זה היה השבוע שבו דיברו ברצינות, בפעם הראשונה מאז קיץ 2014, על אפשרות למלחמה קרובה עם חמאס. החשש טיפס ועלה מדרגה ביום רביעי בלילה, עם נפילת הרקטה השנייה בשדרות. אז התברר כי בתוך שבוע נורו 14 רקטות מהרצועה לשטח ישראל. זהו נתון שלא נודע כמותו מאז צוק איתן לפני שלוש וחצי שנים.
חמאס הוא האחרון מבין הפלגים ברצועה שרוצה בעימות. בשבוע האחרון רדפו אנשיו משגרים, עצרו כמה מהם ומיעטו לירות. את ההידרדרות הובילו כמה ארגונים קטנים ועצמאים, שאינם סרים למרותם של איסמעיל הנייה ואנשיו. לראשי חמאס יש סיבה טובה לרצות ברגיעה. הם עדיין מצויים ברגעי האמונה האחרונים כי נס (חנוכה) יקרה לפתע, והפיוס שלו השתוקקו יקרום עור וגידים.
אלא שהשיחות, המנוהלות בתיווך המודיעין המצרי, מצויות בשפל העמוק ביותר שלהן מאז יצאו לדרך לפני שלושה חודשים. חמאס ראו בהן הזדמנות פז לצאת מן המשבר והבידוד, ונאבקו בכל הכוח כדי שיצליחו. אבל ברמאללה הם מצאו פרד קשה עורף בדמות מחמוד עבאס. אבו מאזן, שיחגוג בקרוב 83, בלתי לחיץ. הוא מביט שמאלה ומוצא את השב"כ, עמיתו הבכיר לשת"פ הביטחוני. צופה ימינה, ומוצא את ממשלת נתניהו, שמסכימה בשקט לכל מעשה התעללות שייעשה בחמאס.
הבעיה הגדולה בשיחות האלה היא היעדרו המסנוור של האמון ההדדי. אם יחזור האמון ליחסים בין חמאס לרשות, רוב הבעיות ייפתרו. זה יקרה, קרוב לוודאי, רק אחרי לכתו של עבאס. על פי ההסכמות ביניהם, אמורה הייתה הרשות לקבל השבוע אחריות מלאה על משרדי הממשלה. משמעות הדבר היא מתן משכורות ל־47 אלף פקידים במשרדי הממשלה.
זו הוצאה של כ־70 מיליון שקל בחודש, שאותם ישלם אבו מאזן לאוצר הרצועה. בתמורה הוא יוכרז כריבון על עזה, אבל לא יקבל שום סמכות על מנגנוני הביטחון של חמאס והכוחות החמושים שלה. ברצותם, ייצאו למלחמה. ברצותם יישבו בשקט. אבו מאזן לא רוצה להרגיש פעמיים פראייר. בראשונה, כשהוא משלם לאלפי פקידי הממשלה. בשנייה, כשהוא מתחייב לקחת על עצמו את בעיות החינוך, החשמל והביוב של הרצועה, בעוד הזרוע הצבאית ריבונית לעשות כרצונה.
עוד קבע ההסכם, שאת כספי המסים השונים שאוספת חמאס מהתושבים היא תעביר לידי הממשלה החוקית, הלא היא ממשלת ראמי חמדאללה ברמאללה. בתחילת החודש נאסף הכסף מידי הציבור, אבל נותר ברצועה. בחמאס חששו שאם הם ישלחו את יבולי המסים לרמאללה, יקבלו אותם אבו מאזן ואנשיו אבל אבו מאזן לא ישלם עבור משכורות הפקידים. עד כדי כך רב השבר ביניהם.
למעשה, כל הצדדים השלימו עם קריסת הפיוס, ועתה הם מעוניינים לעשות את זה כמה שפחות כואב. נציגי חמאס ישובו הביתה, לבית הכלא ששמו עזה, מושפלים ועצבנים. האופקים הולכים ונסגרים עליהם. הם יחושו כישלון, וילקו בחוסר סבלנות.
גורם מצרי המעורב היטב במהלכים התריע באוזני אחרי אחד מסבבי השיחות בקהיר שכל הצדדים המעורבים עלולים לשלם מחיר יקר אם השיחות יתמוטטו. עזה, אמר, שוקעת לתוך אסונה. לך תבקר שם, אמר לי, תראה את כולם בחוצות, כל עזה ברחוב. אין להם דבר לעשותו. הכישלון יתפוצץ בפנים שלכם, שלהם ושלנו.
האמת על ההרתעה
השבוע האחרון בגבול עזה חשף את האמת שרבים מנסים לברוח ממנה: לטענה המקובלת כי הפלגים ברצועה מורתעים מידי צה"ל אין בסיס מוצק. שתי קבוצות מובילות את השיח הזה - שרי ממשלה (ומקורביהם) וקצינים בכירים (בעיקר בדימוס). ביישובי עוטף עזה חשים אומנם את שכבת ההגנה החשובה שמעניקה "כיפת ברזל" ואת הפעילות הנרחבת שנוקט צה"ל באזור, אבל ספק אם הם זוכרים את טעמן של השלווה והנחת.
העובדות מדברות: מאז 2009 ועד 2014, במשך חמש וחצי שנים בלבד, פרצו שלוש מלחמות בין ישראל לפלגים ברצועה. נהוג לקרוא להן "מבצע", אבל אלה מלחמות לכל דבר, עם קורבנות בנפש, חורבן בהיקף נרחב, ובעיקר תחושת אימה שמוטלת על אזרחים משני הצדדים. בין לבין יורים הפלגים השונים רקטות לשטח ישראל, כפעולת גומלין על הסגר שמוטל עליהם. הירי הזה מכונה בקלות דעת "טפטוף", אבל הביטוי "טרור" מייצג אותו טוב יותר. טרור איננו רק הפיגוע או המעשה המלחמתי, אלא גם האימה שאוחזת בילדים, בנשים, בגברים ובזקנים בין פיגוע אחד למשנהו, בציפייה חרדתית למכה הבאה. זו אימה כרונית.
אפשר לבטל את העובדות ולומר כי זה המחיר שיש לשלם, כי אויבינו אכזריים, וכי התוצאות היו עלולות להיות חמורות בהרבה, וכי מראשית קיומה התמודדה ישראל עם איומים כאלה. אבל המציאות בהגדרתה היא מבחן התוצאה. ובמציאות חייהם של תושבי הדרום, אין להם שלווה ולא מנוח.
אם תרצה, יכולה הזרוע הצבאית של חמאס להכניס למקלטים כמחצית מאזרחי ישראל. ציודו הצבאי, תקציביו ויכולותיו הטכנולוגיות של צה"ל מעניקים לו עדיפות, ולמרות זאת, החברה הישראלית נתונה למצבי רוחם של אויביה, החלשים ממנה צבאית, כלכלית, דיפלומטית וטכנולוגית. בהתחשב בכל זה, אין בסיס לטענה כי ישראל מרתיעה את הזרוע הצבאית של חמאס ואחיותיה. כאשר ייהנו תושבי הדרום משקט לאורך זמן, עד כי ישכחו כיצד נשמע קול נפץ, אז מותר יהיה לומר את שתי המילים האלה: חמאס מורתעת.
בהצלחה לכל הצדדים
כבר עשרה ימים שההנהגה הפלסטינית סוערת מהצהרתו של טראמפ בזכות חזקתה של ישראל על ירושלים. דומה כי מעולם לא השחיתו רבים כל כך מילים מיותרות כל כך על סוגיה מוצקה כל כך. חזקתם של היהודים על ירושלים מוכרת גם על ידי רוב הערבים, ואין צורך לאשררה כל פעם מחדש.
שלשום נאם אבו מאזן בפסגת המדינות האסלאמיות באיסטנבול, וקרא להחליף את המתווך האמריקאי בשיחות השלום עם ישראל בנציגי האו"ם. את סגנו של טראמפ, מייקל פנס, שיגיע בשבוע הקרוב לאזור, מסרבת הרשות לארח. נכון לעכשיו, לפחות על הנייר, פיטרה רמאללה את נשיא ארה"ב מתפקידו כמתווך בערוץ הישראלי. הבעיה היא שוושינגטון היא התומכת הכספית מספר אחת של הפלסטינים. בממוצע, מעניקים האמריקאים לרשות הפלסטינית כ־400 מיליון דולר בשנה. נראה את אבו מאזן מממש את הבטחות הברוגז ברגע האמת.
"הצהרת טראמפ" הייתה עבור ישראלים רבים כדבש שנמשח על לוח הלב, אבל היא לא תקדם דבר בקרוב. לא תשפר את דלותן של השכונות הערביות, לא תבלום את האינתיפאדה הבאה ולא תצמצם את המתח. מצד שני, היא מאוד משתלמת. טראמפ קיבל באמצעותה את מנת הצומי שהוא כה זקוק לה וקצת שקט בקונגרס, נתניהו זכה בחיבוק מרהיב בשעה קשה (מועד הנאום תוזמן היטב עם שידור מהדורות החדשות בישראל). אבו מאזן, לעומתו, קיבל הזדמנות להטיח בפני טראמפ את כל הזעם והבוז שהצטבר אצלו כלפיו בשנה הזו. למדינות ערב, האדישות לגורל ירושלים, ניתנה הזדמנות להראות שהן לא שכחו אותה. עסקה משתלמת כזו לא נראתה כאן שנים.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל