1
נתוני הגיוס שפורסמו השבוע, ואשר לימדו על ירידה במוטיבציה של בני הנוער לשירות בצה"ל וביחידות הלוחמות, לא היו מפתיעים. מדובר במגמה מתמשכת. סקר פנימי שערך צה"ל ושאותו חשף עמוס הראל ב"הארץ" לפני עשרה חודשים, לימד שהבעיה איננה רק בקרב המועמדים לשירות. גם בין הלוחמים עצמם, רק 40% הסכימו עם הקביעה שלפיה מי שמשרת ביחידה קרבית תורם למדינה יותר ממי שמשרת בתפקיד אחר. שנתיים קודם לכן עמד שיעור המשיבים כך על 54%.
צה"ל סיפק השבוע שלל הסברים לתופעה המדאיגה. השקט הביטחוני, ההתמקדות של הדור הצעיר בעצמו ובשאלה "מה ייצא לי מזה?", ועוד ועוד. בכל אחת מהתשובות הללו יש כנראה גרעין של אמת, אבל המכנה המשותף בין כל הנימוקים שסיפק צה"ל לעצמו ולנו היה טמון בעיקר בכיוון שאליו הופנתה האצבע. החוצה. צה"ל, כך בעיני מפקדיו, לא חושב שגם לו יש איזושהי אחריות למצב שנוצר.
הנה סיפור קטן. לפני כחודש וחצי עשה קו אוטובוס 845 של אגד את דרכו מקריית שמונה לתל אביב. במהלך הנסיעה, אחרי "התכתשות" עם רכב פרטי שנסע סמוך אליו, עצר נהג הרכב לפני האוטובוס, חסם את דרכו והכריח אותו לעצור. שלושה תושבי טורעאן יצאו מהרכב ובידיהם מוטות ברזל ופטיש, הכו בדלת האוטובוס ושברו את פנסיו. האירוע הזה בא אל סיומו רק כאשר שני לוחמי גולני שנסעו באוטובוס מיהרו וירדו ממנו בנשקים דרוכים.
בחטיבת גולני סברו שיש כאן הזדמנות חשובה להעביר מסר חינוכי. זמן קצר אחרי האירוע חיברו מפקד החטיבה אל"ם שלומי בינדר וקצין החינוך הראשי החדש תא"ל צביקה פייראיזן, "איגרת למפקד בעקבות תגובתם של חיילי גולני נוכח אלימות כלפי נוסעי אוטובוס". תחת הכותרת "גילוי אחריות (גם) במרחב הציבורי", הסבירו השניים: "בחרנו לציין לשבח את פעולת הלוחמים, ולחדד את ההתנהגות הראויה לאור ערכי צה"ל, שבאה לידי ביטוי בפעולתם: ...החייל יראה עצמו שותף פעיל בהגנה על ביטחון המדינה, אזרחיה ותושביה... גם במצבים שאינם לחימה בשדה הקרב, מצופה מחיילי צה"ל לגלות מעורבות ואחריות. חיילי צה"ל ומפקדיו נושאים באחריות להגן על תושבי מדינת ישראל ואזרחיה בכל מרחב - בתפקיד או בחופשה. עיני החברה נשואות אלינו בכל עת...".
בהמשך עוברת האיגרת לעסוק ב"שליחות" ומסיימת בכך ש"אירוע זה מהווה מודל ודוגמה אישית לפעולה ראויה המצופה מכל לוחם בצה"ל בהיותו במרחב האזרחי... פעולתם מקבלת משנה תוקף נוכח העובדה שהיו בחופשה... האירוע מהווה הזדמנות לקיום שיח פיקודי ערכי על ההתנהגות הראויה והמצופה מפקודיכם".
כאמור, מח"ט גולני וקצין החינוך הראשי חתמו שניהם על המכתב הזה, אבל אז התברר פתאום שלא כולם בצה"ל מתלהבים ממנו. קצין בכיר, שהאיגרת הועברה לעיונו, העלה את החשש שלפיו פרסום האיגרת עלול ליצור את הרושם שצה"ל שש אלי פגיעה בערבים. כך או כך, האיגרת עברה סוג של קבורה צבאית. דובר צה"ל, שמבין משהו ביחסי ציבור ויודע לפרגן לחיילי צה"ל כשהוא רוצה, לא הפיץ אותה לכלי התקשורת ואפילו לא טרח לדווח עליה בדף הפייסבוק הפעיל מאוד שלו. כמה קצינים המפקדים על לוחמים, שעמם בדקתי את הנושא השבוע, לא ידעו כלל על המכתב הזה.
פנייתי בהקשר הזה לדובר צה"ל נענתה בפרקטיקה הרגילה. אוסף של מלל שאין בו כדי להשיב על הפנייה - שיטת עבודה שעוד נשוב אליה בהמשך.
# # #
אז מה עושים? איך מעלים את המוטיבציה? צה"ל מחפש בשנים האחרונות דרכים שונות לצ'פר את הלוחמים. שכרם יועלה, תנאיהם ישופרו, ועם שחרורם הם יקבלו סיוע בלימודים. אלה כמובן צעדים מבורכים. השאלה היא אם יש בהם די. האם תוספת שכר היא שתגרום לבוגר תיכון להעדיף את גולני, את השטח, את הקור, את הגשם ואת סכנת החיים, על פני השירות הנעים והממוזג בקריה, עם ארוחת צהריים במסעדה באבן גבירול ועם בילויים בערב עם החבר'ה? נתוני צה"ל עצמו - אלה המלמדים שבני המעמד הגבוה והבינוני, תושבי מרכז הארץ, הולכים ומתמעטים ביחידות הקרביות, ושאת שורותיהם ממלאים יותר ויותר בני הציונות הדתית ובני הפריפריה - מעמידים מול זה סימן שאלה גדול.
נדמה לי שהתשובה מצויה במקום אחר, במקום שבו משנה לשנה פחות ופחות צעירים מבינים מאין באנו, לאן אנחנו הולכים, ובעיקר על מה אנחנו נלחמים כאן.
קחו את נתוני הגיוס שפורסמו השבוע, אלה שהעלו ששבעה מתוך עשרת בתי הספר שבוגריהם הם התורמים במערך הלוחם, הם דתיים. בהנחה שהדתיים אינם טובים מאף אחד אחר, לא היה כדאי לחשוב ולבדוק איך זה מצליח להם? שאלתי השבוע את ח"כ איתן ברושי - פעם סגן מפקד סיירת גולני, מג"ד מילואים וגם מזכיר התנועה הקיבוצית - מה גורם כל השנים לקיבוצניקים להתגייס באחוזים גבוהים ליחידות קרביות וללכת לפיקוד. ברושי דיבר על השקעה בחינוך, בהתנדבות, ובתרומה לחברה, אבל הזכיר עוד נקודה. "רובה של ההתיישבות העובדת פרוסה לאורך הגבולות. מי שגדלו בקיבוץ מנרה או ביישובי עוטף עזה, לא צריכים להסביר לו על מה נלחמים. הוא רואה את זה מהחלון".
אז במערכת החינוך הקיבוצית ובמושבים ובישיבות התיכוניות הצורך להתגייס לשירות קרבי מוזרק ישירות לווריד. ובעתות מלחמה - כפי שאומר צה"ל - הצורך להילחם הופך מובן יותר עבור כולם. אבל מה קורה מעבר לזה? מה עושה צה"ל בסתם ימים של שגרה? איזה מסר יוצא ממנו בכל מה שקשור לתפקיד של צה"ל ולמה שהוא עושה כאן?
צריך להגיד את הדברים ברור. צה"ל בורח כמו מאש מהשיח החשוב הזה, מדלג אל מחוזות אחרים. צאו ובדקו כמה מהפעילות של דובר צה"ל, זו שאנחנו קוראים עליה בעיתונים ושומעים עליה ברדיו, מוקדש לשיח שעניינו לחימה וניצחון וצדקת הדרך, וכמה ממנה מוקדש לאלף ואחד עניינים אחרים. צה"ל של השנים האחרונות הופך יותר ויותר לארגון העוסק בקידום אג'נדות אזרחיות. יש שתומכים בהן, יש שמתנגדים להן, אבל זה בכלל לא משנה. השאלה היא לא אם הן נכונות, אלא למה צה"ל עוסק בהן בכלל. צה"ל לא צריך לדון בענייני מגדר וטרנסג'נדרים, והוא לא צריך לעסוק באיכות הסביבה, והוא לא צריך להקדיש זמן ליחס אל האחר. לא כי כל אלה לא חשובים. כי הם לא חלק מתפקידיו. צה"ל לא אמור להוביל מיזמים חברתיים. צה"ל אמור לעשות הכל כדי לנצח את האויב. זהו.
וכשצה"ל טובל את ידיו עד מרפק בסוגיות אזרחיות, צריך לשאול אותו כל הזמן אם הוא חושב שבכך הוא מקדם את הסיכוי לניצחון. האם הוא באמת בטוח שבכך הוא מגביר את המוטיבציה של הצעירים להתגייס בכלל, ולהצטרף ליחידות לוחמות בפרט? אלה השאלות, אין בלתן.
כשחיילי צה"ל יוצאים לתעסוקה מבצעית ביו"ש, וחיל החינוך מעביר למפקדיהם חוברות הדרכה שמעלות על נס קצין שסירב לפנות זירת אירוע מתוך חשש שמא פלסטינים ייפגעו בה, ושילם על כך בחייו - זה מעלה את המוטיבציה להתגייס לקרבי? כשצה"ל מסביר להם שהוא מהווה "דוגמה ומופת מבחינה ערכית, מוסרית והומנית", בין השאר משום שלו נהג אחרת הייתה לזה "השפעה לרעה על דעת הקהל הבינלאומית", זה משהו שגורם לצעיר הישראלי להרים את הראש ולומר: "לצבא כזה אני רוצה להתגייס"?
כשצה"ל שולח את חייליו למסע במחנות ההשמדה בפולין ומציע להם: "ראוי לעתים שנשאל את עצמנו את השאלות הקשות האלו. האם אנו נמצאים לעתים בתחילתו של מדרון חלקלק, שבקצהו הרחוק אנו עלולים לבצע זוועות גם כן?" - זה מעודד שירות? זו הרוח שאליה צריך לחנך את חיילי צה"ל?
כשמערך החינוך בצה"ל - כך לפי "הערכת מצב חברתית־חינוכית־ערכית לצה"ל לשנת 2016" - מעסיק עצמו פחות בשאלה איך מכריעים את האויב, ותחת זאת מקדיש את זמנו לטיפול בסוגיות של "תפילת נשים עם טלית ותפילין בכותל", של "מניינים שוויוניים" ושל "מערכת כשרות אלטרנטיבית", מי צריך את זה? ומה פתאום - שוב, כך לפי צה"ל עצמו - "...סוגיית הזהות המגדרית, ובתוכה הזהות והנטייה המינית, הופכת לחלק מסדר היום ביחידות צה"ל..."? מה לצבא שכל עניינו לנצח את האויב ולזה?
וכשהצבא עוסק מול חייליו בשאלה: "מקורות ההנעה והאמונה בצדקת הדרך. האם הם נובעים ממקורות יהודיים או ממכנה משותף רחב יותר?", כשהתשובה שלו ברורה לגמרי, מה הוא חושב שהוא עושה? למה הוא בכלל צריך להיכנס לזה, תהא התשובה על השאלה שלו אשר תהא? יש איזו בעיה במוטיבציה אצל אלה שמאמינים שהאמונה בצדקת הדרך נובעת ממקורות יהודיים?
מילא זה. צבא שמלמד בחוברת רשמית שלו את מי שבא להילחם בטרור ביהודה ושומרון, ש"דווקא הריסון והאיפוק הם שיביאו לתוצאה מיטבית במשימה", צבא שמסביר ש"היחס למושג 'מולדת' ו'זכותנו על הארץ' בנוגע לאיו"ש אינו מוסכם על כלל החברה הישראלית", וש"יש להימנע מעיסוק בשאלות או בהכרעות של 'נכון' או 'לא נכון' לגבי מעמדו של השטח או זכותנו עליו", צבא שמתקשה להחליט אם ירושלים "אוחדה" או "שוחררה" - איזו מוטיבציה הוא מצפה שיולידו המסרים המגומגמים האלה?
וכן, כשסגן הרמטכ"ל משווה את החברה הישראלית לגרמניה הנאצית, זה מעלה או מוריד את המוטיבציה של הצעירים להתגייס ולתרום לצבא הזה? וכשהדור הצעיר צופה בטלוויזיה בפיגוע בארמון הנציב, רואה את צה"ל מסביר שטוב עשו החיילים שנמלטו מזירת הפיגוע ובמקביל מתדרך את העיתונות נגד האזרח שהסתער על המחבל ואחר כך גם מנהל נגדו מערכה כדי לפגוע בפרנסתו, רק משום שהביך את צה"ל, זה מעלה את המוטיבציה או לא?
וכשצה"ל פירק את ענף התודעה היהודית, זה שניסה להפיח רוח לחימה ולדבר עם חיילים על צדקת הדרך, ועל תפקידנו ברצף ההיסטורי היהודי, מה הוא השיג בזה חוץ מניצחון פוליטי קטן?
זה הסיפור. זה העניין. חייל שלא מבין מה אנחנו עושים פה, בשם מה אנחנו עושים את זה, ושכל סיבת גיוסו היא להביס את האויב, עוד 1,000 שקל לחודש לא ישכנעו אותו להיות מוכן למסור נפשו.
2
זה קרה ביום חמישי שעבר. כ־20 ילדים שיצאו לטיול בר מצווה מהיישוב מגדלים, הותקפו באלימות קשה על ידי עשרות ערבים סמוך לכפר קוסרא. אך בנס הצליחו הילדים וההורים המלווים לצאת מהמקום בפציעות קלות, והאקדח של אחד ההורים נלקח ממנו. אחד הפלסטינים נהרג. ההורים המלווים נחקרו באזהרה.
אבל את כל הסיפור הזה נשים בצד, כדי לבחון מה עשה בו דובר צה"ל כדי לפרסם את ממצאי הבדיקה הראשונה שנערכה. הממצאים הללו פורסמו גם באתר האינטרנט הרשמי של צה"ל. ומה לדעתכם הייתה שם הכותרת? ערבים התקיפו יהודים? מטיילים נפצעו? צה"ל חילץ? לא. זה מה שהיה חשוב לצה"ל לשים בכותרת, ובאותיות ענק: "תחקיר ראשוני של האירוע בכפר קוסרא: לא התקבל אישור מצה"ל לבצע את הטיול, אשר מצריך אבטחה של כוחות הביטחון".
דובר צה"ל, כאמור, בחר לפרסם את הכותרת הזאת רגע לפני כניסת השבת. ביממה הבאה לא רק שהמטיילים לא יכלו להגיב על הדברים, הם אפילו לא ידעו מה עשה להם דובר צה"ל. העבודה, אגב, הניבה פרי. בעוד המטיילים עושים קידוש ויושבים לסעודת השבת, אתרי האינטרנט ידעו להוציא אותם כמעט עבריינים. לרגע אפשר היה לשכוח שמדובר בקורבנות ולא בתוקפים.
כעבור יומיים, ביום ראשון, חשף אלישע בן קימון ב"ידיעות אחרונות" שמארגן הטיול, אביו של בר המצווה, דווקא טרח לתאם את הטיול מול צה"ל. שלושה ימים לפני היציאה לטיול הוא שלח אי־מייל אל מי שאחראי לנושא בחטיבת שומרון ועדכן: "אני רוצה לתאם מסלול קצר בין מגדלים לקידה. יש נשק ארוך ותיק עזרה ראשונה". הוא גם הוסיף שמדובר בטיול בר מצווה של 20 ילדים, שהטיול ייערך בשעות 10:00־13:00, וגם צירף מפה של המסלול המתוכנן. אין חולק על כך שצה"ל קיבל את העדכון הזה, שכן ערב הטיול טלפן גורם מהחטיבה אל המארגן ואישר שקיבל את הפנייה. אין חולק גם על כך שלא התקבל לטיול הזה אישור מסודר. יהיה קשה להתווכח גם עם הטענה שלפיה הצבא לא ראה שום בעיה בטיול הזה, שאחרת בוודאי היה מודיע באותה שיחה עם המארגן שהוא אוסר עליו לצאת.
אז עם מה נשארנו? עם שאלה אחת מרכזית. האם בכלל צריך אישור כזה, כפי שצה"ל טרח לדאוג שכולנו נחשוב, או שמא לא. שאלה חשובה כשמדובר, למי שלא מכיר, באזור שנמצא בשטח C, שטח שכולו בשליטה ביטחונית ואזרחית ישראלית, שטח שכל ההתיישבות היהודית בשומרון מצויה בו. ובכן, ביום שני דאגו בדובר צה"ל להמשיך במערכה התקשורתית נגד המטיילים. "דואר אלקטרוני בנושא בקשת תיאום הטיול אכן התקבל בחטיבה המרחבית שומרון טרם הטיול", השיבו לפרסום ב"ידיעות", "אולם קבלת האי־מייל אינה מהווה אישור לקיום הטיול, ואישור כזה לא ניתן".
ביום שני פניתי לדובר צה"ל בשאלה שאין פשוטה ממנה. "אבקש לדעת אם יש חובה לקבל אישור לטיולים באזור C". לכאורה, בירור קל, והכרעה קלה. אם יש חובה, והמטיילים פעלו בניגוד אליה, חמור מאוד. אם אין חובה, אז מדוע דובר צה"ל פועל כבר שלושה ימים כדי ללכלך אותם? עבר יום והגיעה התשובה.
״בגזרת פיקוד המרכז הכוללת את שטחי יהודה שומרון והבקעה קיים נוהל צבאי לתיאום וביצוע טיולים במרחב, וזאת על מנת להגן על המטיילים ולאפשר לטייל בבטחה על פי הערכת המצב. תיאום הטיולים של אזרחים וחיילים מתבצע מול מרכז תיאום הטיולים של הפיקוד, ואילו מוסדות חינוך מבצעים תיאום על פי נוהל משותף עם משרד החינוך, שנציגיו פונים למרכז התיאום בעצמם. כמו כן, לתושבי המועצות האזוריות בהתיישבות ניתנת האפשרות לתאם טיולים באופן פרטני מול קציני ההגנה המרחבית בחטיבות ומול גורמי הביטחון במועצות עצמן. התיאום מתקיים מתוך רצון להגן על האזרחים ולאפשר את קיומם של טיולים באזור יהודה ושומרון באופן בטוח, וזאת בין היתר בשטחי C".
נהדר. הבנתי שיש "נוהל צבאי", שמי שמתאם עושה את זה "מול מרכז תיאום הטיולים של הפיקוד". רק לשאלה ששאלתי לא קיבלתי מענה. האם יש חובה לקבל אישור לטייל בשטח הזה או לא? חזרתי שוב אל דובר צה"ל. "אני שוב שואל מה שכבר שאלתי אתמול", כתבתי. "האם יש חובה על אזרחים לקבל אישור בכתב או בעל פה לטיולים באזור C?". בדובר צה"ל המשיכו להתחכם. כשלא רוצים לתת שם תשובה, לא נותנים. עברו עוד 24 שעות וקבלתי שוב את המענה הזה: "הדואר האלקטרוני בנוגע לבקשת תיאום הטיול אכן התקבל בחטיבה המרחבית שומרון טרם הטיול. אולם, קבלת האי־מייל אינה מהווה אישור לקיום הטיול, ואישור כזה לא ניתן״.
ובכן, מכיוון שנראה היה שדובר צה"ל לא מוכן להגיד את הדברים באופן ברור, כי חשוב לו לא להתנצל, וחשוב לו להמשיך להוציא רע את המטיילים, חזרתי וביקשתי שוב תשובה. אתם הרי יודעים היטב שאין חובה לבקש אישור, שאלתי, אז מה כל כך מסובך להגיד את זה? אתמול בערב, אחרי למעלה משלושה ימים של ניסיונות עיקשים לקבל תשובה ברורה, שינה דובר צה"ל כיוון והעביר את ההודעה הבאה: "תיאום הטיולים בשטח C נעשה מתוך רצון להגן על התושבים ולאפשר את קיום הטיולים באזור באופן בטוח, ואינו נובע מחובה חוקית״. ובמילים ברורות יותר, אחרי שבוע שבו תרם להכפשת המטיילים, בטענה שלא קיבלו אישור, מודה דובר צה"ל כי אישור כזה כלל לא נדרש.
דובר צה"ל שוכח לפעמים שהוא איננו משרד יחסי ציבור פרטי. שהוא עובד אצלנו. אצל כולנו. שבין המעסיקים שלו נמצאים גם אותם מטיילים. שהוא לא יכול להתנהג כאילו חלק מהאזרחים, שעליהם הוא אמור להגן, נמצאים בצד השני. ועוד משהו הוא שוכח. שהבחירה מתי לענות לשאלות ומתי לא, היא בחירה לגיטימית כשאתה הדובר של אסם או של תנובה. לא של צה"ל.