עד עכשיו, נושא ההתנחלויות היה הדבר שליכד את חברות מועצת הביטחון כמתנגדות, כולל ארה"ב. מעכשיו, ההתנגדות להכרה בירושלים כבירת ישראל מאחדת את חברות המועצה, למעט ארה"ב. אם לא היה מדובר בסוגיית מעמדה של ירושלים כבירת ישראל, אפשר היה לחיות עם תוצאות הצבעתן של 14 מ-15 חברות המועצה, בהן ארבע מעצמות המשמשות כחברות קבועות, בעד יוזמה המערערת על מעמד העיר.
לא נעים, אבל כבר היו הרבה הצבעות במועצת הביטחון של האו"ם, שעסקו בנושאים מזרח תיכוניים ובהן ישראל גונתה וננזפה. בשנים האחרונות, כולל בשמונה שנות ממשל אובמה, ארצות הברית הטילה ווטו, וסיכלה יוזמות והחלטות נגד ישראל - 30 פעמים. הפעם, הווטו האמריקאי לא ניחם, אפילו לא נחמה פורתא.
סיכול היוזמה נגד מעמד ירושלים לא הפיג תחושת צער וכאב ולא החליש תחושת עלבון. הרי מדובר בירושלים, שהיא לא רק בירת מדינת ישראל אלא במרכז החיים והעולם של העם היהודי. הגוף היחידי במערכת האו"ם שהוא סמכותי ונחשב רמס את כבודה של ירושלים.
בריטניה וצרפת, שתי מעצמות ידידותיות ואוהדות, הובילו את ההתנגדות למעמדה של ירושלים כבירה. רוסיה, שראש הממשלה נתניהו גאה ומתהדר בידידותו עם נשיאה ולדימיר פוטין, הצביעה בלי היסוס בעד היוזמה נגד ירושלים. שגרירת ארה"ב ניקי היילי צדקה כאשר הגדירה את תוצאות ההצבעה "עלבון שלא ישכח". היא רק שכחה, מסיבות מובנות, שהעלבון הזה התחיל ונוצר בבית הלבן, שכן גם בכירים אמריקאיים, כולל אוהדים של הנשיא טראמפ, מודים כי להצהרה על ירושלים כבירה אין משמעות מדינית ואין אישור למעמדה הסופי.
כל מה שהצהרת הנשיא הניבה, זה קונצנזוס בינלאומי נגד ירושלים כבירת ישראל. ישראלים ויהודים התייחסו תמיד לירושלים כבירה באופן טבעי ומובן, ועכשיו ארצות הבירת, הידידה הגדולה קוממה את העולם החופשי, כולל ארצות ידידותיו ואוהדות, נגד ירושלים. הווטו האמריקאי היה הפעם ידידותי לישראל. כואב, מרגיז ומעליב לירושלים.