יום אחרי שהשתתפתי במופע המדובר שבו המוזיקאי יונתן רזאל הצמיד נייר דבק לעיניו, נתקלתי בציור המפורסם "בנו של אדם", של אומן הסוריאליזם רנה מגריט מ־1964. זהו דיוקן עצמי, אלא שאת פניו מכסה תפוח. לא יכולתי שלא לחשוב על הקשר בין שני הדימויים. הציור הזה, כמו רבות מיצירותיו של מגריט, מטריד מאוד. יש בו חוסר שקט. קל יותר להכיל מראה של אדם חסר יד או רגל. לעומת זאת משהו באדם ללא פנים מזעזע אותנו וגורם לתחושה של זרות וניכור.



גם אני חשתי לא בנוח כאשר הבדיחה של רזאל נמשכה זמן רב. אף על פי שהוא הבהיר תוך כדי השיר שהוא מכסה את עיניו עבור הנשים הרוקדות. "תרגישו בנוח לרקוד", אמר. אבל נדמה לי שבסערה הזו גם אלה שהזדעזעו מרזאל בחרו להצמיד נייר דבק לעיניים ולא לראות, ולא בפעם הראשונה.



לרבים בחברה הישראלית נראה העולם הדתי כגוש אחד, שחור־לבן. או בעיקר שחור ופרימיטיבי. בקיר הפייסבוק שלי רץ בימים האחרונים "אתגר השחור־לבן", שבו אנשים מעלים תמונות בשחור־לבן. אני מבקשת להציע אתגר חדש: "האתגר הצבעוני", שבו מוצאים גם במי שלובש שחור ולבן את קשת הצבעים המרהיבה שבו.



מי שהאתגר הזה מעניין אותו, יכול היה להגיע השבוע לוודסטוק החסידי בבנייני האומה, המכונה פסטיבל "צמאה". במשך חמישה ימים מילאו את האולמות 60 אלף איש. היו שם שלושה מופעי רוק יהודי ביום, יריד ספרים ענק ומופעים שונים. אבל הדבר המיוחד שבלט שם היה המגוון האנושי: חסידים וליטאים, בני הציונות הדתית וגם אנשים לא דתיים. גברים ונשים, מזרחיים ואשכנזים, ממאה שערים ומאשקלון. המשותף לכולם היה הלב הפתוח והחיפוש אחר חוויה רוחנית פנימית.



השבוע ראיתי דיון מעניין בין רב חסידי לרב ליטאי בתוכניתו של אמנון לוי ״פנים אמיתיות״ בערוץ עשר. הדיון נסב סביב הנוהג (הפסול בעיני) של השתת רכישת הדירה של זוגות צעירים אצל הליטאים על הורי הכלה. ככל שהחתן המיועד הוא תלמיד בישיבה יותר נחשבת, כך עולה גובה הנדוניה שצריכים הורי הכלה לשלם. הליטאי טען שכך מכבדים את התורה. נערה שזכתה להינשא לחתן נחשב תזכור שזכתה באוצר ותהפוך לאישה שמפרנסת את בעלה בשמחה ומאפשרת לו ללמוד. החסיד ענה לו: אתם הופכים את האברכים לחומרניים יותר מהחילונים. "ואתם", ענה הליטאי, "מייצרים בן תורה שהוא ירקן".


זה היה רגע חזק בשבילי: בין שאר עיסוקי אני עוסקת בהנגשה של הסיפור החסידי במיזם ״זושא״, שלקח חלק בפסטיבל. והנה, זכיתי לשמוע הגדרה קולעת של תנועת החסידות דווקא אצל אמנון לוי: החסיד הוא בן תורה שהוא ירקן.



החסידות הביאה לעולם את הרעיון שאפשר להיות יהודי טוב לא רק דרך למדנות אינסופית בבתי המדרש ולא רק דרך הממסד הדתי, אלא גם דרך החוויה האישית. החיים עצמם. העבודה, הפרנסה, הניגון, הריקוד והסיפור. דווקא במקומות האלה למצוא את האל, את הנשגב. אפשר להיות יהודי טוב, אולי אפילו טוב יותר מתלמיד חכם שתורתו אומנותו, גם כשאתה ירקן.



נכון שחלק מהחסידים עם הזמן עברו סטגנציה, ויצרו ממסדים חדשים ומקובעים לא פחות ממה שהם ניסו לשבור (דבר שממנו הזהיר גם מייסד החסידות, הבעל שם טוב בעצמו), אבל יש עדיין רבים שעבורם היהדות היא תנועת נפש וחתירה לתיקון עצמי, תיקון חברתי והתקרבות לחלק האלוהי שבאדם באופן בלתי אמצעי. אלה יסודות שחלחלו גם לחברה הציונית־דתית וגם לאנשים רבים הנמצאים על הרצף המסורתי. לכאורה אנשים לא דתיים היו צריכים להושיט יד למגמה הזאת. אבל הפחד... 



מי שלא חששו לקחת מהחסידות את התמצית הקיומית והמעניינת שלה הם ראשוני המשוררים והיוצרים העבריים: שלונסקי, אורי צבי גרינברג, אמיר גלבוע, אבות ישורון ופנחס שדה. ענקי הרוח ידעו לקחת לעולמם מהאוצרות שיש לעולם היהודי החסידי להציע. הם לא פחדו מהדתה, מפני שהרגישו שם בני בית. כיום הניכור בין בני הבית הוא באשמת שני הצדדים, וצריך להיות מטופל בידי שני הצדדים.



את העובדה שתמיד תהיה יותר מדרך אחת לראות תופעה, מבטא היוצר עמיר לב בשירו המקסים "פעם בחיים", המתאר זוג ברגע משמעותי שלהם, כשהם יושבים על הגדר והוא אומר: "את ראית את הבית, אני את הכביש". זה מה שקורה לרוב החרדים והלא דתיים כשהם מסתכלים על אותה תמונה. הפתרון הוא להכיר. לא דרך הרשתות החברתיות, זה מתכון בטוח לניכור. אלא לבנות גשרים שעליהם אפשר לעמוד ולצטט בהערכה גם את המילים של עמיר לב וגם את המילים העתיקות מהסיפורים או מהתפילות שאותן רקדו בפסטיבל צמאה. ורגע לפני שעולים על הגשר, מאוד מומלץ לצדדים להסיר את האיזולירבנד מהעיניים.



# # #



ועוד בעניין החסידות, הנה מתוך ליקוטי מוהר״ן על מידת הכבוד: "כשרוצין לדחות איזה אדם מעבודת אלוקות, נותנים לו כבוד כדי לטרדו". אם להתייחס לאמרה היפה של ר׳ נחמן מברסלב כמשוואה מתמטית, גם ההפך נכון: ככל שאדם עסוק בכבודו, אפשר להניח שאינו עוסק בעבודת אלוקות או בדברים שיש בהם טעם וחשיבות.



מעבר לחוסר הטעם בקמפיין ״כחלון דואג לנו נטו״, לשימוש הציני בתמונת החיילים ולעובדה שכחלון פועל מתוך הממשלה וגם מחריג עצמו ממנה כמבוגר האחראי היחיד ובכך מחליש את הממשלה; הדבר המדאיג באמת הוא שעל פי רבי נחמן אין מצב שבזמן ששר האוצר דואג לכבודו הוא גם דואג לאוצר. מבחינתי, על שלטי החוצות כאילו נכתב: ״תראו אותי, אני נוהג בלי ידיים!״.



# # #



מזל טוב, ירושלים מיי לאב. האמת היא שלא הייתי צריכה את טראמפ בשביל להעלות אותך על ראש שמחתי.