אני לא אישה סטנדרטית של הרגלים. זאת אומרת, כזו שמחזיקה צי שמתחזק אותה באופן חודשי. בפעם האחרונה שהייתי אצל ציון הספר, למשל, אמרתי לו שאני מעדיפה לייבש את השיער כבר בבית. "אבל יש פה פן", הוא ניסה לשכנע, וכשראה את הרגל הימנית שלי נעה ימינה ושמאלה בחוסר נוחות, החליט להרפות. זה סוד הקסם של ציון, הוא מבין אותי ולא משאיר דקה יותר ממחצית השעה על השעון את הלקוחה הבעייתית במספרה.
מעולם לא הייתה לי סבלנות לבזבז שלוש שעות במכוני יופי או איך שלא יקראו להם, גם אם בסופו של דבר זה מסתכם בעיסוי קרקפת וצוואר. זה גנטי אצלנו. חוסר הסבלנות לפעולות תחזוקה בסיסיות שאפשר לעשות על הדרך בלי "אשפוז יום", עובר מדור לדור גם במשפחה.
אלא שאת מגלה שיש דברים שאחרי גיל 40 אי אפשר כבר לחפף בהם, כמו למשל אירוע רשמי שאין לך מה ללבוש בו ושמצפים ממך לייצג בכבוד את הפירמה. אני חושבת שאם מישהו היה אומר לי שיבוא יום ואזדקק לסטייליסט שילביש אותי מכף רגל ועד ראש, הייתי צוחקת בפרצופו. תמיד חשבתי שסטייליסט זה מותרות, ומי שנניח יש לה ארון סטנדרטי וטעם סביר פלוס בלבוש חיה בסרט אם היא חושבת שהיא צריכה מישהו שילביש אותה לאירועים רשמיים.
"מה את, אלקסיס?", סבא שלי היה אומר ומתכוון בוודאות לקריסטל קרינגטון. הוא העדיף בלונדיניות אף על פי שזלזל במי שמשקיעה יותר מחצי שעה בחודש על תחזוקת שיער. אלא שאחרי הפעם הראשונה הבנתי שעשיתי עד היום טעות, שהמלתחה שלי תקועה בגילי המנטלי 28 (ופחות מכך) ושאפילו שאני נראית צעירה לגילי, הגיע הזמן שאתבגר. האמת, כמעט ביטלתי. מי צריך את זה עכשיו, אמרתי לעצמי ומיששתי את הרכישות החדשות מאסוס (רשת שגיליתי לפני שבוע, באיחור של חמש שנים). תמיד הייתי לייט בלומר.
"את לא מבוגרת, את בוגרת", אמר לי איש המקצוע ושלף שמלה מהארון שנראית בדיוק כמו השמלות שהייתי קונה לו היה לי הרבה כסף ומזג אוויר אירופי כרקע, ואולי גם מבטא בריטי ודרכון תואם. אחר כך התעוררתי מהחלום והבנתי שאני חייבת לעבור למוד "השאלה". זה לא שלך ותשתדלי לא ללכלך, לחשתי, והסטייליסט ששמע אמר בתגובה שאני ילדה מספיק גדולה ואחראית כדי לא לקרוע או להרוס.
אוי האחריות הזאת, נמאס לי ממנה. אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שלבשתי משהו לבן ולא הכתמתי אותו כעבור שנייה. אז התפשרנו על כחול לילה. התגובות באירוע לא איחרו להגיע: "וואו, את נראית מעולה, מאיפה השמלה?", שאלו, ואני עניתי בנונשלנט: "מהסטייליסט שלי", ולא הנדתי עפעף. טליה של פעם הייתה קוברת את עצמה מהבושה. ואם סבא שלי היה חי ושומע את זה, הוא היה מת בוודאות במקום.
בגיל 40 החיים נותנים לך שני אגרופים משמעותיים לפנים, האחד טוב והשני רע. הטוב הוא שזה ממש לא משנה אם לא כולם יאהבו אותך כפי שהתרגלת עד היום, ושזה בסדר שיש סביבך עדת רכלנים ואנשים שמגלגלים עיניים כשהם מבינים שאת חצופה מספיק כדי לקחת איתך לאירוע נניח, סטייליסט, או לומר דברים ככל העולה על רוחך מבלי לספור עד 20. רק חבל שאף אחד לא עודד אותי שזה מה שיקרה בעוד כעשור, כשהייתי בת 30 ואומללה.
לכל הטוב הזה יש גם צד רע. נניח בדיקות תקופתיות, כאלה שבגיל 25 את אומרת לעצמך שהן יכולות לחכות לחודש הבא. בגיל 30 את גוררת את עצמך אחת לשנה לרופא רק כדי שאמא שלך תהיה רגועה שאת שומרת על הבריאות, אבל בעצם לא טורחת לברר מה התוצאה. ואז בגיל 40 מתגלה מחיר ההזנחה ואת מבינה שעל אף העטיפה שאינה נפגמת, ההוא שלא דאגת לו מספיק, הגוף שלך, מתחיל לבגוד בך. כי ככה זה כשמזניחים מערכות יחסים ולוקחים זה את זה כדבר מובן מאליו.
הצד הרע בלהיות בת 40 פלוס הוא שאת צריכה להתבגר סוף־סוף, גם אם עדיין מתחשק לך להרים את השמיכה מעל הראש כשהשעון המעורר מצלצל בבוקר, גם אם את עדיין שופכת על עצמך קפה ולא מצליחה להחזיק טי־שירט לבנה במצב נקי יותר מ־20 דקות, וגם אם ממש מתחשק לך שוב לדחות את התור לבדיקות באפליקציה, כי הכל במרחק לחיצה היום. קץ, בניגוד לשמועות, אי אפשר לדחות. והחיים שלנו תכלס יותר יקרים מכל שמלה ממותגת.