1 ימים לא טובים עוברים על החברה הישראלית. לצד הרבה מאוד דברים טובים להתגאות בהם, חקירות ראש הממשלה והחקירות הקשות שלא כוללות אותו מטרידות את הציבור. חלקן עוסק בקודש הקודשים של ביטחון המדינה ומחלקן האחר נודף ריח רע מאוד של שחיתות שלטונית. הניסיון הפוליטי לגונן על ראש הממשלה, להבטיח חסינות, למנוע המלצות, להרתיע את גורמי אכיפת החוק, להשתיק עיתונאים ולהלך אימים על בית המשפט העליון - גורם לתחושה של גועל המהולה באובדן עשתונות. לא למתנה הזאת פיללנו במלאת לנו 70.
כולם כאן קורבנות: המשטרה, הצבא, השב"כ, הפרקליטות, כלי התקשורת ובתי המשפט, "השמאלנים", כל מי שלא קד קידה למאמצי ההישרדות של בנימין נתניהו הוא "שתול" של האיחוד האירופי וכדומה - והאמת היא שזה די מבאס.
לצד הכותרות והגילויים מדי יום מהחקירות, מתפרסמים כאן שבבי ידיעות על תוכנית מדינית קרבה, על ביקורו הצפוי של סגן נשיא ארה"ב, על הפשרה שצפויה בקרוב מאוד ביחסים עם סעודיה ומדינות המפרץ; ובין לבין גם חשש מהתלקחות צבאית בגבולנו הדרומי, או הצפוני, או חלילה בשניהם. והבעיה הגדולה שלנו כמדינה וכחברה - שאין כאן "מבוגר אחראי".
הנשיא ראובן ריבלין מנסה לעשות כל מאמץ להיכנס למשבצת הזו, והוא ראוי להערכה, אבל "משמרות נתניהו" כבר תייגו אותו כ"שמאלן" וכ"נשיא פוליטי", לאחר שניסה לתאר את הלך הרוח בעם ואת אי־שביעות הרצון לכופף את החוק לטובת ראש הממשלה ואת הניסיונות לפגוע בגורמי אכיפת החוק. נכון לעכשיו, נתניהו הצליח לייבש את חממת הגידול של המנהיגות הישראלית העתידית. אין עוד מלבדו (בינתיים).
# # #
זוהי קריאה לשפיות מצדו של אדם קטן מיישוב קטן במרכז הארץ. נכון, ייתכן כי זהו מאמר אוטופי, אבל אני סבור כי מדובר בצו השעה. אנסה לתאר את המתווה: צריך לתת לחקירות להסתיים אך לדרוש לזרז אותן, שלא על חשבון אמינות ובירור הראיות. זה צריך להיות גם האינטרס של נתניהו - לכאן או לכאן. במקביל, יש לעשות כל מאמץ על מנת לסיים את סוגיית כתב האישום שצפוי להיות מוגש נגד שרה נתניהו בהודאה, בפשרה ובעסקת טיעון מחוץ לבית המשפט. עם כל הכבוד, צריך להתמקד באשמתו או בחפותו של נתניהו.
זאת ועוד: על ראש הממשלה להמשיך לעבוד כאילו אין חקירות ולשתף פעולה עם החקירות כאילו איננו ראש ממשלה. יש לדרוש ממנו - ומצמד ה"דודאים" (ח"כ דוד ביטן ודודי אמסלם) - להפסיק את ההתבטאויות הקיצוניות והמרתיעות נגד המשטרה, בית המשפט וכלי התקשורת בתחום הפרובוקציות, החקיקה ההזויה והתקשורת; ובעיקר צריך לדרוש זאת ממשה כחלון, מנפתלי בנט, מהסיעות החרדיות ומחלקים בליכוד שבכיריה מתפקדים ושורדים בפער שבין שיחות הרקע הקשות עם העיתונאים לבין הצהרות התמיכה הפומביות בבני הזוג נתניהו.
במקביל, צריך להסדיר בחקיקה את מעמדם של בני משפחת ראש הממשלה, הנוכחיים ואלה שיהיו בעתיד.
את ההכנות לחגיגות ה־70 שנה לישראל יש לנהל באמצעות ועדה ציבורית רחבה או בצירוף נציג או שניים מהאופוזיציה לוועדת השרים לטקסים וסמלים. כך כולם ירגישו טוב. על הטקס עצמו להיות ממלכתי ומאחד, ברוח שהתווה בן־גוריון כשקבע כי בערב יום הזיכרון ובצאתו לא ינאמו פוליטיקאים, אלא סמלי הממלכה: נשיא, רמטכ"ל, יו"ר הכנסת.
מדובר בטקסים הכי אטרקטיביים, שרמת החשיפה להם ואחוזי הצפייה בהם הם הגבוהים ביותר בישראל, ולכן אין לשלב בהם נאום פוליטי של ראש ממשלה שיהיה אולי ערב בחירות.
הממשלה, בהסכמה לאומית רחבה דרך הכנסת, צריכה להכריז על שלושה פרויקטים לאומיים לעשור הקרוב: העלאת מיליון עולים נוספים, עידוד משמעותי לשינוע אוכלוסיות לנגב ולגליל תוך מימוש נתיבי התחבורה ופארקי התעשייה, ומימוש שקוף ומושכל של "קרן העושר" הלאומית, שאמורה להתמלא בעקבות גילויי הגז והנפט. אנו צריכים גם הסכמה לאומית רחבה של תמיכה בחקלאות, בחקלאים ובתעשייה הישראלית. כיום הממשלה מעודדת ייבוא וגורמת לאובדן תשתיות ייצור, להעתקת תעשיות לחו"ל, לייבוש חממות גידול ולאובדן מרכיב מרכזי בביטחון הלאומי של ישראל.
עוד בזמן הזה אנו צריכים לפתור כמה סוגיות פנימיות כמו גיוס החרדים, ורצוי לעשות זאת בהסכמה ולא בחקיקה דרקונית ובעיקשות, תוך הבדלה בין החרדים הקיצוניים של "הפלג הירושלמי" לבין אלה שרוצים להשתלב ולהיות מעורבים.
ומה בזירה הבינלאומית? יש להיערך לאפשרות שהממשל האמריקאי, יחד עם סעודיה, מצרים וירדן, יעמידו אותנו בפני תוכנית מדינית (או "עסקה", כפי שקורא לה הנשיא דונלד טראמפ) שתפלג אותנו ותסכסך בינינו. עלינו לזכור כי באזור הנפיץ שלנו, ביטחון האזרחים יונח איתן בבסיס כל הסכם, שלא יהיו עוד מהלכים חד־צדדיים ושכל תכנית תצטרך להיות מדורגת לאורך שנים.
ואולי אני חולם בהקיץ, אך אני חושב שאפשר להתאחד סביב מה שניסיתי לתאר כאן עד שנרגיש שנכנסנו לעשור השמיני בבטחה ובחתיכה אחת כמדינה וכחברה.
2 דמיינו לעצמכם מה היה מצייץ אהוד ברק בטוויטר שלו, אילו נתניהו היה אומר כי "בשמאל שכחו מה זה להיות יהודים". חיכיתי שתי יממות לראות אם וכיצד הוא יגיב לדברי אבי גבאי - אבל ברק דמם. הוא משקיע בגבאי ובונה עליו את שובו לזירה הפוליטית במסגרת "שירות המילואים" שהוא כל כך מחכה לו. השבוע, בראיון לאמנון אברמוביץ' ("החדשות") ניסה ברק להפעיל מנופי השפעה על יו"ר המחנה הציוני כדי שימהר וישריין אותו כמספר 2 שלו וכמועמדו לשר הביטחון.
ההישג הגדול של גבאי עד כה הוא שטרם הוצמדה לו האמירה שבאמצעותה מפילה העבודה את מנהיגיה: "גבאי לא ממריא"; וזאת מסיבה פשוטה: גבאי כן ממריא. הוא אכן משלם שכר לימוד סביר, אבל הוא עושה זאת ללא תואר יו"ר האופוזיציה ורכב שרד, אלא בעזרת להט, אמונה ועבודת שטח, כשהוא מצויד ב"ארגז כלים" משודרג, בעזרת חוקה שהייתה חלומו של כל יו"ר לפניו ובעזרת המורא שהוא מטיל בינתיים על חברי הסיעה שמבינים שהוא גם יו"ר וגם מנכ"ל עם סמכויות.
גבאי לוקח חזק למרכז - לא ימינה. הוא יודע שלא יקבל הזדמנות שנייה וכי עליו לספק לבוחריו רק מוצר אחד ברור: ניצחון. זה ה"דיל" הלא כתוב בינו לבין בוחריו. הייתי שמח יותר אילו היה אומר: "ישנם חלקים בשמאל, שחלקנו לא עמהם, ששכחו מה זה להיות יהודים", במקום לעשות הכללות לא בריאות - אבל בסך הכל הוא בכיוון הנכון.
חברי מפלגת העבודה ונבחריה נוהגים נכון כשהם נותנים לו אשראי ומאפשרים לגבאי להמריא. בקרוב הוא יתחזק באישיות ביטחונית חיצונית, ובכך ישדרג את מעמדו ואת המפלגה, ויסכם עם ציפי לבני (אם זו לא תלך עם ברק) את מבנה המחנה הציוני.
היעד האסטרטגי שלו הוא להעביר אליו 7־10 מנדטים מהליכוד, מכחלון ומיאיר לפיד, תוך אובדן של 3־4 מנדטים לטובת מרצ. הוא היה שמח גם אם שניים־שלושה ח"כים שלו ימצאו את מקומם במרצ - ובכך הוא יגדיל את כוחו ואת גוש המרכז־שמאל.
בסוף נדע אם גבאי הוא סטארט־אפ או תופעה חולפת.
3 השבוע פגשתי את שגרירת קפריסין בישראל, סלינה שמבוס, וגיליתי אישה נמרצת עם המון תוכניות ופעילויות להגברת שיתוף הפעולה בתחומי האנרגיה, התיירות, המסחר ועוד. השבוע גם הוצב לראשונה נספח צבאי קפריסאי בישראל באופן שמלמד על ההתקרבות בין המדינות ועל זהות האינטרסים באזור המטורף שלנו.
רק בסוף השיחה עם כבוד השגרירה, נזכרתי שמעולם לא הייתי בקפריסין. נראה שההפסד כולו שלי - ולכן אסע לשם בקרוב.
שבת שלום.
[email protected]