בכל שנה, כמה שבועות לפני יום הזיכרון הממלכתי, מתעורר מחדש הדיון. עצרת שמאל או עצרת כלל־ישראלית, עם אוסלו או בלי אוסלו, עם פוליטיקה או בלעדיה, עם הימין או במעמד צד אחד. והאמת היא שאין תשובה אחת נכונה. 
 

לגיטימי מצדם של אנשי השמאל לרצות להנציח את דרכו המדינית של יצחק רבין המנוח. לגיטימית הדרישה להדגיש שהוא נרצח על רקע רצונו לקדם תהליך של שלום. לגיטימית אפילו ההתעקשות לנצל את ההזדמנות הנדירה בלוח השנה, שבה הימין לא במצב רוח של להשיב מלחמה, ולחלוב ממנה כל טיפת רווח פוליטי אפשרי.



ומול כל זה, לגיטימית לא פחות הדרך האחרת: הדרך שמבקשת להניח לרגע אחד את הפוליטיקה המפלגת בצד, להתמקד בעובדה שיהודי רצח יהודי על רקע ויכוח פוליטי ולנסות להשתמש ביום הזה כדי להתחבר, ולדבר, ולחפש את המאחד, ולשוחח עם הדור הצעיר על הדרך הנכונה להתווכח, ולחלוק, ועדיין לשמור על כללי משחק דמוקרטיים ועל כבוד הדדי.




עצרת לזכר רצח רבין, ארכיון. צילום: אבשלום ששוני
עצרת לזכר רצח רבין, ארכיון. צילום: אבשלום ששוני



שני אירועים הוקדשו גם השנה לציון יום השנה לרצח: האחד, של תנועות הנוער ושל "האספה הישראלית", נערך אמש בחיפה, מודיעין, נצרת עילית, באר שבע וירושלים וייערך הערב בתל אביב. האחר, שאותו יזמו כמה ארגוני שמאל, ייערך בכיכר במוצאי שבת. בראשון, קוראים בשישה מוקדים בכל רחבי הארץ: "בואו ניפגש כולנו יחד ונדבר על הסוגיות הבוערות שעל סדר היום על מנת שנבנה פה חברה ישראלית מלוכדת ומאוחדת – למרות חילוקי הדעות". בשני, עדיין לא לגמרי ברור מה בדיוק יהיה, כשלפחות חלק ממארגני האירוע פרסמו בשבועות האחרונים מודעות הקוראות לציבור להגיע לכיכר כדי לקרוא להפלת ממשלת הימין.




"מצוות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'"






ואחרי שאמרנו שכל אחד יכול לנהוג ביום הזה כפי שיחפוץ, יש משהו מצער בניסיונות המעט פתטיים לקושש מיום הזיכרון השנתי הזה פוליטיקה קטנה, ובחוסר היכולת לשלוט על הדחף לעשות את זה גם ביום הזה. כי אופוזיציה זה טוב, והרצון להפיל את הממשלה הוא הדבר הכי לגיטימי בעולם, אבל את זה הרי עושים בשמאל כל השנה.



אני, כשלעצמי, מתרגש בשנים האחרונות בכל פעם מחדש ממה שמצליחות לעשות סביב האירוע הזה תנועות הנוער. לפני 20 שנה, החיבור הזה – של בני עקיבא מזה, והשומר הצעיר והנוער העובד והמחנות העולים מזה – לא היה יכול להתרחש. השמאל, מצדו, לא היה מוכן ללחוץ אז את ידו של מי שהוא ראה בו שותף של יגאל עמיר. הימין, מצדו, לא היה מוכן להתחבר אל מי שמסתכלים על כל מי שנמנה עם מחנהו כמו על חייל בצבא של רוצחים.



כמו בהרבה תחומים אחרים, גם כאן עשה הזמן את שלו. מה שכנראה לא היה יכול להתחיל מהדור שחווה את הרצח, הגיע בדור הבא, הצעיר, שגדל בעיקר על הסיפורים.



ככל שהדברים אמורים בי, אני מגלה בשנים האחרונות כמיהה גדולה ליום אחד בשנה שבו ניתן יהיה לשים את כל המחלוקות בצד ולהקדיש אותו אל הביחד. נכון, יש לנו בלוח השנה כמה ימים כאלה – יום הזיכרון, יום השואה ויום העצמאות – אבל להם יש תוכן משלהם.



ההכרעה בכל מה שקשור לאופיו של היום הזה תקבע לאורך זמן גם מה ייוותר ממנו. אם הפוליטיקה תנצח, הוא יישאר נחלתו של מגזר אחד, ולאורך השנים משמעותו תלך ותתעמעם. אם יתקבע כיום של האומה כולה, סיכויי ההישרדות שלו גבוהים בהרבה. ככל שהדברים אמורים בי, אנסה להתחבר הערב לדור הצעיר, לרצון לחבר, ולשלט ההוא שהביאו איתם חניכי בני עקיבא לעצרת המשותפת הראשונה שבה נטלו חלק: "הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך".