לא נעים לטעות, ובכל זאת ראוי לבדוק מדי פעם אם טעינו. כמו לפני שישה שבועות, כשכתבתי על הנשיא דונלד טראמפ את השורות הבאות: “בחינה מדוקדקת של כוונותיו והבטחותיו מעלה שהוא נשיא לא מצליח במיוחד. אולי יריביו ימצאו בזה נחמה: הוא רוצה לעשות הרבה דברים שהם אינם אוהבים, אבל מצליח לעשות רק מעט מאוד מהם”.
טעות? לפני שישה שבועות אפשר היה להגן על הטענה הזאת. היום קשה יותר. כלומר, זו לא הייתה טעות בהבנת המציאות – זו הייתה טעות בהבנת המהירות שבה המציאות עשויה להשתנות. בית המשפט אישר לטראמפ למנוע כניסת מהגרים מכמה מדינות – כפי שרצה. הקונגרס העניק לטראמפ את מתנת חג המולד שביקש – רפורמה דרמטית במערכת המסים. הוסיפו לזה כמה דברים שידענו גם קודם: המלחמה נגד דאעש מתקרבת לסופה, יש שופט שמרן בעליון, עוד מספר די גדול של שופטים שמרנים בערכאות נמוכות יותר, איש לקידוחי גז ונפט. הוסיפו לזה את מצב הבורסה. אם טראמפ ירצה לטעון שבשנתו הראשונה כנשיא רשם הישגים לא מעטים, צריך יהיה להקשיב לו.
אפשר להתווכח עד כמה כל הישג הוא הישג. יש מי שסבורים שהרפורמה במסים מזעזעת, שהאיסור על כניסת מהגרים לא מוסרי, שכמה מהשופטים שמינה הם בדיחה. כל אלה טענות נגד המדיניות של טראמפ, לא נגד יכולתו לממש אותה. אפשר להתווכח על השפה הבוטה של טראמפ, על הציוצים המיותרים, על התמיכה במועמדים נלוזים, על הקטטות המביכות. כל אלה טענות נגד האישיות והסגנון של טראמפ, לא נגד האפקטיביות שלו. מתברר שגם נשיא שצופה לא מעט בטלוויזיה, מבזבז לא מעט אנרגיה על שטויות, מעורר מהומות מיותרות על עניינים שוליים – מתברר שאפילו נשיא כזה, בהינתן נסיבות מתאימות, יכול להספיק דבר או שניים.
טראמפ איננו נשיא נשיאותי. הוא איננו נשיא מאחד. הוא איננו נשיא מעורר כבוד. הוא איננו נשיא מרגש. אם תפקידו העיקרי של נשיא הוא להיות אחד מהדברים האלה, או כולם, הרי שהוא נכשל בתפקידו. אלא שטראמפ כנראה איננו סבור שהדברים האלה הם עיקר תפקידו. הוא עוסק בעניינים אחרים, ולמרבה הפלא מצליח בהם קצת יותר מכפי שנדמה.
מה שמעורר מחשבה על האופן שבו הציבור מעריך את מנהיגיו באופן כללי. האם הוא מעריך אותם על פי אופיים ומזגם, או על פי הישגיהם באופן כללי, או על פי מעשה אחד חריג ומדהים. האם היה מעריך אותם לגמרי אחרת אם אירוע אחד היה מתנהל קצת אחרת? נסו לדמיין את הכהונה של ג’ון קנדי בלי משבר הטילים בקובה. או לדמיין אותה כשמשבר הטילים מסתיים בקרב גרעיני. נסו לדמיין את הכהונה של אייב לינקולן בהבדל קטן: העיר אטלנטה מחזיקה מעמד עוד כמה שבועות מול כוחותיו של ויליאם טקומסה שרמן, וג’ורג’ מקללן הדמוקרטי מנצח בבחירות 1964. נסו לדמיין את הכהונה של ג’ימי קרטר בלי משבר בני הערובה באיראן. נסו לדמיין את זו של וודרו וילסון בלי כניסה למלחמת העולם הראשונה.
הנה, זו בדיוק הבעיה בהערכת שנתו הראשונה של טראמפ כנשיא: האם לתת לה ציון נכשל בגלל מה שקרה רוב הזמן – או לתת לה ציון עובר ומעלה בגלל מה שקרה לקראת סופה? וכמובן, זו הבעיה גם בהערכת השנים הבאות שלו כנשיא. מצד אחד, יש לא מעט דברים שכבר ברור שיהיו גרועים כשהיו, אולי יותר. הסכסכנות, התגרנות, הלעגנות, הקרתנות. מצד שני, מי יודע מה יספיק לעשות? אם יביס את צפון קוריאה - אולי שווה לספוג את כל זה. אם יסיים את הסכסוך הישראלי־ערבי, או למצער ישים סוף לניסיונות לסיים אותו בדרכים שאין להן סיכוי – אולי שווה לספוג את כל זה (בעיקר אם אתה ישראלי). אם יצמיח את הכלכלה האמריקאית בקצב מהיר – אולי שווה לספוג את כל זה (בעיקר אם אתה אמריקאי). או שלא?