13 חיילות הוסמכו לאחרונה כלוחמות שריון לאחר שסיימו בהצלחה טירונות ואימון מקצועות שריון. כל הכבוד לחיילות הללו. המוטיבציה שלהן ראויה להתברך בה. ההישג שלהן ראוי לציון מיוחד. לחגיגה הצטרפו גם כל הלוחמות לשוויון נשים ושילובן בצה”ל.
לאחרונה כתבתי במדור זה מאמר (“סיכון לא מחושב”, 10.10.17) על השיעור העצום של שברי מאמץ, צניחת רצפת אגן ונזקי שימוש יתר אחרים, שמהם סובלות חיילות במהלך הכשרה כלוחמות חי”ר. מתברר שצה”ל התמודד בשנים האחרונות עם הנתונים הללו: הוא צמצם את שיעור ההיפגעות באמצעות הקלה דרמטית באימונים.
אולי לכן נשמעו השבוע קציני צה”ל בכירים, ובהם קצין השריון הראשי, שהתראיינו לכבוד הסמכת הטנקיסטיות החדשות, מסויגים מעט: לא מדובר ב”ניסוי”, אלא ב”התנסות”. הטנקים המאוישים בלוחמות יוצבו רק במערך הגנת הגבולות ורק ב”גבולות שלום”, ולא בחטיבות טנקים המיועדות להסתער ולכבוש שטח. ובהחלט ייתכן כי קצב טעינת הפגזים שלהם יהיה נמוך יותר. אחרי הכל, פגז 120 מ”מ שוקל 25 ק”ג.
בין השורות אפשר להבין כי צה”ל מכשיר מעתה שני סוגי טנקיסטים. סוג אחד: בנים בלבד, המיועדים לכל תפקידי השריון ולכל המסגרות שלו, וסוג שני: בנים ובנות המיועדים רק לטנקים בעמדות הגנה, ומהם נדרשים כישורים פחותים.
כך ממש אירע גם לגדודי החי”ר הקל (קרקל ואחיו הצעירים). עד לתחילת השנה ההכשרה הנדרשת מלוחמ/ת קרקל הייתה רובאי 07. כאשר התברר לצה”ל כי שיעור החיילות הנושרות במהלך ההכשרה בגלל פגיעות גופניות גדול פי 2.5 משיעור הנשירה של גברים - הורידו את רף הדרישות. מחודש מרץ 2017 לוחמ/ת קרקל הוא רובאי 06.
משל למה הדבר דומה? אם בסיום קורס צלפים מתגלה כי רק מקצת הלוחמים מצליחים לפגוע במטרות, צריך כנראה להנהיג מבחני כניסה קפדניים יותר לקורס, לשפר את האימונים ולנפות את הבלתי מתאימים. האם לא היינו מלגלגים על צבא שהיה מעדיף, במקום כל אלה, להגדיל את המטרות או לקרב אותן ליורים כדי להקל עליהם לעבור את המבחן?
במלחמת לבנון השנייה התקשה צה”ל להכניס לעומק השטח שיירות אספקה דרך צירים ממוקשים ומוכי טילי נ”ט. לחיילים בחלק מהמשימות היה רק מה שיכלו לקחת על גבם: נשק, תחמושת, מים ומזון. לאישה מסת שריר נמוכה יותר ואחוז שומן גבוה יותר. משקל הגב שמותר להעמיס על לוחם חייב להיות מותאם למשקל גופו כדי למנוע נזקים. ולכן, למשל, כדי לשלב נשים בגדודי חי”ר נקבע כי אין צורך לשאת שש מחסניות, די בארבע. הורידו את רף הדרישות המבצעיות וקבעו כי ממילא הלוחמות לא יידרשו לכבוש את הבופור, רק להגן על קדש ברנע.
זו השיטה: אם העומס באימונים והדרישה המבצעית גורמים פגיעות גופניות בנשים, בשיעור גבוה הרבה יותר מאשר בגברים, מרדדים את הדרישות ומתרצים זאת בכך שממילא הגדודים הללו מיועדים רק להגנה.
בסוף השבוע הגיעו כמה עשרות מחבלי דאע”ש לביר אל־עבד בסיני ורצחו יותר מ־300 מתפללים. הם היו רכובים על ג’יפים וחמושים במקלעים. בהיתקלויות קודמות בסיני הם היו חמושים גם בטילי נ”ט ובמרגמות. אותם מחבלים יכלו לפנות מזרחה ולתקוף, חלילה, את היישוב קדש ברנע שעל “גבול השלום”, שעליו מגינה פלוגת קרקל, מתוגברת בטנקים המיועדים לתפקידי “הגנה בלבד”.
תורת הלחימה של צה”ל קובעת כי מיד לאחר שכוח מצליח לבלום התקפה - עליו לצאת להסתערות. האם במקרה זה ימתין מפקד הגזרה עד שיגיע כוח טנקים המסוגלים גם להסתער? יוציא להתקפת נגד רובאים 06 עם ארבע מחסניות בלבד, או ימתין לרובאים 07 שהכשרתם וציודם טובים יותר? האם ימתינו גם המחבלים להגעת הכוח ההתקפי?
בוויכוח הניטש בסוגיה זו נאמר יותר מפעם, ובצדק: יש חיילות חזקות, מוכשרות ומקצועיות יותר מלוחמים גברים רבים. אם היה צה”ל מוכן להכניס למעגל האימונים התובעני חיילות רבות, בידיעה שרק מעטות, בעלות מוטיבציה מצוינת וכישורים גופניים חריגים, יעמדו בעומס הנדרש, אך רבות אחרות ישלמו בבריאותן עבור הנכונות וההקרבה, המשמעות הייתה אינדיווידואלית לכל חיילת וחיילת. אך כיוון שצה”ל אינו רוצה לפגוע בחיילות רבות, והוא עדיין רוצה לראות לוחמות משולבות בגדודי החי”ר והשריון, הוא נאלץ להוריד את הרף, וזוהי כבר פגיעה מערכתית.
“הענבים ממילא חמוצים” אמר לעצמו השועל הקשיש של איזופוס, כשלא הצליח להיכנס לכרם. “אתם סתם שוביניסטים חשוכים”, אמרו הפמיניסטיות כשנגמרו להן הטיעונים.