אם ראש הממשלה בנימין נתניהו מתכוון בביקורו הנוכחי בפריז ובבריסל להטיח בארצות אירופה ביקורת "על הצביעות", כדבריו, ביחסן למעמד לירושלים, הוא יגלה כי בעיני ארצות האיחוד האירופי הוא האחרון שראוי להטיף ראשי מדינות. אם הם לא יצחקו לו בפנים, זה יהיה רק בזכות האיפוק והנימוס המקובלים בחברה של נציגים מדיניים בכירים.
אם בשיחותיו בפריז ובבריסל נתניהו יבקש מנציגי ארצות אירופה ללכת בעקבותיו של נשיא ארה"ב להצהיר על הכרתן בירושלים כבירת ישראל ולהעביר את שגרירותיהן לעיר, אזי גם ההתאפקות והנימוס לא יבלמו תגובות של סירוב בוטה והתבטאויות של כעס ודחייה. רק בגין הצהרה מילולית כי הוא שוקל את העברת שגרירות ארצו לירושלים חטף מנהיג צ'כיה "על הראש" משרת החוץ של האיחוד האירופי, ומיד נסוג מהצהרתו.
שרת החוץ של גואטמלה סנדה חובל אמרה אתמול כי ארצה תומכת בהצהרת טראמפ. יפה מצדה. אבל מכל ארצות אמריקה הלטינית שראש הממשלה חזר מביקורים רשמיים בבירותיהן צוהל וזחוח מהאהדה שקיבל, אף לא מדינה אחת הודיעה כי היא שוקלת את העברת השגרירות שלה לירושלים. מכל ארצות אפריקה שראש הממשלה מחזר אחרי מנהיגיהן וטורח לנסוע לבירותיהן, אף לא אחת הודיעה כי היא תומכת בהצהרת טראמפ, זה לא שהאיחוד האירופי איננו ידידותי לישראל. גם אי אפשר לחשוד בנשיא צרפת שהוא איננו אוהד ישראל. אבל מה שחשוב לעמנואל מקרון, כמו שזה חשוב ליתר ראשי ארצות האיחוד האירופי, הוא סיכוי כלשהו ותקווה לפתרון מדיני של הסכסוך הישראלי־פלסטיני.
הצהרת הנשיא טראמפ התקבלה בקהילה הבינלאומית כמהלך בוטה, גס ומטופש, חסר כל משמעות פרקטית, שהתוצאה היחידה הצפויה ממנו הוא חיסול מראש של כל סיכוי ותקווה לפריצת דרך בעתיד הנראה לעין. העובדה שנתניהו הוא ראש המדינה הדמוקרטית היחידה שמתהדר ומתפאר בידידותו עם נשיא ארה"ב טראמפ ועם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין - שני ראשי מעצמות שנואי נפשם של המנהיגים המובילים והמשפיעים באיחוד האירופי - מונעת מראש ומלכתחילה יחס של הבנה, אהדה וקבלה לעמדותיו של נתניהו. וזה נכון במיוחד בנושא ירושלים, שהפך לדגל של טראמפ.