השבוע ערך צה"ל, בשיתוף התעשיות הביטחוניות, ניסוי נוסף של מערכת "כיפת ברזל" בגרסתה הימית. בניסוי, שהוגדר כהצלחה, שוגרו לעבר משגרי "כיפת ברזל" שהוצבה על ספינת חיל הים "סער 5" רקטות המדמות גראדים, המצויים בידי חמאס. לדברי ראש מטה חיל הים תא"ל דרור פרידמן ומפקד מערך ההגנה האווירית בחיל האוויר תא"ל צבי חיימוביץ, הטילים ששוגרו מהספינה יירטו בהצלחה רקטה בודדת וגם מטח רקטות. בעקבות הניסוי הוכרזה המערכת כמבצעית.
הייעוד של "כיפת ברזל" ימית הוא להגן על "הנכסים האסטרטגיים" של ישראל בים התיכון, קרי מתקני הגז שבים התיכון, בשדות "תמר" ו"לווייתן" ובעתיד גם בשדות "כריש" ו"תנין", כשיפותחו.
ההגנה על מה שקרוי "המים הכלכליים" של ישראל נובעת מהערכה המבוססת על תרחישים ומשחקי מלחמה, כי בעימות הבא - אף שאין צופים אותו בעתיד הנראה לעין, משום שההרתעה הישראלית פועלת - ינסו חיזבאללה מלבנון וחמאס מעזה לפגוע במתקני הגז. משום שאין אפשרות להציב את מערכת "כיפת ברזל" על האסדות עצמן, בגלל הרשף של הטילים המיירטים שעלול להצית אותן, נאלצו צה"ל ומערכת הביטחון לפתח מערכת שמוצבת על ספינה שתפטרל בקרבתם.
הניסויים שערך צה"ל, כולל האחרון, מבוססים על הפקת לקחים מניסיונות חמאס לשגר רקטות גראד לעבר אסדת הגז בשדה "תמר" במהלך מבצע צוק איתן בקיץ 2014. הרקטות החטיאו את מטרותיהן ונפלו הרחק בים.
המשגרים והמיירטים של "כיפת ברזל" הוצבו על משטח בספינה המיועד למסוק. מדובר באלתור זמני, פתרון ביניים, עד שיגיעו לישראל בעוד כשנה וחצי־שנתיים הספינות הגדולות יותר ("סער 6"), שחיל הים רכש במספנות טיסנקרופ בגרמניה בעסקה השנויה במחלוקת, שבה נחקרים בחודשים האחרונים כמה ממקורביו של ראש הממשלה. בספינות שנבנות, מערכת "כיפת ברזל" תהיה מובנית וחלק בלתי נפרד מהן.
הפיכת "כיפת ברזל" הימית למערכת מבצעית מוכיחה כי מהנדסי חברת רפאל, המפתחת והיצרנית של "כיפת ברזל", אינם שוקטים על השמרים. מאז שהסוללה הראשונה הוכנסה לפעילות מבצעית באפריל 2011, כשיירטה רקטות ששוגרו לאשקלון ובאר שבע, נמשך השדרוג של המערכת, בהתבסס על הפקת לקחים מאירועי המלחמות בדרום.
טווח היירוט של המערכת הוגדל מכ־40 ק"מ ל־70 ואולי אף יותר - משיקולים מבצעיים במערכת הביטחון מסרבים למסור נתונים מדויקים. אפשר להעריך כי המערכת שיפרה את יכולתה לזהות ולשגר טילים מיירטים, גם לעבר מטחי רקטות, ונערכת ליום שבו יהיו בידי חמאס וחיזבאללה רקטות מדויקות יותר, המתמרנות בעזרת כנפונים ויונחו במכשירי GPS.
אין ספק שעצם קיומה של "כיפת ברזל", וכמובן גם יכולות היירוט המוכחות שלה, מצמצמות את יכולת ההיזק של חמאס ומחלישות את המוטיבציה שלו לצאת לסיבוב לחימה חדש. אבל אסור גם לשכוח את חולשותיה. אף שבמקור תוכננה "כיפת ברזל" כדי להגן על יישובי עוטף עזה מפני ירי פצצות מרגמה (פצמ"רים) ורקטות קצרות טווח, אין לה מענה לכך. וחרף ניסיונות של כמה תעשיות ביטחוניות לפתח מערכת יירוט המבוססת על לייזר, אין עדיין באופק פתרון טכנולוגי לרקטות שמעופן קצר ביותר ונמשך כ־20־25 שניות.
יודגש כי איום חמור יותר מרקטות גראד על המתקנים הימיים הם טילים "לוחכי מים" - טילי שיוט שטסים בגובה נמוך, ממש קרוב למים. דוגמה לטיל כזה היא "יאוחנט" הרוסי, שלמרות מחאות הדרג המדיני והצבאי בישראל ומידע מודיעיני שהוצג לרוסיה, הגיע ממאגרי הצבא הסורי לחיזבאללה, עובדה הטורדת את מנוחתם של אנשי חיל הים.
העובדה שעד היום לא נמכרה "כיפת ברזל" לשום מדינה גם היא אומרת דרשני. ולא שרפאל וסיב"ט (האגף לסיוע ביטחוני) במשרד הביטחון לא עושים מאמצים לשווקה. אדרבה: לפי פרסומים שונים, בעבר נפתחו דיונים עם הצבאות ומשרדי ההגנה של קוריאה הדרומית, הודו, סינגפור, אזרבייג'ן, פולין ומדינות נוספות. אך עד כה ללא הצלחה.
חברת רייתאון האמריקאית, השותפה הזוטרה כקבלן משנה של רפאל במיזם "כיפת ברזל", מפתחת מערכת משלה ליירוט רקטות לטווח קצר. רייתאון הדגימה את ביצועי המערכת שלה, לצד מערכות של חברות אחרות כמו בואינג, בניסוי־תחרות עבור צבא ארה"ב שנערך לאחרונה. גם רפאל השתתפה עם "כיפת ברזל" באירוע בארה"ב, ותוצאותיו יתפרסמו בעוד זמן מה.
מערך החצים
"כיפת ברזל" ביבשה ובים היא רק נדבך אחד במערכת ההגנה של ישראל מפני רקטות וטילים, שהאחריות על פיתוחן וניהולן היא של מינהלת "חומה" במשרד הביטחון. בעניין זה יש לשוב ולהזכיר כי מי שדחף לכך היה שר הביטחון עמיר פרץ, כאחד מלקחי מלחמת לבנון השנייה ב־2006, שבמהלכה נורו על העורף יותר מ־4,000 רקטות לטווח של עד כ־50 ק"מ. נחרצותו של פרץ גברה על עמדתם של מפקדי חיל האוויר אליעזר שקדי ועידו נחושתן והרמטכ"ל גבי אשכנזי, שהתנגדו להשקעת משאבים במיזם ליירוט רקטות, או שהסתייגו ממנו ומייעודיו.
בנדבך ההגנה השני ישנו "שרביט קסמים" (ששמו הרשמי כעת הוא "קלע דוד"). זוהי מערכת שמיועדת ליירט טילים לטווחים של עד כ־250 ק"מ, המפותחת במשותף על ידי רפאל ורייתאון, והטיל המיירט שלה מבוסס על משפחת "פיתון" טילי אוויר־אוויר של רפאל.
המערכת נמסרה לצה"ל לפני כחצי שנה, וזה הקים במסגרת חיל האוויר גדוד הלומד את תפעולה. בניגוד ל"כיפת ברזל", שהיא מערכת הגנה מקומית־אזורית - צה"ל רכש כבר 12 סוללות ובכוונתו להצטייד בעוד כמה סוללות, שיספקו הגנה על רוב מדינת ישראל - "קלע דוד" היא מערכת ארצית; שתיים־שלוש סוללות שלה יכולות לכסות את כל המדינה. אין ספק כי "קלע דוד" היא מערכת הגנה מהמתקדמות בעולם, אך חולשתה היא שמחירו של כל טיל מיירט, לפי פרסומים קודמים, הוא כמיליון דולר. מובן שככל שייוצרו יותר טילים מיירטים, מחירו יירד.
בצה"ל שוקדים עתה על תוכנית מבצעית שתנסה לצמצם את מרחבי ההשקה ולקצר את טווחי היירוט בין "כיפת ברזל" ל"קלע דוד". במילים אחרות, הכוונה היא להגדיל את טווח היירוט של "כיפת ברזל" ולהטמיע ב"קלע דוד" יכולות טכנולוגיות שיאפשרו לה ליירט טילים גם בטווחים קצרים שיתממשקו ויחפפו את הטווח של "כיפת ברזל".
הנדבך השלישי והעליון הוא גם הוותיק והראשון - מערכת "חץ 2". זו מערכת הגנה שבמקורה נועדה ליירט טיילי "סקאד", במקורם מתוצרת ברה"מ, למרחקים של 400־500 מטר, ופותחה בשנת 2000 בתעשייה האווירית כלקח ממלחמת המפרץ, שבה שיגר סדאם חוסיין 39 טילים לעבר ישראל.
גם לצבא סוריה היו ויש טילי "סקאד", ובהם נעשה שימוש נגד ארגוני המורדים במלחמת האזרחים. טיל "חץ 2" נורה לאחרונה לעבר טיל קרקע־אוויר שנורה מסוללה בסוריה לעבר מטוס חיל האוויר, שהיה בגיחת הפצצה במדינה. טיל ה"חץ" פגע בטיל הסורי והפילו.
בחודשים האחרונים, כשאסד וצבאו שולטים בעזרת איראן, חיזבאללה והבריגדה השיעית הבינלאומית על שטחים שבהם מרוכזים 90% מכלל האוכלוסייה, המשטר פועל לשיקום יכולותיו הצבאיות, מצטייד במערכות נשק חדישות ומדויקות יותר, ובכלל זה טילי קרקע־קרקע מבוססי "סקאד".
בין טילי ה"סקאד" העיראקיים לאלה של סוריה, נתקלה ישראל כבר לפני יותר מעשור באיום מסוכן יותר: טילי "שיהאב" ארוכי טווח מאיראן, שיכולים להגיע לישראל ולפגוע בה. בעיקר היה חשש מתוכנית הגרעין של משטר האייתוללות בטהרן, וכוונותיהם, שנחשפו בידי קהילת המודיעין של ישראל, ארה"ב, בריטניה וגרמניה, לפתח עבור נשק זה אמצעי שיגור, ובכלל זה טילים שיוכלו לשאת אותם.
על רקע זה הוחלט לשדרג את "חץ 2" ולפתח טיל משופר הקרוי "חץ 3". זוהי מערכת הגנה מליגה אחרת, המיועדת ליירט טילים באטמוספירה בגובה רב של עשרות קילומטרים ובמרחק של מאות קילומטרים מגבול ישראל. מערכת הביטחון אינה מפרסמת נתונים על ביצועיו, אך אפשר להעריך, על סמך פרסומים קודמים, כי אם "חץ 2" אמור ליירט טילים שישוגרו ממזרח ומצפון־מזרח, מעל ירדן, בקעת הירדן או רמת הגולן הסורית, הרי שהיירוט של "חץ 3" יתבצע הרחק משם. פיתוח ה"חץ" ובחינת ביצועיו נמשכים בקצב מואץ, למרות ההסכם שחתמה איראן לפני כשנתיים וחצי עם שש המעצמות, שבמסגרתו צמצמה את פיתוח תוכנית הגרעין שלה, ואף שהיא עדיין אינה יודעת כיצד להרכיב ראש חץ גרעיני על טיל.
לישראל יש גם סוללות של טילי "פטריוט" מתוצרת רייתאון, שנכשלו כישלון חרוץ ביירוט טילי ה"סקאד" העיראקיים, אך מאז פותחו גרסאות משופרות שלהם. חיל האוויר משתמש בסוללות אלה ליירוט מטוסים וכלי טיס בלתי מאוישים, והוא פגע כבר בכמה מהם שהתקרבו קרבה מסוכנת לגבול ישראל ברמת הגולן.
מורשת אובמה
כל שכבות ההגנה האלה הופכות את ישראל לאחת המדינות המתקדמות בעולם בכל הקשור להגנה מפני טילים ורקטות. זו תוצאה מעוררת השתאות של יכולות מדעיות וטכנולוגיות של מהנדסים, מתמטיקאים, טכנאים ומדענים אחרים, שעובדים בתעשיות הביטחוניות. אך היא אפשרית בין היתר בזכות הסיוע האמריקאי, וגם בזכות שיתוף פעולה מדעי־הנדסי־טכנולוגי עם ארה"ב.
בעשור האחרון עמד הסיוע הביטחוני של ארה"ב לישראל על 3 מיליארד דולר בשנה. לפני כשנה, טרם עזב את הבית הלבן, הגדיל הנשיא ברק אובמה את הסיוע ב־26% והעמידו על 3.8 מיליארד דולר לשנה, ובסך הכל ל־38 מיליארד דולר לעשור שיסתיים ב־2028. יש מי שטוענים (אהוד ברק לדוגמה) כי אלמלא תקף נתניהו את ממשל אובמה בסוגיית הסכם הגרעין, ואילו היה מורה להתחיל במו"מ על הגדלת הסיוע מוקדם יותר, הייתה מערכת הביטחון מקבלת סיוע נדיב יותר.
כך או כך, בלהט הוויכוח נשכחה עוד עובדה חשובה מאין כמותה. ממשל אובמה, באישור הקונגרס, העניק לישראל בשמונה השנים האחרונות עוד 5.5 מיליארד דולר (ממוצע של 700 מיליון דולר לשנה) עבור פיתוח וייצור של מערכות היירוט מפני טילים. בקיצור, כל המלינים בימין כי הנשיא אובמה לא היה ידידותי מספיק לישראל - שלא לדבר על אלה שהשתמשו נגדו בביטויים קשים ופוגעניים - אל תשכחו זאת. בעיקר בהשוואה לנשיא הבלתי צפוי שיושב בבית הלבן ומנהל מדיניות של "בדידות", התרחקות ממעורבות ביחסים בינלאומיים ונטישת הזירה הסורית לרוסיה ולאיראן.