1. גוג ומגוג: לאחר התלבטויות והתחבטויות רבות, ראש הממשלה הכריע. בין האפשרות לרוץ לבחירות בזק לאופציה לדבוק בקדנציה ובכיסא עד הרגע האחרון, נבחרה האפשרות השנייה. בתחילת השבוע זה עוד לא היה סגור. ח"כ דוד ביטן, המתפקד כפיו וכלשונו המתגלגלת של הבוס, עלה לשידור בתחנת רדיו חרדית, איים על החרדים בבחירות, הודיע שיש מגבלות לכוח, שהליכוד לא תיתן לפגוע במצביעיה ולסכן את תנועת הרכבות. האמירה הזו נגזרה מהאופציה הראשונה: לנצל את משבר הרכבת והשבת ולרוץ לבחירות על טיקט של כפייה דתית. ביבי אמור היה להתיישב על הבלטה של יאיר לפיד ולגחך כל הדרך אל הקלפי.
אבל בעוד דוד ביטן חורץ לשון מול החרדים, הכל התהפך. מה שינה את ההחלטה ברגע האחרון? סקרים שהגיעו לידיו של ראש הממשלה, שבהם הוא ראה מה שאתם, הקוראים, תראו בסקר "פאנלס פוליטיקס" עבור "מעריב", שמתפרסם כאן: מעמדו של ראש הממשלה בקריסה רבתי. יש גבול לכל תעלול, וגם קיבת הברזל של הליכודניקים אינה מסוגלת להכיל את הביוב שיוצקים לתוכה שליחיו של נתניהו בבית המחוקקים. נתניהו זיהה מהסקרים שבידיו שלצד השני, כלומר לכל השמאלנים עוכרי ישראל שימכרו את המדינה לערבים בישיבת הממשלה הראשונה, יש סיכוי טוב להשיג גוש חוסם. הוא ראה התמוטטות רבתי במספרים האישיים שלו. הוא הבין שזה לא זמן טוב לבחירות והחליט להרגיע: התפייס עם החרדים, סיים את משבר השבת והכין את עצמו למיצוי הקדנציה, תוך המשך מלחמת חורמה במשטרה ובפרקליטות.
אם הוא לא רץ לבחירות, בשביל מה הוא צריך את חוק ההמלצות? הרי החוק נועד לבלום את המשטרה מלפרסם באופן פומבי את המלצתה להגיש נגדו כתב אישום בגין שוחד, בעודו מנסה לקושש מנדטים. אם אין בחירות, בשביל מה הוא מקיז את דמו (של אמסלם) על החוק הזה? פשוט מאוד: חוק ההמלצות קריטי גם אם אין בחירות. המלצת משטרה מהדהדת להעמיד ראש ממשלה לדין בגין שוחד יכולה למוטט את הקואליציה. משה כחלון (עוד נחזור אליו), נפתלי בנט ואיילת שקד עוד עלולים לעולל לביבי את מה שאהוד ברק עולל בשעתו לאהוד אולמרט. זה לא יקרה בבית ספרו של נתניהו. הוא ישתיק את המשטרה כפי שניסה להשתיק את התקשורת שביקרה אותו. גם כאן, הוא לא יצליח.
נתניהו עוד לא הבין שההתרסקות שלו בסקרים קשורה קשר ישיר ומוצק למלחמה שהכריז על כל מי שנאמן, עדיין, למדינת ישראל, מוסדותיה וערכיה, ולא למשפחת המלוכה. הוא לא תופס שמה שקורה עכשיו זו מלחמת גוג ומגוג בין המערכת החיסונית של הדמוקרטיה הישראלית לאלה שמנסים להרוג אותה מבפנים. הוא עדיין בטוח שינצח. הערת אזהרה: כשם שהחליט השבוע לנטוש את דרך הבחירות ולייצב את הקואליציה, כך הוא עלול/עשוי להחליט בשבוע הבא לעשות את הדבר ההפוך. התזזית הזו אופיינית למי שנלחמים מלחמת מאסף נגד גורלם. בדרך כלל, היא לא משנה אותו. אולי אפילו להפך, מזרזת את הקץ.
2. האינטרס הלאומי: בפעם הראשונה מאז יצאה לדרך הבדיקה נגד ראש הממשלה, שהפכה לחקירה, שהפכו לחקירות, מבינים קברניטי מערכת אכיפת החוק מול מי ומה הם מתמודדים. את עוצמתה של השחיתות האופפת את משפחת נתניהו הם הכירו עוד קודם, עם תחילתו של מצעד בעלי ההון שנכנעו לדרישתה האינסופית של המשפחה למתנות יקרות ערך וטובות הנאה, במשך שנות דור.
החקירה קילפה בשיטתיות, שכבה אחר שכבה, את בצל התענוגות הענק שנבט בחצר ההיא בקיסריה, אבל בדברים כאלה המשטרה והפרקליטות יודעות לטפל. מה שגרם לתדהמה ולהלם שפוקדים את קברניטי מערכת האכיפה בימים אלה הוא ההבנה שכדי להימלט מאימת הדין מסוגל החשוד שלהם לעשות הכל, כולל הכל. שום דבר לא "מחוץ לתחום". כל האמצעים כשרים, ואם יהיה צורך לרסק את המערכת כולה כדי להציל את הכתר, אז שתתרסק. בקצב הזה, הצעת החוק הבאה של "דודי" אמסלם תהיה הוצאתה של הבושה מחוץ לחוק.
מי ששמע את מפכ"ל המשטרה, רב ניצב רוני אלשיך, מדבר על נתניהו בשבוע האחרון, התקשה להאמין למשמע אוזניו. כנ"ל לגבי צמרת המשטרה וגורמים לא מעטים בפרקליטות. לראשונה הם מבינים שזו אינה חקירה רגילה או התמודדות מאתגרת בין חשוד מקושר ומתוחכם למערכת אכיפת החוק. לראשונה הם מבינים שזו מלחמה על הבית, על המדינה, על ערכיה היסודיים ועל הנחת העבודה הבסיסית שיהיה מה שיהיה, האינטרס הלאומי קודם לכל.
כך היה, למשל, במקרה של ראש הממשלה הקודם. למי ששכח, אהוד אולמרט נחקר שתי וערב באין ספור פרשיות ותיקים שפתח נגדו בלי למצמץ היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז. אז, בימי קדם, אבותינו לא שאלו את עצמם שאלות מיותרות, לא מצמצו מול הגבורה, לא עשו הנחות סלב לאף אחד. יש חשד? מגיע מידע? פותחים בחקירה. גם אם זה ראש ממשלה.
"ראש ממשלה מחליפים רק בקלפי" זו אמירה שנולדה בימים אלה. היא לא הייתה קיימת אז, בראשיתה של המדינה, כשאולמרט ישב בבלפור. נכון, אולמרט נתן למשטרה פייט רציני. גם לאולמרט היו עורכי דין לא רעים, וגם אולמרט היה יריב מתוחכם, קשוח ונחוש. אבל החוקרים המשיכו להתקדם בחקירתם, וכשהיה ברור לאולמרט שהמשך ישיבתו על כס ראש הממשלה אינו משרת את האינטרס הממלכתי המצרפי הכולל, הוא נאנח, ניגב את הדמעות והתפטר. הוא עשה את זה תחת לחץ פוליטי של שותפו/יריבו אהוד ברק, אבל הוא ידע שהמשך היצמדות לקרנות המזבח לא יועיל למדינה. הוא הבין שזה לא ראוי. שהגיעה שעתו. שצריך ללכת הביתה.
מתי יבין את זה בנימין נתניהו? אף פעם. גם אם יבין, לא יורשה לוותר. יש לידו כאלה שמבינים טוב יותר, שמתדלקים את מנוע הבעירה של הטירוף והתפיסה ששרה ובנימין נתניהו הם מתנה אלוהית שעם ישראל קיבל מאלוהיו, סוג של נס תנ"כי שהצילנו מגורל נורא. ולכן, נתניהו יילחם עד הכדור האחרון. אם זה יאלץ אותו להשאיר אדמה חרוכה, הוא ישאיר. מכיוון שהמדינה זה הוא, אין לו בעיה להוריד אותה למצולות כדי למלט את עצמו. זה הכל לטובת עם ישראל.
3. מסדר השתקנים: "חוק ההמלצות" הוא קו פרשת המים. הוא כל כך מופרך, נטול בושה, דורסני ושקוף, עד שאפילו הליכודניקים השרופים ביותר מצליחים להריח את צחנתו הנודפת למרחקים. החוק הזה מעורר מחשבות נוגות גם בקרב תומכיו של נתניהו. שושבינו של החוק, ח"כ אמסלם, עדיין לא מבין שהמהלך הלא ייאמן הזה של חקיקה מואצת וברוטלית התפורה אך ורק למידותיו של מי שלא יודע לשלם על ההנאות של עצמו ושל משפחתו, יירשם על שמו בהיסטוריה. כמו המיצובישי ההיא של גולדפרב, שתיגרר אחר חבר הכנסת הנשכח ההוא עד קץ ההיסטוריה, כך תתגלגל דמותו של ה"דודאי" בעל העיניים הרושפות והזרועות המתנפנפות, משוחה בזפת ונוצות, והמלצות המשטרה בעקבותיה.
מהלכיו של אמסלם הם ביזוי פומבי מעליב במיוחד של בית המחוקקים הישראלי, של הליך החקיקה, של השכל הישר, ההיגיון הבריא, עקרונות המוסר הבסיסיים והאינטליגנציה. אמסלם גילה שיטה: הוא מאשים את כל מי שמנסה להסביר לו איך הוא נראה ב"התנשאות" או ב"גזענות". אבל זה לא עובד. לא צריך להיות מתנשא או גזען כדי לזהות את התועבה והקלון שמורח ח"כ דוד אמסלם על הפרצוף של כולנו. זה לא ייאמן שהאיש הזה האמין שמישהו יסכים לקנות ממנו את התזה שהוא מחוקק את החוק הזה, בקדחתנות הזו, במהירות הזו, רק כדי להקל על המוני בית ישראל הנחקרים, שגוררים אחר כך אחריהם המלצות משטרה חודשים ושנים על לא עוול בכפם.
אגב, בהקשר הזה יש בחוק היגיון מסוים. הבעיה היא שכשהתפזר האבק, התברר שעם ישראל הנאנק תחת המלצות המשטרה אינו רלוונטי לחוק הזה. הוא תפור למידתם של בעלי ההון והשלטון, אלה שחקירתם מתכבדת ב"פרקליט מלווה". כלומר בנימין נתניהו. ואולי גם דוד ביטן, שיזומן בקרוב (על פי פרסום בערוץ עשר) לחקירה באזהרה. החוק הזה אמור לשמור עליהם. כדי שיעבור, הורה נתניהו לאנשיו לעשות הכל. לדרוס את המערכת, לקצר את לוח הזמנים, לאיים ולהבהיר שזה ייהרג ובל יעבור. כפי שהוסבר לאנשיו של משה כחלון השבוע. חוק ההמלצות הוא, כך נאמר, הגרסה החדשה של חוק "ישראל היום", שעליו גרר נתניהו את המדינה לבחירות בפעם הקודמת. אם הוא לא עובר תכף ומיד, אנחנו שורפים את המועדון.
במרוץ ההישרדות שלו גורם נתניהו לימין נזק כבד. גורמים בכירים בליכוד, בקואליציה וגם בממשלה אמרו השבוע, בשיחות סגורות, שהמהלכים האחרונים של נתניהו ובעיקר החוק הצרפתי וחוק המתנות, לא רק חושפים את קלונו אלא גם מעבירים מנדטים מימין לשמאל, ובעיקר ליש עתיד של לפיד. רואים את זה כמעט בכל הסקרים שנערכו לאחרונה (וגם בסקר המפרסם כאן). אבל זה לא הכל. נתניהו, אומרים כמה משריו הבכירים ושותפיו הפוליטיים, גרר את משה כחלון עד הקצה. שר האוצר ספג השבוע נזק ציבורי עצום בהתקפלותו המבוהלת בפניהם של האמסלמים. את החשבון הוא יגיש לקואליציה כשיגיעו החוקים החשובים באמת, כמו חוק יסוד החקיקה, למשל. שם, ייאלץ כחלון לחזור לפוזה של מגן שלטון החוק. יכולת הספיגה הציבורית שלו מוצתה בפרשת המלצות המשטרה. כלומר, נתניהו מעדיף לבזבז את התחמושת על ניסיונות נואשים להימלט מהמלצת משטרה, במקום נושאים בעלי ערך אסטרטגי עליון לימין הפוליטי. זה מה שאומרים בקואליציה שלו השבוע. הקטע הוא, שהם מופתעים.
לא רק בקואליציה. גם בליכוד נרשמו השבוע לא מעט מרשמים לגלולות נגד בחילה. מסדר השתקנים הנפחדים מביט באמסלם ובביטן מנפצים את שאריות הכבוד העצמי של המפלגה הזו, שמאפסת את עצמה אל מול המנהיג, ואף אחד לא מעז להעיר להם הערה, זולת אולי ח"כ יהודה גליק פה, בני בגין שם, לפעמים אפילו אורן חזן. כל האחרים מצטנפים בפינותיהם כאפרוחים מפוחדים הממתינים לבוא המאכלת. כשהיא תבוא, הם לא יבינו שבאה בגללם.
4. "כחלון מכר אותנו": אפרופו כחלון: שבוע קשה מאוד עבר על שר האוצר. אולי הקשה ביותר מאז נכנס לתפקידו. כשל מוחלט בהבנת משמעותה של כניעה לחוק ההמלצות גרם לו לבטל את עצמו מול ההפקרות האמסלמית, לקוד קידה עמוקה לכיוון כס המלכות בבלפור ולהיבהל כמו זאטוט שנתקל בבריון של השכונה כשהושמע האיום ללכת לבחירות על חוק ההמלצות. מזלו של כחלון שלא שמע את בכירי המשטרה בשיחותיהם הפנימיות עם אישורו של החוק בקריאה הראשונה. "כחלון מכר אותנו ואת שלטון החוק" הייתה האמירה המתונה ביותר שנאמרה שם. כחולי המדים לא האמינו שזה יכול לקרות. הם לא לקחו את זה ברצינות. הם היו בטוחים שמדובר במהתלה פוליטית או בחלום רע שתכף יתעוררו ממנו שטופי זיעה קרה. אבל אף אחד לא העיר אותם. זה באמת קרה.
תקשורתית, כחלון הוא פוליטיקאי מפונק. כמעט כולם אוהבים אותו, ודי בצדק. הוא עבר משברים תקשורתיים (הזגזוג בפרשת הגז, למשל) ונמתחת עליו ביקורת מדי פעם בעיתונים הכלכליים (ככה זה כשאתה שר האוצר), אבל הוא ידע להתמודד עם כל זה. קטן עליו. השבוע הוא ניצב פתאום בסיטואציה שהייתה גדולה עליו. הוא לא הצליח להתרומם לגודל המעמד. הוא לא הצליח להפסיק את החישובים הקטנים ולראות את התמונה הגדולה. הוא לא הבין שלהפיל את התיק על היועץ המשפטי לממשלה (על פי החוק בנוסחו הנוכחי, אם מנדלבליט יבקש המלצת משטרה בחקירות נתניהו, הוא יקבל) יעמיד אותו באור עוד יותר מגוחך. הוא לא קרא את המפה, עליה היה מרוחה כתובת אדומה גדולה וקצרה: עד כאן. יש דברים שלא עושים.
אנשיו של כחלון מביטים במצור התקשורתי מסביב ולא מאמינים שכל זה נגדם. אנחנו, שמנענו את החוק הצרפתי?, הם רוטנים. ובכן, לא כחלון מנע את החוק הצרפתי. איילת שקד ונפתלי בנט בלמו אותו. אגב, גם החוק הצרפתי אינו משולל היגיון. הבעיה עם החוקים הללו היא שנתפרו בתפרים גסים למידתו של החשוד הנוכחי, המנסה למלט את עצמו. הם חוקים פרסונליים. הם הופכים את מערכת החקיקה של מדינת ישראל לבדיחה עצובה. הם מבטלים ומסמרטטים את שרידי הממלכתיות שעוד נותרו כאן. ולכן צריך פשוט למנוע אותם.
בהקשר החוק הצרפתי, כחלון כבר סגר עם אמסלם שהחוק יעבור, בתנאי שכהונת ראש הממשלה תוגבל לשתי קדנציות. מי שהטילו את הווטו האמיתי היו בנט ושקד. "מדובר בחוק יסוד", הבהירו, "ואין מצב שזה יקרה". נקודה. אז החוק הצרפתי נגנז. מה שהולך בכוח, ייבלם בעוד יותר כוח. כחלון שכח את החוק הזה השבוע. הוא נבהל מהאפשרות שנתניהו יגרור אותנו לבחירות על חוק ההמלצות, השתנק וקפא. עכשיו הוא מנסה לתקן את הנזק, לגבש נוסחאות שיפיסו את כל הצדדים וישקמו את מה שקרה למעמדו השבוע. לא בטוח שיצליח.
5. קריסת מערכות: הממצא הדרמטי ביותר בסקר "פאנלס פוליטיקס" שלפניכם הוא הצניחה התלולה במדדים האישיים של נתניהו. בתחילת נובמבר, לפני פחות מחודש 80% ממצביעי הליכוד בבחירות 2015 חשבו שנתניהו הכי מתאים להיות ראש הממשלה. היום רק 63% ממצביעי הליכוד סבורים כך. צניחה חופשית של 25% בקרב הגרעין הקשה היא לא דבר של מה בכך. מחצית מהישראלים לא רוצים לראות אותו בראש הליכוד בבחירות הקרובות. גם זה נתון לא פשוט. ב־9 בנובמבר קיבל נתניהו מ־36% מאזרחי מדינת ישראל את האמון האישי כ"הכי מתאים להיות ראש הממשלה". היום, שלושה שבועות אחר כך, צנח ל־26%. זו קריסת מערכות מהירה של קרוב לשליש מהתומכים. כל המספרים והנתונים הללו הפיכים, ונתניהו כבר ידע בעבר לצאת מבורות דומים. מצד שני, אנחנו לא בעבר. אנחנו בהווה, והעתיד לא מאיר לנתניהו פנים. ממתינה שם המלצת משטרה ואחריה, כנראה, גם המלצת יועץ משפטי.
בעניין חוק ההמלצות: 47% מהציבור מגדירים אותו כ"חוק לא ראוי" בעוד רק 24% סבורים שהוא "חוק ראוי". ראוי לשים לב שרק 58% ממצביעי הליכוד תומכים בחוק הזה. כלומר, קרוב למחצית ממצביעי הליכוד לא תומכים בו. לידיעת דודי אמסלם. על השאלה אם החוק הזה בא לפתור בעיה עקרונית או לסייע אישית לנתניהו, 55% מהציבור חושבים שזהו חוק אישי התפור למידותיו של נתניהו, רק 21% סבורים שלא. גם כאן, המצב לא משהו גם בקרב מצביעי הליכוד: רק 51% מהם סבורים שזה חוק שבא לסייע לציבור, ולא לנתניהו.
התנהלותו של כחלון מקבלת ציון נכשל: 50% מהציבור סבורים ששר האוצר לא התנהל טוב, רק 22% מרוצים מהתנהלותו. כרטיס צהוב, אם לא למעלה מזה, למשה כחלון. אמסלם וביטן לא במצב הרבה יותר טוב. 47% מהציבור אומרים שהתנהלותם מורידה את הסיכוי שיצביעו לליכוד בפעם הבאה, בעוד רק 7% טוענים שהיא מעלה את הסיכוי. אם כי, בתוך מצביעי הליכוד, המצב שונה: 20% מרוצים מהצמד, 15% לא מרוצים ממנו. זו תוצאה מטעה. אם 15% מקרב מצביעי הליכוד יחשבו פעמיים אם להצביע "מחל" בפעם הבאה בגלל הצמד־חמד הזה, יש לליכוד בעיה.
אפילו בנושא משבר השבת סביב עבודות הרכבת מוצא נתניהו את עצמו השבוע בצרה, אף על פי שהתוצאה שהשיג בסקר סבירה לגמרי. 50% מהציבור לא מרוצה מהתנהלותו בפרשה, לעומת 33% שכן מרוצים. הנתון הנמוך הזה נשאב, כנראה, מאי־שביעות הרצון הכללית. בעניין הכפייה הדתית: 53% מהישראלים סבורים שיש כפייה דתית בציבוריות הישראלית, בעוד 35% סבורים הפוך: יש כרסום בצביונה היהודי של ישראל. קווי השבר בשאלה הזו זהים לקווים התוחמים את המגזרים השונים של החברה הישראלית. החילונים בטוחים שמצרים את צעדיהם ונכנסים להם לצלחת, החרדים משוכנעים שמנסים להעביר אותם על דתם, והמסורתיים נקרעים באמצע.
ועכשיו לשאלה המסקרנת ביותר. מכיוון שרק 63% ממצביעי הליכוד תומכים כעת בנתניהו, נשאלת השאלה מי הוא הפייבוריט מקרב המתמודדים על ירושתו העתידית. מבין אלה שאמרו שבראש הליכוד צריך לעמוד אדם אחר ולא נתניהו, ביקשנו שם של מועמד חלופי. הנשאלים לא קיבלו רשימה שמית אלא התבקשו לנפק שם בכוחות עצמם. התוצאה: 35% לגדעון סער, רק 7% למקום השני של ישראל כץ.
בדקנו גם מי צריך, לדעת הציבור, לעמוד בראש המחנה הנגדי לנתניהו בבחירות הבאות: אבי גבאי או יאיר לפיד. כאן התוצאה צמודה הרבה יותר, אם כי לפיד מצליח לייצר יתרון מובהק על פני גבאי: 34% ללפיד מול 27% לגבאי. הכרסום של לפיד במצביעי המחנה הציוני לשעבר בולט הרבה יותר מהמצב ההפוך. מהלכיו האחרונים של גבאי לא מייצרים עבורו, בינתיים, מנועי צמיחה אלקטורליים. יחד עם זאת, חשוב לזכור שמדובר במהלכים אסטרטגיים לטווח בינוני וארוך.
בשאלה הכללית של התאמה לראש הממשלה, בנוסף לקריסה של נתניהו (26% היום לעומת 36% לפני פחות מחודש), המראה יפה של לפיד מ־11% ל־18% היום. גבאי קורס מ־14% ל־9%, בנט עולה מ־5% ל־6%, והמתמודדים האחרים לא רלוונטיים כרגע.
מנדטים: תיקו מוחלט בין הליכוד ליש עתיד, 25 מנדטים לכל אחת. גבאי אומנם יורד, אבל הבנק המשותף שלו ושל לפיד עולה: 42 מנדטים בסקר הזה, לעומת 35 בכנסת. הגוש של לפיד, גבאי, מרצ והערבים מדגדג את מספר המפתח (61) ומתייצב על 59 מנדטים, תוצאה אופיינית לסקרים האחרונים. בדקנו גם את גדעון סער בראש הליכוד, וכאן הכותרת של הסקר: סער מביא לליכוד 30 מנדטים, ב־5 יותר מנתניהו. גם בפעם הקודמת הביא סער תוצאה טובה, אבל בהפרש צמוד ובטווח טעות המדגם הסטטיסטי. הפעם היתרון מובהק. את 5 המנדטים העודפים מביא סער ממצביעי לפיד וגבאי. ישראל כץ, שנמדד אף הוא, מסתפק בתוצאה צנועה בהרבה. השורה תחתונה: שבוע קטסטרופלי לבנימין נתניהו. אבל היי, העיקר שיש לו חוק ההמלצות.