עשרות סוגיות נטולות מענה נערמו חסרות מנוח על שולחן חיינו. כולן התחננו שנחליט כבר לגביהן. לי ולה אין זמן לנשום. קצב העבודה גובה מאיתנו את רגעינו הפנויים. ובכל זאת יש חיים, אסור לשכוח. כדי שנחגוג את יום הולדתי כמו שצריך, זוגתי הזמינה לנו ערב רומנטי במלון מפנק וידוע בעכו. אני לא ידעתי שיש בכלל מלונות בעיר הזו.
מלבד מחשבות על זוהיר בהלול ונפוליאון, המקום נתפס בעיני כנקודה על המפה שנמצאת אי־שם על הדרך בין חיפה לחרמון. למרות הדעה הגיאוגרפית הקדומה, זרמתי. התחייבנו לכך שחוץ מהכיף ננצל את החופשה להכרעה בכמה נושאים בוערים: עושים חתונה גדולה או קטנה? עושים חתונה בכלל? אולי מספיק לסגור הכל ברבנות וזהו? עוברים לדירה גדולה יותר? נשארים בגבעתיים הלוהטת? נודדים לתל אביב החוטאת? המון קושיות. מעט זמן.
יצאנו לדרך בשעת בוקר מאוחרת. עוד לא התחלנו לשרוף דלק, ורעב חריף תקף את שנינו. עצרנו בסניף "ארומה" ופירקנו סנדוויץ' חלומי, סנדוויץ' אבוקדו, סנדוויץ' חביתה, קרואסון, אלפחורס, סודה, קפה ולמען תחושת הבריאות - שייק ירוק. מה שמדהים ב"ארומה" הוא שהחשבון לעולם לא יהיה גבוה מ־100 שקלים, לא משנה מה מעמיסים, ושלכל סוגי הלחמים - קל, מלא ורגיל - יש טעם זהה של גומי. המשכנו. מצפינים.
פקקים איומים. בדרך חולפים על פני שלטים המורים על "עתלית". "פה השייטת מתאמנת", הסברתי כמדריך דרך מצוי ומסוקס. היא בתגובה העלתה את הווליום ברדיו. בתום שעה וחצי של נסיעה בצורת זחילה נכנסו לפאתי עכו. הפתעה: הטיילת, החומה והעיר העתיקה עוצרות את הנשימה. הרומנטיקה התנפצה כמעט מיד על רונדלים ארוכים של חיפוש חניה. בסוף מצאנו מרווח מפוקפק ודחסנו את הרכב פנימה.
לי היה מנשא קטנטן עם תחתונים, זוג גרביים וחולצה אחת להחלפה, בעוד שארוסתי דחסה לתיק בגודל בינוני כמות בגדים שמספיקה למצור רב־שנתי. סחבתי הכל וצעדנו בהתאם לאינטואיציה ולהוראות הגוגל לאתר הלינה המיועד: מלון בוטיק יוקרתי.
הסמטאות והמבנים של העיר העתיקה יפים אבל מוזנחים. פחי הזבל עולים על גדותיהם, וחתולים בגודל טנק מרכבה לועסים שאריות אשפה בתיאבון. עוברים בסמוך לדלתות פתוחות. אפשר להציץ לחיי התושבים, חלקם יושבים בפתח בתיהם על כיסאות פלסטיק.
בשעה טובה המלון נמצא. זמזמנו בפעמון הדלת, עלינו במדרגות ונחשף בפנינו חדר רחב ידיים ומפואר. האמבטיה העמוקה והמרשימה בחדר הרחצה קרצה לי. בלי לחשוב פעמיים מילאתי אותה וצללתי פנימה כדי לנקות את הראש לקראת ערב של הכרעות. רק כשעורי התיישן והתקמט יצאתי מהמים. אספנו כוחות. אחרי שינה קלה המשכנו למסעדת דגים ידועה. עבור הארוחה התכוונו לשלם בתלושים שקיבלנו מהעבודה. כשהזיכוי בכיסי הרגשתי כמו רוטשילד על השולחן. הזמנתי דגים בלי סוף: בורי, לוקוס, מושט וברבוניה. אין דג בים התיכון שלא הגיע לקיבתי באותו ערב. בירה אחת סייעה עם ההכרעות כבדות המשקל. החלטנו פה אחד שלא נעשה חתונה גדולה. נסגור עניינים ברבנות. שבנו לחדר.
שמח וטוב לב נרדמתי. באמצע הלילה התקף לב. קריאות מואזין גרמו לי לנתר. דקות ארוכות בקעה תפילה מהמסגד שניצב קרוב לחלוני. רחמי נתונים למי שחווה את זה באופן קבוע, יהודים ומוסלמים כאחד. במקום שאנשים ירצו להגיע לסגוד לאל מרצונם, מופעל עליהם דרבון קולי שמנער אותם ממנוחתם. אני לא חושב שיש איזשהו גורם שמיימי או נביא שחפץ במאמינים שנדרשים להתפלל. אדם שבאמת ירא את האל יגיע לכבד את אדונו עצמאית, גם בלי חפירה שסודקת את עור התוף מדי כמה שעות.
המואזין נרגע, אבל הרעש לא דעך. משום מה אהובתי נכנסה למוד נחרני ורציף שכמוהו לא נשמע באזור מאז שנפוליאון הרעיד את חומות עכו. ניסיתי להזיז אותה כדי לבטל את גזירת הוצאת האוויר הקולנית. לא צלחתי. ההפגזה נמשכה. עד שסוף־סוף נרדמתי האיר השחר ועמו הרגע הקסום ביותר עבור התייר הישראלי: ארוחת הבוקר. אף על פי שהייתי עדיין מפוצץ מחיסול דגת הים התיכון, בלסתי יפה־יפה. בסיום השארנו את החפצים בקבלה ויצאנו.
שיטוט קצר הוביל אותנו לאולמות האבירים. למי שמעולם לא היה שם מצפה הלם. ספק אם יש מקום בישראל מרהיב, מסודר ויפה כזה. כמעט שעתיים סיירנו בין רחובות שנתגלו מחדש, כנסייה משוחזרת ואולמות ענק. נוסף לכך המקום מצויד במערכת שמע תקינה ובשילוט מסביר פנים. מעבר לסדר שמעולם לא ראיתי כמותו באתר תיירות ישראלי, המקום עצמו מופלא. במשך כל הביקור נפרשה בפני עכו על שליטיה וגלגוליה: רומאים, מוסלמים, צלבנים, ממלוכים, טורקים, בריטים, ועכשיו אנחנו. כולם היו כאן. שלטו וחלמו על חיים יציבים לאורך שנים והתבדו. קצת מבהיל. מקווה שלא נימחה ונוזכר יום אחד רק בהקשר תרבותי היסטורי כאנשים שהיו פה ואינם עוד.
המשכנו לשוק העירוני. בין ים הדוכנים והמזונות ראיתי בפתח חנותו של הקצב ראש של פרה שעורה קולף, כך ששרירי הפנים נחשפו לעיני כל. וגם בקלוות ומתוקים ומין ירק מוזר שמוכרו הבטיח שהוא מסייע בהתמודדות עם עצירות. השמש החלה לשקוע. יצאנו מעכו. חיפשנו מקום לאכול. כדי לברוח מהפקקים החלטנו שאת המסעדה נאתר בדרך הביתה. בתום מסע לא קצר, רווי פקקים וצפצופים, הסתפקנו במקדונלד'ס. כשסיימתי את הקטשופ, הגעתי למסקנה: לא משנה איפה תטייל וכמה אקזוטית ויוקרתית תהיה חופשתך, בסוף זה תמיד ייגמר בהמבורגר, צ'יפס וקולה.