1
דרכו של באגסי
בישיבת הממשלה האחרונה התקיים דיון על מה שמכונה "ירידת צה"ל לנגב". מהלך ענק בעל חשיבות היסטורית שקצת נתקע בזמן האחרון. הקרדיט למהלך הזה שייך לצה"ל, משרד הביטחון וממשלות נתניהו. מה שמגיע מגיע. אם בסופו של דבר הוא יצלח, ייתכן שאפשר יהיה להקפיץ את הנגב כמה דורות קדימה ולחבר אותו למדינת ישראל.
כך או אחרת, בנימין נתניהו נשא דברים. הנה דבריו, בקיצורים והתאמות: אני מממש עכשיו את חזון בן־גוריון. דוד בן־גוריון צדק וטעה. הוא צדק במטרה. ליישוב והפרחת הנגב יש חשיבות עליונה. הוא טעה בשיטה. הוא חשב שאם יחלק סובסידיות עד אין קץ, האנשים יגיעו ויישארו. אבל זה לא עובד. כדי שאנשים יבואו ויישארו, צריך תעשיות, צריך תעסוקה איכותית, צריך עסקים, מקומות עבודה טובים.
אז אני מגשים את החזון של בן־גוריון, אבל בחרתי בשיטה אחרת. השיטה של באגסי סיגל. הדרך שבה באגסי סיגל הביא ללאס וגאס את תעשיית ההימורים, היא שהפכה את לאס וגאס לעיר פורחת ומשגשגת. לא עבודות יזומות או סובסידיות. ביזנס אמיתי. ולכן, את החזון של בן־גוריון אני מיישם בשיטה של באגסי סיגל. כה אמר נתניהו.
במהות, נתניהו צודק. עקרון ה"חכות במקום דגים" מדויק ונכון מאז ומעולם. הבעיה של ביבי הייתה הדוגמה שנתן. המודל לחיקוי. היו כמה שרים סביב השולחן שלא האמינו למשמע אוזניהם כששמעו את נתניהו קושר את עצמו לבאגסי סיגל. זה אמיתי? שאל אחד מהם את עצמו, ביבי באמת רוצה להכריז על
עצמו כעל באגסי סיגל החדש? יש מצב שראש הממשלה אמר עכשיו בקולו שהוא מגשים את חזון בן־גוריון בשיטה של באגסי סיגל?
למי שלא יודע: בנג'מין "באגסי" סיגל היה מאפיונר יהודי. אחד מראשי המאפיה היהודית של המחצית הראשונה של המאה הקודמת. איש שרירים, רוצח שכיר, אגרופן שאלימותו הלכה לפניו ובוס מאפיה מיתולוגי. סיגל היה בין היזמים שהקימו את מלונות הקזינו הראשונים בלאס וגאס. את דרכו הוא סיים עם כדור בראש בביתה של אחת מחברותיו, והלך בדרכו של כל מאפיונר.
יכול להיות שנתניהו לא יודע את כל זה? לא. אין אפשרות כזו. אין בקי מנתניהו בנבכי ההיסטוריה האמריקאית. הוא הרי היה אמור להיות אמריקאי בעצמו. את השכלתו ועיצוב אישיותו רכש בין ניו יורק לוושינגטון ופילדלפיה. חבורת הגנגסטרים היהודים, שבה כיכבו באגסי סיגל, מאיר לנסקי ואחרים, שהטילה את חיתתה על אמריקה במאה הקודמת, מוכרת לו היטב.
אי אפשר להסביר איך התנדב נתניהו לקשור את עצמו, במו ידיו, לבאגסי סיגל. כדי לעגן את הקשר באופן סופי, הוא אפילו סיפר שסבא שלו מצד אמו, נקרא גם כן באגסי סיגל. כלומר בנג'מין סגל. שזה שמו האמיתי של באגסי שלנו, וגם של סבו של ביבי. רק שלא ירוץ לבצע עוד בדיקה גנטית כדי להציב את באגסי על העץ המשפחתי. בואו נאחל לעצמנו שירידת צה"ל לנגב תצליח לפחות כמו בניית והפרחת לאס וגאס. בואו נתפלל שגורלו האישי של נתניהו לא יהיה כגורלו של באגסי סיגל, שהרי ראש ממשלה אחד כבר נרצח כאן.
מה שכן, סביבתו של נתניהו כבר מתחילה להזכיר סביבה מאפיונרית. יש שם כל מה שצריך במשפחת פשע. עורכי דין נכלוליים עם נאמנות אבסולוטית לבוס, קודים של שתיקה, מעגלי כוח סמויים, וגם בריונים. מספיק להביט בסצינה שבה מטיל "דודי" אמסלם את מלוא כובד משקלו ומוטת זרועותיו על בני בגין האומלל, בתוך אולם המליאה, כך שיבין שכדאי לו לתמוך ב"חוק ההמלצות", כדי להבחין בדמיון בין מה שקורה כאן אצלנו למה שקרה במקומות ובזמנים אחרים לגמרי.
2
סופה מושלמת
לזכותו של יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין ייאמר שהוא ראה את זה בא. כבר לפני שנתיים, מעיד אחד ממכריו, הוא ניבא ש"הפיצוץ יבוא בחגיגות ה־70".
אדלשטיין, שחווה על בשרו בשנים האחרונות את הטירוף שרבים וטובים חוו לפניו, ידע שנתניהו לא ידלג על ההזדמנות לגזול עוד קופון פוליטי על חשבון אחד מנתיניו.
העובדה שטקס הדלקת המשואות בהר הרצל הוא הטקס של יו"ר הכנסת, שנושא בו את הנאום היחיד, מאז ומעולם, לא רלוונטית מבחינת נתניהו. הר הרצל כבר מזמן רשום בטאבו על שמו, המשואות נישאות לכבוד הגברת, הזיקוקים מתפוצצים בשמיים לתפארת משפחת נתניהו. כמו שלוקחים צעצוע מתינוק, חשב נתניהו, הוא ייטול את הטקס הזה מיולי אדלשטיין ויפקיע אותו לצרכיו האישיים. כלומר, המשך שטיפת המוח הציבורית שמטרתה להביא לאיחוד סופי בין שתי היישויות: המרכזית, כלומר משפחת נתניהו, והיישות הטפילה, כלומר מדינת ישראל. המדינה זה אנחנו. כלומר הם. מאז ולתמיד.
אדלשטיין החליט לא לוותר הפעם. כמו רבים לפניו, שמקום קבורתם לא נודע, הוא סמירטט את עצמו בפני הגבורה והגבירה, ושימש נושא כלים לעת מצוא לכל גחמותיו של ראש הממשלה, בתקווה שזה יאפשר לו לנהל שגרת חיים וכנסת אלמנטרית. התוצאה, כמו תמיד, הייתה הפוכה. אדלשטיין הבין, באיחור רב, שנתניהו מבין רק כוח.
עוד לפני ארבע שנים כשטניה, רעייתו הראשונה והמנוחה של אדלשטיין הייתה בחיים, ניתן היה להבין שיש בעיה. בטקס הדלקת המשואות באותה שנה נאם יו"ר הכנסת אדלשטיין. הנאום היה טוב וזכה ללא מעט תשואות. ליד טניה ז"ל, בשורה הקדמית, ישבה הגברת שרה נתניהו. אדם שישב בסמוך מספר שלאורך כל נאומו של היו"ר נאלצה אשתו לשמוע מהגברת בזכות מי ניצב שם בעלה ונואם בפני עם ישראל. "את יודעת בזכות מי הוא כאן. נכון?", אמרה שרה, "את יודעת מי הביא אותו לכאן", או "את יודעת מי קידם אותו". אלה, לכל הדעות, דברים שכל אחד צריך לדעת.
השנה, כצפוי, הגיע הטירוף האמיתי. נתניהו החליט ליטול את הטקס הזה לעצמו. אגב, לא בטוח שהוא החליט. לדעתו של יו"ר הכנסת עצמו, ועוד כמה מביני עניין ומקורבים, מי שהחליטו היו דווקא שתי נשים: שרה נתניהו ומירי רגב. בתחילה, לפני כמה חודשים, שוגר בלון ניסוי. תגובתו של אדלשטיין הייתה חריפה, והוא הבהיר שזה לא יקום ולא יהיה. אבל השרה הממונה על טקסים וסמלים בישראל, מירי רגב, לא ויתרה. יחד עם גבירתה, המשיכו השתיים לקדם את המהלך. למה מי זה אדלשטיין שמדלשטיין שיעמוד בפניהן?
כמעט כל אנשי נתניהו הבינו שמדובר במהלך שנזקו יהיה גדול מתועלתו. בין הצדדים התקיים מו"מ אינטנסיבי. יועץ התקשורת של אדלשטיין, ערן סידיס, פעל מול ראש הסגל של נתניהו, יואב הורביץ, יועץ התקשורת בועז סטמבלר והיועץ הפוליטי שי חייק. אם זה היה תלוי בכל אלה, נתניהו היה יורד מהעץ מזמן. אבל זה לא היה תלוי בהם. שום דבר לא תלוי בהם. הכל תלוי בבלפור. אנשיו של אדלשטיין מספרים שיועצי נתניהו הבינו שצריך לרדת במהירות מהעץ, אבל רגב התעקשה. מישהו או מישהי תדלקו אותה מאחור. אסור להיכנע, דרשה רגב, ביבי ינאם בטקס, וזה יהיה מדהים.
ביום שלישי בשבוע שעבר נאלץ אדלשטיין להעמיד בפני נתניהו אולטימטום ברור עם דד־ליין. תוך 48 שעות הרעיון ייגנז, או שיו"ר הכנסת יודיע שהוא עצמו לא ישתתף בטקס, ויפתח בסנקציות. לגבי הסנקציות, הדעות חלוקות. חיים לוינסון פרסם ב"הארץ" שמקורבי אדלשטיין רמזו שהיו"ר יעכב ויסכל את יוזמות החקיקה המטורללות של האמסלמים והרוטוויילרים הנוספים שנתניהו שיסה בממלכתיות הישראלית בחודשים האחרונים. בסביבתו של אדלשטיין מכחישים.
באותם ימים, לפני פקיעת מועד האולטימטום, ניהל אדלשטיין כמה שיחות נפש עם אנשים הקרובים אליו. כאלה שמכירים אותו שנים ארוכות. אנשי אמונו. הוא מעולם לא נשמע כפי שנשמע הפעם. שמה של הגברת נתניהו הוזכר במהלך השיחות הללו פעמים רבות. בכל פעם הוצמדה לו נטייה אחרת של המילה טירוף. או חולה. או וריאציות אחרות על אותו נושא. אדלשטיין, כך התברר מהשיחות, מבין ויודע שהוא לא מתמודד מול נתניהו, אלא מול הגברת נתניהו ומול זו שמלבה האש, מחוללת הטרלול הגדולה, מירי רגב. שתי אלה ביחד מייצרות ריאקציה גרעינית, סוג של סופה מושלמת שמתי מעט מסוגלים לשרוד.
3
הרעיון של יולי
אדלשטיין סיפר לחבריו שקיים לאחרונה שיחות ארוכות עם נתניהו. הוא סיפר לו שגם בחגיגות ה־60 שמעון פרס רצה להשתתף, אז הוא יזם אירוע נוסף, למחרת הדלקת המשואות, ייחודי לנשיא. בבקשה, אמר אדלשטיין, תפדל, למה שלא תעשה את זה גם אתה. אני אפרגן. אדלשטיין סיפר ששיחותיו עם נתניהו חרגו מהעניין הזה של טקס המשואות.
תראה מה אתה עושה לליכוד, אמר אדלשטיין לנתניהו, אנחנו בבעיה ציבורית, אתה לא רואה את זה? נתניהו, על פי אדלשטיין, השיב בעיניים בורקות: מה אתה מדבר, אתה לא רואה את האהדה כלפי, את האהדה העצומה אלי, אני הולך ברחוב עם שרה, ואתה לא תאמין, אתה לא תאמין איך אוהבים אותי. ואת שרה! אבל אדלשטיין המשיך: אתה לא מבין, ראש הממשלה, הוא אמר, שהבריונות הזו של ביטן ואמסלם, ההשתלחויות האלה, הבעיטות בכל מה שממלכתי כאן, מייצרות בעיה לליכוד? זה אתה שלא מבין, ענה לו נתניהו, אתה לא רואה את האהדה העצומה אלי ואל שרה? אנשים אוהבים אותנו. אותי. ואת שרה. וכן הלאה.
אדלשטיין לא הרפה. "אם יהיו בחירות עכשיו, במצב הנוכחי, אנחנו נפסיד", אמר לנתניהו. התשובה? אותו כנ"ל. אהדה עצומה כלפי ובעיקר כלפי רעייתי, שרה. אדלשטיין יצא מסדרת השיחות הזו עם נתניהו מזועזע. הוא הבין, על פי בני שיחו, את חומרת המצב. אגב, בניגוד לשנים עברו, אדלשטיין כבר לא נושא עיניו לנשיאות כתחנה הבאה של הרכבת הפוליטית שלו. מי שדיבר איתו בשבועות האחרונים שמע זמירות חדשות. כפי שדווח בטור זה בעבר, שמו של יו"ר הכנסת מוזכר בחדרים פנימיים כאופציה להקמת ממשלת ימין חלופית אם וכאשר ינסה נתניהו לכפות בחירות על שותפיו הקואליציוניים הסרבנים.
אדלשטיין מתחיל לחבב את הרעיון הזה. הוא מביט בנערים המשחקים לפניו, ישראל כץ וגדעון סער וגלעד ארדן וכאלה, ומאמין שרק הוא יכול לאחד את המחנות הללו ולאחות את הקרעים שתותיר אחריה המשפחה הקיסרית. המחשבות הללו התגנבו ללבו בשבועות האחרונים והתנחלו שם. כדרכן של התנחלויות, הן מכות שורשים ומתפשטות.
נתניהו, לעומת זאת, מכה על חטא. אחרי שהתקפל וירד מעץ טקס המשואות, התוודה בפני מישהו שלא היה צריך להיכנס לכל העסק הזה מלכתחילה. היה לי ברור, אמר, שזה מיותר, אבל גררו אותי לזה. שכנעו אותי איכשהו. טוב, לפחות זה לא חמק לו בצוק איתן.
מטעמה של הגברת נתניהו נמסר: "עוד פייק ניוז של בן כספית, שלא מפסיק לפזר הכפשות על שרה נתניהו, שאחר כך מתבררות כדברי שקר".
4
מתפצלים, אה?
הנה עוד משהו שחמק לו בזמן האחרון: פיצול ערוץ 2. את החרב המתהפכת הזו של סכנת הפיצול הניף נתניהו מעל ראשיהם החבוטים של זכייני קשת ורשת במשך שנים. איום הפיצול שמר עליהם על אש קטנה וסייע לראש הממשלה בניסיונותיו לרסן, מדי פעם, את חברת החדשות המשפיעה של הערוץ. יוזמות הזויות כמו סרט דוקומנטרי על אביה של הגברת נבטו ממערכת היחסים המתוסבכת הזו, אבל הפיצול נתפס כנשק יום הדין. האיום האולטימטיבי.
בכל פעם שהאפשרות הזו עלתה או הועלתה, נראו הזכיינים כאיילות מפוחדות הנלכדות בפנסי מכונית דוהרת על כביש מהיר באמצע הלילה. מטה לחמם ייכרת, עוגת הפרסום המדולדלת תחולק בין שלוש קופות מתרוקנות, במקום שתיים.
יום אחד, לפני כמה חודשים, בעודו נכנס או יוצא מאולפן ערוץ 2, פגש ח"כ דוד ביטן, יו"ר הקואליציה, את אחד מבכירי חברת החדשות של ערוץ 2. "נו", חייך ביטן, "מתפצלים, אה?".
הבכיר חייך בחזרה. "ערוץ 2 מתפצל", אמר, "אנחנו ממשיכים כרגיל". ביטן לא הבין. "מה זאת אומרת?", ביקש הסבר. אז הסבירו לו שהערוץ עצמו אכן מתפצל לשני ערוצים, אבל חברת החדשות נשארת במקומה. היא לא מתפצלת ולא הולכת לשום מקום. במקום שתשדר בערוץ מסחרי בודד (2), היא תשדר מדי ערב, במקביל, בשני ערוצים מסחריים (12 ו־13).
ביטן לא האמין. הוא חיפש את הקאץ', את הטריק הסמוי שהופך את המהלך הזה לכדאי מבחינת נתניהו, ולא מצא. לביטן יש חושים פוליטיים מחודדים והיגיון בריא. הוא הבין מיד ששכרו של הפיצול עלול לצאת בהפסדו (של נתניהו). הוא הלך לביבי והסביר לו שהפיצול יכול לגרום רק נזק. בוא נדחה בשלוש שנים, הציע ביטן לנתניהו. אבל נתניהו לא רצה לשמוע. הוא רצה פיצול עכשיו. הוא היה באובססיית פיצול. כאילו התפצל בעצמו.
שליחים נוספים הגיעו לנתניהו באותם חודשים. הסבירו לו שהמהלך עלול להמיט עליו אסון. ביבי אטם את אוזניו. הוא עוד הספיק להשפיל כמה מבכירי חברת החדשות וכמה מהזכיינים, להזחיל אותם ולבזות אותם, אבל לא ביטל את הפיצול. ומה התוצאה? הנה היא לפניכם: הרייטינג של חברת החדשות של ערוץ 2 המפוצל עלה ב־%25 עד 30%. גם הצפייה בחדשות עשר צמחה. במקום להחליש את אויביו השנואים בחברת החדשות, הוא העצים אותם.
את הראיון המונומנטלי שגיא "האלמנה השחורה" פלג הביא עם שירה רבן, למשל, ראו מאות אלפי ישראלים יותר מאשר היו רואים אלמלא התפצל ערוץ 2. כנ"ל לגבי משנתו של אמנון אברמוביץ' והראיון (העוצמתי) שהביא עם אהוד ברק. ועוד לא דיברנו על "ארץ נהדרת".
אבל זה לא הכל: חוץ מזה שהרייטינג צמח, נולדה גם השאיפה לנקמה. נתניהו השתמש בנשק יום הדין, גרם לזכיינים נזק כלכלי אדיר ונותר חשוף. אין לו יותר במה לאיים עליהם. חלק מהזכיינים ימשיך לבזות את עצמו בפני שוכני המעון בבלפור גם הלאה, עד שיסתיים התהליך המייסר של אריזת הארגזים. אבל עיתונאי חברת החדשות יחושו עצמאיים יותר, חוששים פחות, ויעשו את זה בהרבה יותר רייטינג מאשר קודם.
ודבר אחד אחרון: שאיפתו של נתניהו לפתוח לחלוטין את שוק הטלוויזיה, להסיר את הרגולציה לגמרי ולעודד שחקנים חדשים לבוא ולהקים ערוצים חדשים מוכרת לכולנו מאז ומעולם. הסיכוי שמשהו מכל זה יקרה עכשיו, אחרי הפיצול, נמוך בהרבה מאשר לפניו. עכשיו השוק רווי, שלושה ערוצים מסחריים מתקוטטים על אותה קופה מדולדלת, אף אחד לא ירצה להתאבד או להשחית את כספו לשווא. שלדון אדלסון יש רק אחד, וגם זה לא מה שהיה פעם. איך ביבי אומר? כשאני רוצה משהו, בדרך כלל אני מקבל אותו. כפי שקיבל את טקס המשואות ביום העצמאות, וכפי שבלם את הגרעין האיראני, וכפי שהחברות המופלאה שלו עם טראמפ ופוטין הרחיקה את איראן מהגדרות בצפון. קוסם.
5
שבוע של סחרור
בכלל, זה היה שבוע מהגיהינום לבנימין נתניהו. הוא נפתח בחקירה שישית באזהרה, ממנה למד על מצבו. הוא חי על זמן שאול, והוא יודע את זה מצוין. הוא מתכנן להאריך את הזמן הזה ככל האפשר, לפחות שנה, אם לא שנתיים, ללכת על מהלך מדיני מהדהד, למלט את עצמו מאימת הדין בדרך כזו או אחרת.
הוא דוחה בשאט נפש את ההצעות שמציעים לו לוותר עכשיו, לנסות לצאת בזול. לא, הם לא מוכנים לטיעוני הגנה הקשורים למצבה הנפשי של הגברת, כפי שהציע בזמנו עו"ד יעקב וינרוט. הם לא מוכנים לשלם קנס גבוה. נתניהו לא מוכן לשמוע על עסקה שבמסגרתה יכריז על התפטרות ופרישה סופית מהחיים הפוליטיים תמורת סגירת התיקים. הוא טיפוס שנלחם עד הסוף, גם אם הוא ידוע מראש.
זה היה שבוע של סחרור. ההתנפלות הבהמית על נשיא המדינה מצדם של כל אנשי ראש הממשלה, ההדחה המשפילה של ח"כ בני בגין מוועדת הפנים רק כי העז לא להתיישר עם תנועות הידיים המאיימות והעיניים הרושפות ומאיימות לצאת מחוריהן של "דודי" אמסלם. ההתנפלות על עו"ד נדב העצני, שכתב ביום רביעי ב"מעריב" מאמר ובו קריאה לנתניהו לפרוש לאלתר מתפקידו.
מה עובר לראש הממשלה בראש כשהוא מאשר לנושאי כליו להגיד על העצני שהוא "מתחנף לשמאל ומנסה לקושש זמן שידור"? האם יש מישהו בימין האידיאולוגי האמיתי בישראל שיאמין להאשמה מגוחכת כזו? האין היא מעידה על מצבו הנפשי של המגיב? האם נתניהו כשיר להמשיך לנהל את ענייניה הרגישים כל כך של המדינה שלנו? יותר ויותר אנשים בליכוד סבורים שלא. ע"ע יולי אדלשטיין מתחילת הטור הזה.
השבוע יצא לאור גם הסיפור של עו"ד ז'ק חן. הוא ראוי להתייחסות נפרדת. חברי, הכתבים לענייני משפט שדיווחו על הפרשה המוזרה הזו, שבמסגרתה התברר כי עו"ד חן, מבכירי הפרקליטים בישראל, משמש כפרקליטו של נתניהו שבועות ארוכים בחשאי, נזהרו מאוד בכבודו. שוב ושוב הדגישו החברים באולפנים את יושרתו המפורסמת של הפרקליט הנודע, הצהירו שאף אחד לא מעז להטיל בו דופי, וכו' וכו'.
אבל אז התברר שלפני פחות משבועיים אותו ז'ק חן, עם אותה יושרה מפורסמת והילת קדושה המרחפת מעל, עלה לשידור בגלי צה"ל והתראיין ארוכות בנושאים הקשורים בנתניהו: הוא טען שלפרקליטות ולמשטרה יש עודף מוטיבציה בחקירות נתניהו, הוא השאיר את הרושם שרשויות אכיפת החוק עושות עוול לנתניהו, והוא הגן בלהט על "חוק ההמלצות" של דודי אמסלם. רק דבר אחד שכח הצדיק להגיד: שהוא פרקליטו של החשוד שסביבו מתקיים הראיון. זה פרח מזיכרונו, כנראה. שתה יותר מדי שמפניה ורודה בדיונים המשפטיים המתישים (בצחוק. הם לא נותנים לאף אחד שמפניה. רק מקבלים).
אחרי עו"ד ז'ק חן עלה לשידור ח"כ יאיר לפיד. המראיינים הקשו עליו שוב ושוב באמצעות הדעה המלומדת של הפרקליט הנודע שנשמעה לפניו. היום, שבועיים אחרי, הקלון הזה יוצא לאור ושתי מסקנות בצדו: הראשונה קשורה לעו"ד ז'ק חן, וכל אחד מוזמן להגיע אליה בכוחות עצמו. השנייה קשורה ללקוחו, בנימין נתניהו.
אם מישהו עוד שאל את עצמו מי הוא היוזם והדוחף האמיתי של "חוק ההמלצות", הרי שהתשובה ניתנה. השאלה נפתרה. תם ונשלם. מה שהיה להוכיח. המזימה יצאה לאור. ח"כ אמסלם מטרטר את כל מערכת האכיפה, המשפט והחקיקה כבר חודש ימים בדיונים, מריבות, צעקות, הרחקות מהאולם, טיעונים, תירוצים ושבועות, כשהכל כלאם פאדי. כן, אמסלם. כל זה היה למען עם ישראל. אם ביבי ינאם בטקס הדלקת המשואות, אין סיבה שאתה לא תדליק משואה. לתפארת מדינת ישראל, כמובן.
אבל זה עוד לא נגמר. אתמול הגיעה תורה של סגנית שר החוץ, ח"כ ציפי חוטובלי. פוליטיקאית צעירה ומוכשרת, אידיאולוגית לוהטת, עמוסה לעייפה בצדקת הדרך ובהבטחות אלוהיות שמסייעות מאוד ב"בייס" הליכודי, אבל קצת פחות בעולם הגדול. אחת הבעיות של חוטובלי היא לשונה המתגלגלת, המקדימה פעמים רבות את הראש או ההיגיון. ההשתלחות שלה ביהודי התפוצות, בעיתוי שאין עלוב ממנו, מאיימת להחריב את מה שעוד נותר ממערכת היחסים הרגישה והאסטרטגית הזו בין ששת מיליוני היהודים בישראל, לששת המיליונים באמריקה.
מעל הכל, השטויות. לידיעת הגברת חוטובלי: במלחמת העולם הראשונה שירתו בצבא ארה"ב יותר מרבע מיליון יהודים. במלחמת העולם השנייה נלחמו בשורות הצבא האמריקאי למעלה מחצי מיליון יהודים. הם שירתו בכל החזיתות ולמעלה מרבבה מהם נפלו בקרבות. 36 אלף לוחמים יהודים זכו בעיטורי גבורה למיניהם.
ובכלל, ממתי את סופרת חיילים ושירות צבאי, סגנית השר חוטובלי? מה עם החרדים? לא אלה שבאמריקה. החרדים שלנו. ואם את נגד מעורבות של יהודים שאינם משרתים בצה"ל בענייני המדינה, מה דעתך על הניסיונות החוזרים ונשנים של מפלגתך להעניק זכות הצבעה לכנסת ליורדים? בחמישי אחה"צ פרסם עמית סגל שראש הממשלה בודק אפשרות לפטר את חוטובלי. עכשיו יש על מי להפיל את משבר האמון והזהות העמוק שפוקד לאחרונה את יחסינו עם יהדות התפוצות בכלל והיהדות האמריקאית בפרט. זה הכל חוטובלי.