון, מנהל כל המו"מים באשר הם ומחזיק המפתחות לנתניהו ולמדינת ישראל בכל הקשור ליחסי החוץ והביטחון. שמרון, באנלוגיה הזו, הוא שר הפנים. מלכו מקבל מנתניהו את הסמכויות לניהול המו"מ הרגיש מאין כמותו על גשר המוגרבים בהר הבית, אף על פי שאין לו שום כישורים מיוחדים, ניסיון או מידע באשר לסוגיה הנפיצה הזו. כשראשי המוסד רתחו, נתניהו התעלם ומידר גם אותם. כך גם בסוגיות דומות רבות נוספות של ביטחון לאומי, מגעים חשאיים ועוד.
יצחק מלכו היה, עבור נתניהו, קומבינציה של שר החוץ, ראש המוסד, שר הביטחון, מנהל המו"מ ואיש הסוד האולטימטיבי. הוא שוטט לאורכו ולרוחבו של העולם, פתח וסגר דלתות, שיגר והחזיר סודות, ניהל את העניינים הכי רגישים, סודיים, נפיצים ואסטרטגיים של המדינה היהודית, וכל זאת בעודו עורך דין ואיש עסקים פרטי.
פעם, כשישראל הייתה עדיין מדינה מתוקנת, השתמשו ראשי הממשלה בתשתית של המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים לצורך חלק מהמשימות המוטלות על החבר מלכו. בדיוק בשביל זה יש מוסד, ואגף "תבל" המופקד על הקשרים האינטימיים והחשאיים של ישראל ברחבי העולם. לאורך ההיסטוריה הכרנו שליחי מוסד מיתולוגיים כמו ראובן שילוח, דייב קמחי, אפרים הלוי ואחרים, שיצאו ובאו במחשכים בשליחות ראש הממשלה. הם דיווחו, הם פעלו כדין, הם לא עשו עסקים תוך כדי כך והיו עובדי מדינה. כך נראית ממלכתיות. ניהול תרשומת של מה שקרה, דיווח תקין למי שצריך, התנהלות נקייה ותקינה. היום, כל זה התפרק.
נתניהו הפריט את הממלכתיות לטובת "לה פמיליה" משפחתית חשאית, שחבריה כולם נשבעים אמונים לו, לא לנו. לא צריך להיות כורש ברנור כדי להבין שזוהי התנהלות מושחתת. זוהי פרצת ענק הקוראת לגנב. למי יפנו אנשי עסקים המעוניינים לפתוח את דלתות הרגולציה והבירוקרטיה הישראלית? לאן ילכו אלה הרוצים נגישות מהירה למקבל ההחלטות? מלכו מסתובב ברחבי הגלובוס, מניו יורק דרך וושינגטון, לונדון, קהיר, עמאן, המפרץ, אירופה ואיפה לא, כשלוחה אישית, ישירה, של בנימין נתניהו. במקביל, הוא עושה עסקים, בוחש תבשילים, מושך חוטים ועושה לביתו ולמשרדו המשגשג, כשבחדר ממול עושה את אותם הדברים השותף דוד שמרון. שני אלה מתנהלים כמו צוללות חשאיות, מתחת לפני השטח או המים, רק השנורקל בחוץ. עכשיו זה מתפוצץ.
העובדה שהעסק הזה מתנהל ככה מאז 1996 היא לא פחות ממזעזעת. זוהי פשיטת רגל מוחלטת של שומרי הסף לדורותיהם, ובתוכם גם הנוכחי, אביחי מנדלבליט. העובדה שמלכו מיהר להימלט ממקום הפשע יום לפני המועד שבו אמורה הייתה המדינה להשיב לבג"ץ על עתירתו של עו"ד שחר בן־מאיר נגד העסקתו, היא הוכחה ניצחת לכמות הסירחון הנודפת מהקומבינה הזו.
3. לא דיברת, לא שיקרת
נאומו של ראש הממשלה נתניהו השבוע בפתיחת מושב החורף של הכנסת היה עמוס אי־דיוקים. אין בעולם מי שעושה את זה טוב מנתניהו. לש את העובדות כרצונו, מתרגם את המציאות כרוח דמיונו. המניפולציה שעשה על עניין הגרעין האיראני, כשקשר בין נאומו השנוי במחלוקת בקונגרס האמריקאי ערב הבחירות בישראל לבין המדיניות הנוכחית של הנשיא טראמפ בסוגיה האיראנית, היוותה שיא חדש של ציניות. למוחרת, בראיון ל"הארץ", סיפרה חברת קונגרס אמריקאית בכירה (ויהודייה) איך נאומו של נתניהו פעל פעולה הפוכה וסייע לנשיא אובמה להעביר את הסכם הגרעין בקונגרס ברוב גדול. וזה עוד לפני שדיברנו על המחיר ששילמה ישראל על אותו נאום אחר כך, כשהסכם הסיוע הביטחוני היה קטן בהרבה מכפי שיכול היה להיות (זה בדוק), וכשאובמה הגיש את נקמתו הקרה בדמות ההחלטה במועצת הביטחון נגד ההתנחלויות. אבל העיקר שביבי נאם.
אני רוצה להתמקד דווקא במשפט אחד קצר שהשמיע נתניהו ביום שני השבוע. משפט חביב עליו במיוחד, שאין שקרי ממנו. אחרי שמנה את שלל הישגיו ואת פריחתה ושגשוגה של המדינה (אכן, המדינה במצב טוב, פורחת ומשגשגת), הוסיף נתניהו, בהתייחסו ל"חמוצים": "כל זה כאילו לא קיים. למה? כי אם לא פינית, לא עשית! נוסחה פשוטה". בעולמו של נתניהו יש שני סוגי אנשים: אלה שסוגדים לו ולמשפחתו ורואים בו משיח בן דוד, ומולם "החמוצים", אלה שלא מרוצים משום דבר. מבחינתם, אומר נתניהו, רק אם נפנה יישובים או נחזיר שטחים, הם יבואו על סיפוקם.
מהזיותיו של נתניהו, בואו נעבור למציאות: בואו נבדוק מה עשו אותם חמוצים, שנודעו פעם בכינוי "שמאלנים" (מונח שנכחד לאחרונה במקומותינו) לאורך השנים: ובכן, ממשלות השמאל הקימו את המדינה, בנו את יישוביה, כבשו את הספר, הקימו את יישובי "חומה ומגדל", את הנקודות בנגב, את הגליל. אחר כך השמאלנים כבשו את יהודה ושומרון, מדבר סיני, רצועת עזה ורמת הגולן. השמאלנים האלה, ובעיקר שמעון פרס, הניחו את היסודות להתיישבות הישראלית בגולן, ביהודה ושומרון ובפתחת ימית. ואז הגיע הימין לשלטון (1977).
מנחם בגין, מנהיגה הנערץ של חרות ויו"ר הליכוד, חתם על שלום עם מצרים, פינה את סיני עד גרגר החול האחרון, עקר את ימית ובנותיה (בעזרת שרון) והחזיר למצרים אפילו את טאבה, שעליה הייתה מחלוקת. בכך ייסד את התקדים שישראל מחזירה הכל עד פיסת האדמה האחרונה, אחרת אין שלום־שמלום. מקים הליכוד, אריאל שרון, ביצע את ההתנתקות (כראש ממשלת הליכוד) ועקר 25 יישובים ישראליים, מהם ארבעה בשומרון. משיח בן דוד, בנימין נתניהו, הצביע חמש פעמים בעד ההתנתקות בהחלטות הממשלה השונות. זה לא מפריע לו לציין, מדי פעם, און רקורד, שהתנגד להתנתקות. לא רק שלא התנגד, לא רק שהצביע בעד, הוא גם יכול היה להפיל את הממשלה בכמה הזדמנויות ולטרפד את ההתנתקות (למשל בהעברת התקציב), ולא עשה את זה. הוא כיהן כשר אוצר עד הרגע האחרון, ורק אז נמלט, כי הראו לו סקרים שלפיהם עוזי לנדאו עומד לעקוף אותו בקרב מתפקדי הליכוד.
כשנבחר נתניהו לראשות הממשלה ב־1996, הוא יכול היה פשוט לבטל את הסכמי אוסלו. אבל הוא העדיף לאמץ אותם ופינה את חברון, מה ששמעון פרס לא העז לעשות אחרי רצח רבין. בעידן הנוכחי הרס נתניהו את עמונה, את מגרון, בתים בנתיב האבות, שכונת האולפנה ועוד היד נטויה. אפשר להמשיך להפליג עם ההיסטוריה הזו לאורך ולרוחב, אבל זה כנראה לא ישנה. נתניהו בשלו. "לא פינית", הוא מטיח באופוזיציה, "לא עשית". ואין מי שיקום ויגיד לו: "לא דיברת, לא שיקרת".
4. החמצת החמוצים
ספקולציות רבות הופרחו השבוע לאוויר במאמץ להבין איך נולדה הטרפת שהקדיחה את חושיהם של דוד ביטן ודודי אמסלם באשר ל"חוק הצרפתי", מנוחתו עדן. למה הם התאבדו על העניין המטורלל הזה כאילו חייהם תלויים בו? האם נתניהו באמת מאמין שאפשר בישראל 2017 לחוקק חוק שימלט אותו מחקירותיו, בעודן מתנהלות? או שמדובר בתרגום עילג במיוחד ל"שיטת מצליח"? או שבכלל ישנו כאן תרגיל העז המפורסם: מעלים את החוק הצרפתי, נותנים לכולם להתעייף, ואז כפשרה, שולפים את "חוק המשטרה", שהיה המטרה האמיתית של ביבי מלכתחילה.
אם נתניהו אכן מתכוון לרוץ מתישהו לבחירות בזק (נכון להיום, שותפיו הקואליציוניים לא יאפשרו לו את זה), הרי שהוא יעדיף ללכת לבחירות ללא המלצת משטרה על כתב אישום נגדו בגין שוחד. המלצה כזו היא אבן ריחיים כבדה במיוחד הנקשרת לצווארו של כל מועמד. גם ביבי. חוק שיאסור במפורש על המלצה כזו יכול להיות נדבך חשוב בתוכנית חירום כזו.
ויש עוד משהו: במהלך המגעים שהתנהלו במערכת הפוליטית בשבועיים האחרונים נשמעו האדונים ביטן ואמסלם אומרים בפה מלא שהם מתכוונים להחיל את "החוק הצרפתי" לא רק על ראש הממשלה, אלא גם על שרי הממשלה. למה לא? עם האוכל, בא התיאבון. נדמה לי שלפחות התוכנית הזו סוכלה, נכון לעכשיו.
לכאוס השלטוני והמוסרי שאנו חווים בשנתיים האחרונות יש הסבר נוסף, מדעי פחות. "זוהי תסמונת יום ראשון", הסביר לי לאחרונה בכיר בקואליציה, "ביבי חוזר לעבודה כל יום ראשון אחרי וויקאנד בחיק המשפחה במצב רוח קרבי ומיד מתחילים עם הרעיונות המטורפים, יוזמות החקיקה ההזויות וההתקפות על מוסדות המדינה וסמליה. אין מאחורי כל זה כוונת מכוון מתוחכמת מדי. זוהי שיטה להנחלת כאוס, מתוך אמונה שכאוס מועיל לשליט ולשלטון".
שאלתי את בן שיחי למה הוא מתכוון בדיוק. "זה פשוט", אמר, "אני רואה אותם בכל פעם שיש אירוע כזה, שמתחיל בקול תרועה רמה ונגמר בקול ענות חלושה. למרות שבדרך כלל זה נגמר בלא כלום, הם מרוצים", מספר הבכיר, "הם מחליקים כאפות זה עם זה כמו אחרי מבצע מוצלח. מבחינתם, זוהי דרך להנחלת כאוס, הפצת השמאלנים והאופוזיציה לכל עבר, החמצת החמוצים. זה מייצר אפקט של הלם ויראה בצד השני, מכתיב סדר יום, סוג של מבחן מנהיגות". היו ימים בארץ הזו, שבהם מבחני מנהיגות נראו קצת אחרת.
# # #
בשבוע שעבר סיפרתי כאן על ממצאי תחקיר הקושר את ההפגנות מול ביתה של נשיאת העליון לתרומות של נדבנים אמריקאים המקורבים לנתניהו. התרומות הוענקו לעמותת "העיר העברית" של מאי גולן, שאכן התראיינה והפגינה נגד העליון ושופטיו פעמים רבות, כולל הצבת פסל הזהב בדמותה של מרים נאור מול בית המשפט העליון. יחד עם זאת, נגרם עוול לפעילה החברתית מדרום תל אביב שפי פז, שהיא המפגינה מול בתיהן של מרים נאור ואסתר חיות, ולא גולן. פז לא מקבלת את התרומה האמורה, אבל כן נהנית מסיוע ומהשתתפות של פעילי "אם תרצו" המקורבים לנתניהו.
כך או אחרת, כפי שקוראי הטור הזה יודעים, אני תומך תמיכה מלאה במאבקם של תושבי דרום תל אביב נגד מסתנני העבודה ומקווה שההסכם החדש שעליו חתם נתניהו עם רואנדה יאפשר להוציא את המסתננים מישראל באופן חוקי ולהחזיר את דרום תל אביב לידי תושביה המקוריים.