1. כיכר רבין: מארגני העצרת שהתקיימה אתמול בכיכר לרגל מלאת 22 שנה לרצח רבין הם חבר'ה טובים, עמוסי כוונות טובות, במובן הכי טוב של המשפט. שני הגופים שהתנדבו לשאת בנטל השנתי הזה הפעם, "מפקדים למען ביטחון ישראל" ותנועת "דרכנו" עושים עבודת קודש, ואין ספק שטובת העניין לנגד עיניהם. אני באמת מקווה שהעצרת תצליח, ההמונים יגדשו את הכיכר וינשבו בה רוחות טובות. אה, וגם שאף אחד לא יירצח, כמובן.
באותה נשימה, אני מקווה שהצהרתו של יו"ר המחנה הציוני אבי גבאי, שלפיה מהשנה הבאה מפלגת העבודה תחזור ותיקח את האירוע הזה על עצמה ותחזיר אותו למה שהיה אמור להיות מלכתחילה, אכן תתגשם. המקום שבו צריך לפעול לאיחוי הקרע, ריפוי הפצע, איחוד העם ואיתור המכנה המשותף של כולנו הוא הטקסים הממלכתיים שנקבעו על ידי המדינה והתקיימו ביום רביעי השבוע בהר הרצל ובכנסת. גם מערכת החינוך מקיימת אירועים משלה, וגם שם אפשר לפתוח את מעגלי השיח ולנסות להיות עם אחד.
לא כך לגבי העצרת בכיכר. זו, צריכה להיות התכנסות פוליטית. כי אסור לתת לפצע הזה להגליד. בפצע הזה צריך לחטט בכל פעם מחדש, לזכור ולא לשכוח, לדון ולא להדחיק, לפתוח ולא לסגור בקופסה שחורה. איחוי הפצע פירושו קיצור דרך לרצח הבא. למידת הלקח צריכה להתבצע באמצעות ההכאה על חטא. אין דרך אחרת. מדי שנה צריך להציב מראה בפניהם של האחראים לרצח, מדי שנה צריך להגיד, בהשאלה, לעולם לא עוד.
מדי שנה צריך להודות בקול רם שיהודי שטוף מוח ירה בראש הממשלה בגלל סיבה פוליטית. מדי שנה צריך להכיר בכך שרבנים רבים עשו מהדת היהודית קרדום לרצוח בו. מדי שנה צריך להזכיר את מסע ההסתה, שלו היו שותפים גם רבים במערכת הפוליטית מימין, שהתיר את דמו של רב אלוף במילואים יצחק רבין, בגלל הדרך הפוליטית שבחר. בכל פעם מחדש צריך לזכור את ה"דין רודף" שהוציאו רבנים נגד רבין. את השיסוי ברחובות. את האלימות שנטפה מההפגנות, את הכרזות, את ההצהרות, את הדם בעיניים. לא, העובדה שאחד הפרובוקטורים היה סוכן שב"כ לא באמת מעלה או מוסיפה לעניין הזה. גם אם אבישי רביב לא היה בא לעולם, רבין היה נרצח.
באותה נשימה, אסור להכתים ציבור שלם, אסור להפנות אצבע מאשימה אל מגזר, אסור להכליל. הימין לא רצח את רבין. לרצח אחראים גורמי הימין שהסיתו, שלא עצרו באדום, ויגאל עמיר. הציונות הדתית לא רצחה את רבין. רצח אותו עשב רעיל ושוטה שצמח פרא בערוגותיה הסוררות. היהדות לא רצחה את רבין, רצחו אותו האלמנטים הקיצונים שמקננים בה ולצערנו הולכים ומתעצמים בשנים האחרונות. ולכן המפלגה של רבין צריכה לקיים בכל שנה עצרת בכיכר של רבין, במקום שבו נשפך דמו של ראש ממשלה ישראלי, ולהזמין אליה את כולם. ימין ושמאל, דתיים וחילוניים, ערבים ויהודים. כל מי שעתידה של הארץ הזו חשוב לו ומבין שאי אפשר לשלוט בו באמצעות יריות אקדח בגבו של מנהיג נבחר. פעם אחת בשנה צריך להגיד את האמת, להזכיר את מה שקרה ולהישבע שלא יקרה שוב.
2. עד הנאמבר הבא
נאומו של הבן, יובל רבין, שנישא בטקס הממלכתי בהר הרצל ביום רביעי, היה אחד הנאומים החשובים שנישא כאן לאחרונה, דווקא בגלל הקונטקסט, העיתוי והנוכחים. מול רבין ישב נתניהו. צמוד לו, ישב שנוא נפשו ריבלין. רבין ג'וניור הביט לראש הממשלה בעיניים והטיח בו, במילים מדודות שנאמרו בבריטון ההוא של אביו, את האמת המרה: "יצחק רבין לא רווה נחת מבג"ץ ולא מארגונים חוץ־פרלמנטריים ממומנים היטב. יצחק רבין ורעייתו לא אותרגו בידי התקשורת. אבל רבין לא יזם חקיקות, לא פעל נגד זכויות דמוקרטיות של מתנגדיו ולא פעל לסתימת פיות. הוא לא ברח מאחריות ולא התבכיין. גם כשהיה חשוף לגלי השטנה הנוראיים ביותר הוא היה ראש הממשלה של כולם. לא כך הדברים היום. רשימת הבוגדים מתארכת מיום ליום. לבנק המטרות מצטרפים חדשות לבקרים עוד ועוד אישים, החל מרמטכ"לים, מפכ"לים, ראשי מוסד ושב"כ עתירי מעללים ועוד יוצרים ואומנים שדעותיהם אינן נוחות. ואין מישהו שיגיד עד כאן. עצרו את הטירוף הזה. מנגנון ההסתה והפילוג שהופעל נגד רבין ממשיך להכות בנו, וכל מי שחושב אחרת מתויג כבוגד. הגיע הזמן להצהרה מהבית ברחוב בלפור שתקרא לביעור מוחלט של האלימות והשנאה מהבית של כולנו".
נתניהו, לכאורה, הרים את הכפפה. בנאום הגומלין שלו, כעבור שעה בכנסת, אמר ליובל שהוא מבין את תחושתו וקרא לאחדות, פיוס ואחווה. מדובר, כמובן, בקריאה חלולה. נתניהו הוא גדול שחקני התיאטרון שהגיע לפוליטיקה אי־פעם. הוא זיהה סדק שדרכו יוכל להתחפש לפייסן לאומי, עטה על עצמו את המסיכה המתאימה, ונתן את הנאמבר הקבוע. אגב, יש הרבה אנשים שקונים את הסחורה הזו. כעבור דקה או שתיים נתניהו עצמו כבר לא יזכור. הוא יהיה ממוקד בנאמבר הבא, בתפקיד הבא, במסיכה הבאה.
אם הוא היה רוצה פיוס אמיתי ואחווה אמיתית, הוא היה יכול, למשל, לקרוא לסדר את שרת הצרחות מירי רגב. עוד לא יבשו המילים מעל דפי קריאת הפיוס הנרגשת של ראש הממשלה, והנה הבליחה הגברת רגב על כבש מטוסו של ראש הממשלה, שאליו הצטרפה בדרך ללונדון, ונתנה לערוץ 20 (אלא מה) "ראיון" שבו כינתה את אלה שחולקים על דעתה המלומדת "סוסים טרויאניים ומרגלים". אם ביבי היה מעוניין בפיוס, הוא היה יכול להשתיק את הוגת הדעות נאוה בוקר, שאמרה השבוע, בקולה: "מה שעושים לביבי בשנה האחרונה זה פי מאה מההסתה שעשו לרבין". כן, היא אמרה את זה. אז נכון שבוקר, איך נגיד את זה בעדינות, יכולה מדי פעם לגרום אפילו למירי רגב להיראות מופת של טוב טעם ומתינות, ובכל זאת האחריות היא על נתניהו. הוא זה שהנחיל לצבא הטרולים ומלחכי הפנכה שמקיף אותו את התחושה שמתנהלים נגדו מסעות הסתה ורדיפה. הרודף הפך נרדף, המסית מסיט את ההסתה, הקוזק נגזל.
זה בדיוק המקום להזכיר שהאלימות בישראל מופנית בדרך כלל מהימין שמאלה. אני חסיד קטן מאוד של השמאל הקיצוני, אבל החבר'ה האלה כותבים שירי מחאה בעוד מקביליהם בקצה השני של הסקאלה מארגנים לעצמם מחסניות של קליעי הולופוינט באקדח שבו הם אמורים לירות בראש הממשלה, או מגלגלים רימון יד להפגנה של "שלום עכשיו", או מחסלים בצרורות חבורה של פועלים ערבים בצומת גן הוורדים, או שסתם מפוצצים שמאלנים במכות בתל אביב. הפגנת נגד קטנה של אנשי ימין בתוך עצרת שמאל תמיד תחוש בטוחה ורוגעת, אבל אין חברת ביטוח שתסכים לבטח את שלומם של מפגיני שמאל בתוך עצרת ימין. תשאלו את "האריות" של הצל. זו המציאות כאן, וכשמדברים על "הסתה משני הצדדים", צריך לזכור שרק אחת מהן, זו שבאה מימין, גם הורגת.
יש עוד דבר שאסור לשכוח ביום הזיכרון ליצחק רבין. את חלקו של בנימין נתניהו במסע ההסתה בחודשים שלפני הרצח. בואו נעזוב רגע את המרפסת וההפגנה וארון המתים והריקוד על הדם והטקסטים המחליאים. כבר פרסמתי כאן עובדה פשוטה ונוקבת: באותם ימים אחד מאנשי צוותו של נתניהו ב"צוללת" שלו, איש מקצוע שהיה מופקד על פסיכולוגיית המונים, התריע, בעל פה ובכתב, נגד התנהגותם של פעילי הליכוד והימין בהפגנות, כפי שמוכתבת על ידי נתניהו ואנשיו. "אתם משחררים את השד מהבקבוק", אמר. התגובה הייתה הרחקתו מהמעגל הפנימי. לא, נתניהו לא רצה שרבין יירצח. הרצח זעזע גם אותו. אבל הוא תרם לאווירה שהובילה את הרוצח אל קורבנו. זו עובדה.
אם בנימין נתניהו היה באמת רוצה להרגיע ולרפא את העם, הוא בסך הכל צריך להירגע בעצמו ולהרגיע את סביבתו (אם כי זה לא קל). להפסיק את מסע האמוק שלו נגד כל מי שמעז לא להיות חבר במסדר הצייתנים שסר לכל גחמה היוצאת מבלפור. להפסיק לראות בתקשורת אויב העם. להבין שתפקידה של התקשורת הוא לעשות לו את המוות, כפי שעשתה לאולמרט ולכל האחרים. להגן על הדמוקרטיה. להילחם ולשמור על חופש הביטוי. להעדיף את האינטרסים הלאומיים והממלכתיים על פני האינטרסים הפוליטיים הצרים של עצמו (כפי שלא עשה בפרשת אלאור אזריה). הוא צריך להבין שבישראל יש דמוקרטיה פרלמנטרית. לא דיקטטורה, לא מונרכיה ולא קיסרות.
אה, ועוד משהו קטן: הוא צריך להכיר בעובדה המצערת שהוא לא עומד מעל החוק. כשהוא נדרש לחקירה, הוא צריך להתייצב לחקירה, ולא לאלתר לעצמו חמישה ימים של שיכרון חושים בלונדון, שיסתיימו ביום ההולדת של הגברת (מזל טוב, שרה).
3. ועדת חוקה
בשבועיים האחרונים לא ניכרים בנתניהו סימני רגיעה. אולי אפילו להפך. בשבוע שעבר הודלף מטעמו שהוא הודיע לצמד הדודאים (הח"כים אמסלם וביטן) שלא לדון בענייני "החוק הצרפתי" בנוכחותו. אין לו הרי כל קשר לעניין הזה. והנה, ביום ראשון השבוע נאספה לה הפגישה הקבועה של ראשי מפלגות הקואליציה. איך שיו"ר הבית היהודי נפתלי בנט התיישב שם, נפלו עליו יו"ר הקואליציה ביטן והשר יריב לוין בעוצמה רבה. המצטרף המפתיע למתקפה הזו היה לא אחר מאשר נתניהו, ההוא שלא רוצה להיות מעורב: "למה אתם עוצרים לנו חוקים", התריסו מול בנט, "כל היום אתם עוצרים לנו חוקים, ודווקא את החוקים שחשובים לנו".
הם דיברו, כמובן, על החוק הצרפתי שאמור למנוע חקירת "ראש ממשלה מכהן" (בלי כל קשר לנתניהו, כמובן). בנט לא פראייר והשיב בהתקפה משלו: "איזה חוקים עצרנו לכם? אתם עצרתם לעצמכם את חוק ירושלים רבתי, אתם עצרתם לעצמכם את חוק העמותות, אתם עצרתם לעצמכם את חוק הלאום. מה אתם רוצים מאיתנו?".
הם רצו את החוק הצרפתי. "זה משהו אחר", אמר בנט, "זה חוק עם היבט פרסונלי וזה חוק יסוד, אני מפעיל כאן את הווטו שלי על פי ההסכם הקואליציוני". ואז התערב נתניהו. בקולו. גם הוא דרש מבנט הסברים. ואז, כמו במהלך מתוכנן מראש, אמר דוד ביטן: "אתה יודע מה, נפתלי, אני אביא את זה כחוק רגיל, לא כחוק יסוד. מה תעשה?"
בנט: "שום דבר. קדימה, תביא. אם זה חוק רגיל, אין לי וטו. אם אתם יכולים לעקוף אותי, תעקפו אותי". אחר כך התברר שהם לא יכולים לעקוף אותו. היועץ המשפטי קבע שמדובר בחוק יסוד, נקודה. הווטו של בנט, יחד עם חופש ההצבעה של כחלון והתעלולים של שקד, הביאו את החוק הזה השבוע לקבורה זמנית בקבר האחים הגדול של שלל יוזמות החקיקה המטורללות מבית היוצר של הקואליציה הנוכחית.
הערת אזהרה: אנו חיים בעידן שבו שום דבר לא סופי, ואפילו חמור יכול לקום ולהתנער מקבורתו. שום דבר לא נגמר, עד שהגברת שרה. ובינתיים, בעוד החוק הצרפתי מתפוגג, קורם עור וגידים מולנו חוק המשטרה. עוד יצירה הזויה מבית היוצר של דודי אמסלם, שצוטט השבוע באחד הדיונים בכנסת כמי שמתרעם על העובדה ששוטרים שעובדים שעות נוספות בשטח, מקבלים חמגשיות עם ארוחה חמה. מבחינתו, הם צריכים לרעוב עד שיבינו מאיזה צד מרוחה החמגשית.
כוכבית: כל מה שנכתב כאן, אכן קרה. יש צורך להבדיל בין מה שקורה במציאות, לבין הפרק (המדהים) מ"ארץ נהדרת" ששודר השבוע. נדמה לי שהמציאות מופרכת מהסאטירה.
4. המנהרה והמסתערים
לצה"ל ולמערכת הביטחון היה השבוע הישג בקנה מידה היסטורי. ימים יגידו אם אפשר יהיה להשוות אותו בעתיד ליירוט המוצלח הראשון של "כיפת ברזל". "המעבדה" הטכנולוגית שהקים צה"ל בעוטף עזה ובה מרוכזים כל האמצעים, המוחות והרעיונות הכי מבריקים שיש כאן, הצליחה לאתר מנהרה בעת חפירתה ולהביא לסיכולה המדויק והמוצלח. עוד מוקדם לקבוע סופית, אבל ישראל בדרך להיות המדינה הראשונה שפיתחה טכנולוגיה יעילה לאיתור מנהרות, אחרי שהייתה המדינה הראשונה שיודעת ליירט רקטות במעופן.
מנהרת הג'יהאד האסלאמי סוכלה ביום שני. המבצע תוכנן בקפדנות. כל פרט היה חשוב ונועד לייצר את התמהיל המדויק ביותר שיאפשר לצה"ל להרוס את המנהרה בלי להדליק את הגזרה. מאז צוק איתן מתקיימת בין ישראל לרצועת עזה שגרת הפסקת אש יעילה, המבוססת על הרתעה מצד אחד, וכללי משחק ברורים מצד שני. העזתים לא משגרים רקטות (אלה שלוש השנים הכי שקטות בעוטף עזה מאז המצאת הקסאם), ישראל לא מבצעת סיכולים ממוקדים או פעילות התקפית יזומה ברצועה. כולם עומדים בקפדנות בתנאי ההסכמה הזו, ועל הטפטופים הספורים שדולפים מדי פעם מגיבה ישראל מיד, על פי אותם כללי משחק בלתי כתובים.
השאיפה של צה"ל הייתה לסכל את המנהרה בתוך כללי המשחק. העיתוי הנוכחי לא נוח לסבב אלימות נוסף. המכשול התת־קרקעי שישראל מניחה סביב הרצועה בעלות של מיליארדים, לא הושלם עדיין. יידרשו לכך עוד כשנה וחצי. אחרי שיושלם, אפשר יהיה לקבוע בפה מלא שאיום המנהרות הוסר. עדיף שהסבב הבא יקרה אחרי שנחצה את מטרת היעד הזו. העובדה שלמוחרת פיצוץ המנהרה אמור חמאס להעביר את השליטה במעברים לידי אבו מאזן, הפכה את העיתוי לרגיש עוד יותר. סיכול המנהרה יכול לחבל במהלך כולו, מה שייתפס מאוד לא טוב בעיניהן של שתי בעלות הברית החשובות ביותר של ישראל, ארה"ב ומצרים. חוץ מזה שהשקט בעוטף עזה הביא פריחה חסרת תקדים לאזור וסייע לכלכלה הישראלית להציג את אחת משנות השיא שלה בכל הזמנים. וחוץ מזה, שראש ממשלת אוסטרליה ומושלת ניו זילנד היו בדיוק בבאר שבע, באירוע לציון מאה שנים לכיבושה בידי חיילי האנז"ק. ולכן, היה ברור שצה"ל ינהג באחריות ובאיפוק. יסכל את המנהרה, בלי להבעיר את השטח, בלי להתלהם, בלי לרקוד על הדם. פעם, כשישראל נתפסה עדיין כמדינה רציונלית, כך נהגנו באופן קבוע. עכשיו, זה נהיה מסוכן.
בתרגום לשפה מקצועית, בצה"ל ביקשו לייצר את הלגיטימציה לפעולה ולהגדיל את "דילמת התגובה" של הג'יהאד. כלומר, לייצר מספיק בלמים ואינטרסים ש"יסייעו" לארגון להבליג. במצב כזה, לדובר צה"ל חשיבות רבה מאוד. הזירה התקשורתית מכרעת. התנהגות דו"צ, תא"ל רונן מנליס, הייתה מחושבת ומתוכננת עד הפרט האחרון. ישראל טמנה לג'יהאד ולחמאס מארב אסטרטגי מושלם. המנהרה פוצצה בהצלחה, אבל ישראל לא פתחה מיד אחר כך מגפון ולא פצחה בריקודים. ההודעה שיצאה אחרי הפעולה הייתה מדודה ומבוקרת. אף אחד לא רקד על הדם. תא"ל מנליס עשה במהלך היום "קו חם" לכתבים הצבאיים (שיחת ועידה שבה הוא סוקר את האירוע ועונה על שאלות). נראה היה שהכל עובר בשלום. הוא היה יובשני ומדויק, לא נידב יותר מדי אינפורמציה, השאיר לא מעט לדמיונם של הכתבים. הייתה מנהרה בשטחנו, הפרת ריבונות, פעולה נחושה, המנהרה הושמדה. נקודה, סוף. לגבי הרוגים, באותו שלב לא היה ברור. ההערכה הייתה שמדובר בבודדים.
# # #
בסביבות שש בערב החלה להצטייר תמונה אחרת. מדובר בהרבה יותר הרוגים, חלקם בכירים. רובם נהרגו הרבה אחרי שהמנהרה פוצצה, במהלך ניסיונות החילוץ, וכ־300 מטרים בעומק השטח הפלסטיני. בין ההרוגים מח"ט הגזרה המרכזית של הג'יהאד, סגנו, ומפקד הכוח הימי של חמאס. שלל נאה לכל הדעות. הם היו בכוח החילוץ המעורב שהוקם מיד לאחר הפיצוץ כדי לחלץ את החופרים. הם נכנסו פנימה יותר משעה אחרי שהמנהרה פוצצה ומתו, כנראה, כתוצאה משאיפת גזים וחומרי פליטה רעילים נוספים, או קריסות קרקע.
פתאום מצא דובר צה"ל את עצמו באירוע אחר לגמרי מכפי שתוכנן. הג'יהאד וחמאס לא חוו מספר כזה של הרוגים באף תקיפה בודדת של צה"ל מאז "עופות דורסים" במבצע עופרת יצוקה (מהלך הפתיחה של המבצע, שבו תקף חיל האוויר בו זמנית עשרות מטרות חמאס בעזה). הערכת המודיעין שהגיעה בערב דיברה על זה שהג'יהאד יתקשו מאוד להבליג על האירוע. השטח רתח וחמאס נראה כמי שמאבד שליטה.
המשימה של מנליס הייתה מיצוי הסיכוי להכלת האירוע ומניעת הדלקת הגזרה. הוא חשש מכותרות עולצות מדי שיעניקו לפלסטינים את הדחיפה האחרונה כדי שיתפוצצו עלינו, תרתי משמע. הוא החליט לקיים עוד שיחת "קו חם" עם הכ"צים. הוא ביקש מהם לגלות אחריות. חלק מהם שאלו אותו אם אכן ישראל לא ידעה על נוכחות הבכירים וענה את האמת. ישראל לא ידעה. זו לא הייתה פעולת סיכול ממוקד מתוכננת. מנליס לא התנצל, לא הביע צער על מות המחבלים ולא אמר שום דבר ממה שיוחס לו אחר כך. הוא בסך הכל ניסה להיות אחראי.
הבעיה של תא"ל מנליס הייתה שאין לו שליטה על הכותרות באתרי האינטרנט. שם אין מקום להסברים והקשרים. נותנים את משפט המחץ. זה הספיק כדי להדליק את הטרולים של הימין הקיצוני, מחזיקי תיק הגאווה הלאומית באשר הם. הראשון היה אחד בשם אופיר סופר, מנכ"ל "האיחוד הלאומי". למוחרת האירוע, בשש וחצי בבוקר, כבר עלתה באתרי הימין הודעתו זקורת הכבוד הלאומי ודרישתו החד־משמעית לקיים תכף ומיד דיון דחוף בקבינט ובמטכ"ל ואולי גם במועצת הביטחון כדי לדון ב"התנצלות" הישראלית. לא צריך להתנצל, קבע, אלא להרוג עוד מחבלים. בראבו.
ככה זה עובד היום: מישהו מיידה את האבן הראשונה, וההמון שועט אחריו. חברי כנסת, צייצני ימין וכל זב ומצורע הצטרפו למהומה, כל אחד מוריד בתורו כאפה לצה"ל התבוסתני, לדוברו הבוגדני, לחבורת הסמולנים הרופסים הזו שלא יודעת להרוג מחבלים ומתנצלת כשזה קורה לה בטעות.
לזכותו של אחד המסתערים, ח"כ יואב קיש (ליכוד), שהוא גם סגן אלוף במילואים, ייאמר שביצע בדיקה יסודית יותר וצייץ אחר כך סוג של התנצלות: "בדקתי עם הכתבים. לא הייתה שום אמירת התנצלות מצדו של צה"ל על חיסול המחבלים. הטעיתי וטעיתי". נפתלי בנט, שהוביל את ההסתערות והפך לאבן הראשה של ההתלהמות נגד הצבא באותו יום, דווקא מחזיק בדעתו.
# # #
לבנט יש רקורד מוכח של מי שמתקן טעויות בתנועה ואם צריך מודה ומתנצל. לא הפעם. "הייתה באותו יום תבהלה", אמר לי בנט השבוע, "זו הייתה הכותרת בכל המקומות, שצה"ל מרגיע ואומר שלא הייתה לנו כוונה לחסל מחבלים". נכון, אמרתי לו, אבל זו האמת. אתה יודע, גם האמת היא אופציה. הרי לא החלטתם בקבינט לחדש את הסיכול הממוקד. "אני לא מסכים", אמר בנט, "במבחן התוצאה אם זה נראה כמו ברווז והולך כמו ברווז, זה ברווז. לא יכול להיות שגם עמירם לוין ועמוס ידלין ראו מה שאני ראיתי. הם לא אנשי ימין. הייתה כאן רוח מתנצלת. למה לא לחזור לשיטה הישנה שבה מנהרות קורסות ואנשים מתים ולא צריך לעזור ולהגיד למה ישראל התכוונה בדיוק?".
כשמנהרות קורסות בצורה מסתורית, אמרתי לבנט, ישראל שותקת, וככה צריך לנהוג. הפעם זו פעולה יזומה של ישראל, ואני לא מבין למה אי אפשר להבהיר שהיא לא הייתה פעולה לסיכול ממוקד, אלא לסיכול מנהרה? אתה באמת רוצה עכשיו סבב נוסף? זה הזמן המתאים?
"לצערי, החוכמה הזו בדרך כלל מתנפצת אחר כך עלינו", אמר בנט, "זה פוגע פגיעה מצטברת בהרתעה. איפה כל ההרוגים נהרגו? הרי הם מתו בשטחנו. הם הפרו את הריבונות שלנו. עם כל הכבוד, גם האויב צריך להבין שמי שחודר לשטחנו דמו בראשו. זה נראה לי כמו סמרטוטיאדה. אלה מחבלים שחיפשנו שנים. הרוח הזו מייצרת בעיה קשה של הרתעה. גם נסראללה מאזין וצופה במה שקורה כאן".
בנט טועה. גם עובדתית. רוב הרוגי המנהרה לא נהרגו בשטחנו. לפחות תשעה מה־14 שידועים עד כה, כולל כל הבכירים, נהרגו 300 מטר בתוך השטח הפלסטיני. ולכן טוב וחשוב שצה"ל הבהיר מה בדיוק עשה, ומה לא עשה, בהקשר המנהרה. קוראי הטור הזה מכירים את ההערכה הבסיסית שאני חש ליכולותיו של בנט ואת הקרדיט שקיבל כאן על עמידתו האיתנה בצוק איתן ודרישתו לבצע פעולת מנהרות, בניגוד למה ששידר הצבא ובניגוד לרוחם של נתניהו ויעלון. במקרה הזה, בנט שוגה. ההרתעה הישראלית אף פעם לא התבססה על הצהרות רהב, ריקודים על הדם או איומים חלולים. להפך. ישראל הניחה לאויביה לשדר ש"תל אביב בוערת" ולאיים עליה על בסיס יומי, בעוד היא עשתה מה שצריך בשקט. זו הייתה גם תמציתה של הציונות בראשית דרכה.
היום, למרבה הצער, אנחנו מתחילים להתחלף עם הערבים. בעוד הם לומדים מאיתנו דבר או שניים בהקשר לחיי אדם וקדושתם, החשיבות בהחזרת שבויים, חללים וגופות הביתה, הצורך לטפל בנפגעים ולשקם פצועים, אנחנו לומדים מהם לצרוח. הניסיון לייחס לצה"ל תבוסתנות רק כי העמיד דברים על דיוקם ולא יצא לסיבוב ניצחון ראוותני מיותר, מעיד על המדרון החלקלק שאליו נקלענו.
תא"ל רונן מנליס, דובר צה"ל, היה קמ"ן אוגדת עזה ולא ישן בלילות שנתיים בגלל המח"ט וסגנו שנהרגו השבוע במנהרה. הוא היה הראשון שרקד על דמם, אבל עשה את זה בחדר פנימה, לא מול מיקרופונים ומצלמות. מבוגר אחראי הוא זה שמביט על השלווה בעוטף עזה, על החיים שחזרו למסלולם, על האינטרסים האסטרטגיים, ופועל כדי לשרת אותם, לא את יצר הצעקה והרפלקס הפוליטי. ההרוגים כבר נהרגו. המנהרה סוכלה. ההישג הושג. אלה הדברים החשובים. לא ההצהרות שבאות אחריהן. מה שהיה מובן מאליו עד לא מזמן, הפך לתבוסתנות.
אחר כך הסב מישהו את תשומת לבי לעובדה נוספת: באמצע המהומה נחלץ שר הביטחון אביגדור ליברמן לעזרת הצבא ותקף בחריפות את בנט והמבקרים מימין. ליברמן הפיל על בנט פצצה של טונה וקבע כי דברי הביקורת וההשתלחות בצבא הם פגיעה בביטחון הלאומי. לא פחות. ברגע שליברמן הופיע בזירה, זו כבר הייתה מהומה פוליטית. ולכן, עדיף להתרחק כדי לא להיפגע מנזק אגבי כששני אלה רבים. עדיף כבר להיכנס למנהרת ג'יהאד בעזה.
5. מחוץ למחנה
אבי גבאי עושה משהו נכון. הוא כבר ראש בראש עם לפיד, גוש המרכז־שמאל קפץ מאז נבחר לראשות העבודה עד כדי גוש חוסם, ונתניהו מזיע. גבאי מגלה סימנים של דיקטטור, אבל מבחינת מפלגת העבודה אלה סימני חיים. כדי להשיב אותה לחיים נדרשת דיקטטורה ונס רפואי. גבאי מבהיר שלא ייתן לאף אחד להפריע לו בתוכנית העסקית שבנה ובינתיים מקדימה את לוח הזמנים של עצמה. לא לזוהיר בהלול, אפילו לא למרב מיכאלי. מי שישחרר טקסטים קיצוניים שעלולים להבריח מצביעים, יקבל בראש. וזה עובד.
בעניין זוהיר בהלול, הסיפור מורכב. אם כל ערביי ישראל היו זוהיר בהלול, החיים כאן היו נראים הרבה יותר טוב לכולנו (גם לערבים). בהלול הוא ישראלי טוב, איש מתון, שוחר דו־קיום ושוויון, שיודע להעריך את יתרונותיה ונאורותה של ישראל. גבאי הלך לו על הראש עם פטיש 5 ק"ג. נכון, בהלול לא יכול להגדיר את עצמו ציוני. יש כאן כשל מובנה. הוא גם לא יכול לחגוג את הצהרת בלפור, שפירושה בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, על חשבון תושביה, שהם במקרה אחיו של בהלול. זו המורכבות המיוחדת של אופי ומבנה המדינה.
היו ימים שבהם מפלגת העבודה הייתה יכולה להכיל ח"כים ערבים למרות המגבלות הללו. כנראה שהימים הללו חלפו. כמאמר הקלישאה ההיא שנאמרה פעם לאריאל שרון, גבאי בחר: הוא לא רוצה ליהנות, הוא רוצה לנצח. הפגישה שלו עם בהלול ביום רביעי לא הייתה טובה. נדמה לי שזוהיר לא יהיה ברשימת המחנה הציוני בפעם הבאה. ההפסד (המוסרי) שלנו? לא מבחינת גבאי. הוא ממוקד ניצחון.
6. חרפת רעב
גם לי, אחרי כל השנים, העדויות והניצולים שדובבתי, הקלטות ששמעתי והחוויות שליקטתי, הייתה קריאת כתב התביעה של שירה רבן נגד שרה נתניהו קשה מנשוא. כבר שמעתי תיאורים דומים לא פעם, אבל כתב התביעה הזה ירד לרזולוציות חולניות והציג את המצב לאשורו. אני מאמין לכל מילה שנכתבה שם, לא כי אני מכיר את התובעת (אני לא), אלא כי שמעתי את הסיפורים הללו פעמים רבות מאוד בעבר.
אחד הפרטים המחרידים ביותר הוא טענתה של שירה, חרדית בת 24 ואם לשלושה, שנאסר על עובדות הניקיון במעון ראש הממשלה לאכול במהלך יום העבודה כולו. היא סיפרה שלמדה ממנקה אחרת איך להסתיר פריטי מזון מוכמנים בנקודות מסתור באזור העבודה, אזורים שבהם הגברת לא נמצאת, כדי לגנוב ביס או שניים ולשבור את הרעב.
אני יודע שקשה להאמין לסיפור כזה. אבל אז צפיתי שוב בסרטון האחרון שהעלתה ידידתה הטובה ביותר של הגברת, ניקול ("אמא שלי אמרה לי שאני גולדה מאיר החדשה") ראידמן. באותו סרטון, שאמור היה להציג (שוב) את אומללותם של שוכני הבית ברחוב בלפור, משוטטת ראידמן עם המצלמה בקומת העבודה ומתארת את הממצאים הקשים הנקרים בדרכה. היא נכנסת למטבח. היא מספרת שתנור האפייה הזה לא עובד כבר זמן רב, ולא נמצא בשימוש. ואז היא פותחת את התנור. משהו מוזר מוסתר בתוכו פנימה. היא שולחת יד ומוציאה כוס פלסטיק חד־פעמית ובתוכה שלושה ביסקוויטים של "פתי בר". ראידמן לא מבינה מה הסליק הזה עושה שם. "זה נראה מתקופת אולמרט", היא אומרת וממשיכה הלאה. לי נדמה שזה דווקא מתקופת נתניהו.