במהלך אחד הבקרים השבוע, בעת צחצוח השיניים, נעמדתי מול המראה נטול חולצה. הבטתי בבבואתי ונדהמתי. הבשורה מרה: מספורטאי אתלטי ומפוסל הפכתי לישישה עם צמיגים. שרירים רועמים וחזקים היו לרפרפת. במרכז היצירה השומנית שנקראת "חיים" ניצב החזה שלי, נכון יותר לומר "התדלדל החזה שלי". ייתכן שאצטרך ללוות חזייה מארוסתי. מה רבה הבושה.



גם הבטן תפסה נפח מרשים. אבובי עור ובשר הרחיבו את היקפה, וגודלה נע בין בליטה של אישה בחודש החמישי להריונה לכדורגל מסוג טנגו. ניסיתי להילחם. הוצאתי אוויר מהריאות והדבקתי בכוח הנשיפה את הבטן לגב. "לא רע", אמרתי להשתקפותי בקול רם. אבל אחרי שניות מעטות נאלצתי לנשום שוב. הבלוף התפוגג, והכרס צצה במלוא הדרה. הכל משום שהזנחתי את הספורט.



כפיפות, משקולות, ניתורים ושאר מחוות שורפות קלוריות התישו אותי. הוציאו את מיץ החיים. הנחמה היחידה של יומי מסתכמת ברביצה מול הטלוויזיה בתוספת בלבולי מוח ברשתות החברתיות. זה כיף, אך מנוון. מתברר שעברתי תהליך אבולוציוני מדהים: מהומו סאפיינס לבטטה.



וזו לא רק המוטיבציה, גם השנים עושות את שלהן במישור הקיבה והפיגורה. בימים קדומים הייתי דופק פיצה, לאפה, בייגל–טוסט וקובה, וקם למוחרת כמו פנתר עם בטן שטוחה א–לה מייקל לואיס. היום כעך וקערית טופו מעמיסים עלי חמישה קילו וגורמים לצרבות ליליות. אסור חריף. אסור גלוטן. אסור מטוגן, ואסור סוכר. אינעל ראבק. איפה חילוף החומרים של הנער השובב בעל שער הפרא? מה קרה לגנים המפוארים שאמא שלי התחייבה שילוו אותי לנצח? נעלמו כאבק פורח. אפילו חנוכה חשוך, וכל מחשבה על סופגנייה משולה בעיני גופי לפשע מלחמה שאפשר להישפט עליו בהאג.



בעקבות הממצאים המדאיגים החלטתי לתפוס יוזמה. פצחתי בדיאטה שעליה המליץ מאמן פעלתן שטען באוזני ששתי ארוחות מצומצמות ביום הן מתכון לבריאות טובה ולחידוש הנעורים. בשאר הזמן צמים. המהלך הבלתי נבון הוביל אותי למצב גוויעה מתמשך, לכרסום עקבי של ציפורניים ולשתיית מי ברז. קשה להגיד שאני מרגיש צעיר יותר ביומה השלישי של התענית שלקחתי על עצמי, אבל בהחלט אפשר לקבוע שלמדתי לרעוב ברמה מקצועית.



תוסיפו גם עומס בעבודה שאיני מצליח לעמוד בו, ותקבלו מתכון לייסורים איוביים של ממש. כשהייתי ילדון דילגתי בקלות בין תוכניות בוקר, הופעה על במות בצוהריים והופעה במהדורת החדשות בערב. הכל ובקלילות. בהווה הנוכחי שעה של תעסוקה בקצב בינוני מעוררת בקרבי מחשבות על דמי אבטלה.


בעקבות הלחץ התפתחה לי קרחת. הכרבולת נסוגה מפדחתי כנפוליאון מעכו. בעצם לא בטוח שזה הלחץ, ישנה אפשרות שזה משום שהפסקתי להשתמש בתרופה להצמחת שיער. היא עבדה כנראה. אבל השמועות סביב השפעתה בכל הנוגע לרבייה ופוריות הביאוני להחלטה שרצוי לסיים את הרומן איתה. בהתאם לכך מדי יום נפרדת ממני ללא כל סנטימנטים שערה נוספת.



המלחמה בדלדול פיתחה אצלי מומחיות לתסרוקות חיסכון והלוואה. כווירטואוז אני מניע גושי שיער מימין לשמאל, מעלה ומטה, ויוצר קונסטרוקציות מרהיבות ומחפות. ועדיין הבושה הולכת ונחשפת. כולי תקווה ותפילה שהחיסרון יביא צאצא. שלא לשווא הקרבתי.



זוגתי ואנוכי התחלנו להתמקד במסע שאמור להביאנו לתוצאה הרצויה. הנה לכם עוד מטלה, עוד קמטים וקץ נעורים. האם התינוק העתידי מצדיק את אובדן השיער הנוכחי? זו משוואה קשה. לכן אוי ואבוי לו לילד הקטן שטרם בא לעולם והיה ולא יביא פרס נובל או מיליון דולר הביתה כבר בגיל 8. ובכלל חסר לו שירגיזני. "בני, אתה יודע למה אבא קירח? בשבילך! אז תפסיק לבכות שלא קנינו לך פאוור ריינג׳ר חדש ולך תביא כסף הביתה".



כדי להזריק מעט מצב רוח לחיינו הדחוסים יצאנו לרכוש אייפון חדש. יש לי חבר שיש לו חנות סלולר. הוא הגון והוגן ואפילו זכה בציון לשבח בתוכנית "יצאת צדיק" של חיים הכט, ובכל זאת כשאני נכנס למקום שבבעלותו, ברור לי שהקנס שאשלם עבור הקנייה החדשה יהיה מחריד. היא לקחה נייד טרי והתמכרה מיידית. נפרדנו מכמה אלפים בדמע ובצער. למרבה השמחה לא היה מכשיר זמין עבורי. האל במרום ריחם עלי. ניצלתי.



כשהגענו הביתה והלם המחיר הכה במוחי, נזפתי בעצמי על הבזבוז. רציתי להטביע את יגוני בפחמימה. פניתי למקרר ונזכרתי בדיאטה. עדיין לא הגיעה שעת ההאכלה. ביקשתי במקום זאת להירגע באמבט חם. הבטתי במראה ובצבצה עגלגלות, נמלאתי צער ויצא החשק. הסתרקתי בהיסח הדעת. שערות נוספות נשרו על המברשת. ייאוש. פניתי לזוגתי בהצעה שננסה לקדם את ההריון המתבקש, אבל היא כבר שקעה בסלולרי הדנדש. במחשבה נוספת, מי רוצה להביא ילדים לעולם כזה?