שלושה שיאי גיחוך נרשמו אתמול בערב:
1. הראשון הגיע דווקא בשלב מוקדם של הערב כשהשר זאב אלקין, מהחדים והמתוחכמים בשרי הממשלה, הסביר אצל נדב איל בתוכנית "המטה המרכזי" את ההבדל בין הקריאה של נתניהו לאולמרט ב־2008 להתפטר בגלל עומס החקירות שאינו מאפשר לו לנהל את המדינה, לבין מצבנו היום, כשנתניהו וחסידיו דוחים בשאט נפש קריאות זהות שמופנות אליהם. "אולמרט", אמר אלקין, "היה ראש ממשלה לא פופולארי, ואילו נתניהו כן פופולארי".
לשמוע, ולא להאמין. מזל שיש ארכיון וזיכרון. הקריאה שהפנה נתניהו לאולמרט ב־2008 לא עסקה בפופולאריות. היא עסקה בחקירות פליליות. ביבי השקיע אז את כל מה שהיה בו כדי לייצר את המסה הקריטית שתאלץ את אולמרט להתפטר, עוד בטרם הוגשה בענייניו המלצה כלשהי. היום, כשהאופוזיציה מנסה לעשות את אותו הדבר בדיוק, הוא זועק כקוזק נגזל.
ועוד משהו קטן ונשכח: אולמרט נדחף על ידי שותפו הקואליציוני הבכיר אהוד ברק להתפטר, בסביבות שנה אחרי שהשמיד, על פי פרסומים זרים, כור גרעיני שנבנה בסוריה ועמד להיות "חם" בכל רגע, ועשה את זה בלי נאומים היסטריים, מיליארדים מבוזבזים וכשלונות מדיניים. הוא עשה את זה בשקט מוחלט, במנהיגות ובנחישות, כפי שתיארו בזכרונותיהם נשיא אמריקאי אחד (בוש), שרת חוץ לשעבר (רייס) ויועץ בכיר (אליוט אברהמס).
דווקא תפקודו של אולמרט תחת החקירות הצדיק את הישארותו בתפקיד והפריך את טענתו של נתניהו שאי אפשר לנהל ככה מדינה. ולמרות כל זאת, כשהבין את המצב, קם אולמרט והתפטר, כי ידע שהמדינה חשובה ממנו. הוא הלך הביתה לא לפני שסירב לחתום על עסקת שליט המופרכת, אף שהיה אמור לזכות בכל התהילה ולא לשלם את המחיר. אחריו הגיע נתניהו, ששחרר מאות רוצחים שפלים רק כדי לעלות קצת בסקרים.
במילים אחרות: בישראל מחליפים שלטון בקלפי, או בנסיבות כמו חקירות פליליות. זה קרה כבר לשני ראשי ממשלה: יצחק רבין התפטר אחרי חשיפת פרשת הדולרים, ואהוד אולמרט התפטר כשנפתחו נגדו חקירות פליליות עוד בטרם המלצת המשטרה. השלישי מתקרבן, נאחז בקרנות המזבח, משסה איש באחיו ומנסה להמציא את ההיסטוריה מחדש.
2. רגע מגוחך נוסף אירע כשנתניהו השליך את הנשק הסודי החדש־ישן שלו, עו"ד דן אבי־יצחק, לזירה התקשורתית (ערוץ 2).
מרוב שאין כלום ולא יהיה כלום, יש כבר שלושה פרקליטי צמרת עסוקים מאוד בסביבתו של נתניהו (וינרוט, ז'אק חן ואבי־יצחק), בעוד שני פרקליטי צמרת נוספים המורגלים בסביבה הזו מסובכים בעצמם עד צוואר (ע"ע שמרון ומלכו). אותו אבי־יצחק, סוס קרבות ותיק ועתיר מכמנים לשוניים, הוא אבי הכינוי הבלתי נשכח "בוקי סריקי", אותו הגה באחת מפרשיות העבר. הפעם התעלה על עצמו כשכינה את טובות ההנאה בהיקף מסחרי שקיבל נתניהו לכאורה בשם "חופן סיגרים". מכיוון ששווי החופן הזה מוערך (על פי חשבוניות מסודרות) במאות אלפי שקלים, נראה שאם בני הזוג היו דורשים ממילצ'ן חופן יהלומים, זה היה זול יותר. נדמה לי שאפילו אבי־יצחק יודע שטיעונים ברמה הזו לא יהיו כאלה שישכנעו את היועץ המשפטי לממשלה, או פורום שופטים כלשהו. אכן, בוקי סריקי במיטבו.
ההפגנה בירושלים - לא הישג של מה בכך
3. היה צפוי שפרשני הימין וכתבלביו ימהרו להתנפל על יועז הנדל אחרי שהתברר ש"רק" כמה מאות ירושלמים הגיעו לכיכר ציון, למה שכונה הפגנת הימין נגד שחיתות. אנשים שבילו שירות צבאי ארוך ועתיר סיכונים בגלי צה"ל הופכים את הנדל, קצין מוערך בשייטת 13, ואת משה (בוגי) יעלון, מפקד סיירת מטכ"ל, רמטכ"ל ושר ביטחון, לשני ליצני חצר פופוליסטים. "בועת הנדל־יעלון התפוצצה", הם קובעים בארשת של חשיבות אינסופית.
נדמה לי שהשמחה הזו מוקדמת מדי. ראשית, כי 500 עד 1,000 מפגינים (לפחות לפי התמונות והעדויות) בלילה ירושלמי קר, כנגד מכונת התעמולה המשומנת שהפעילה המשפחה הקיסרית לאורך סוף השבוע כולו, זה לא הישג של מה בכך. זו התחלה לא קלה, אבל משמעותית. צריך לצרף אליה את שני אנשי הימין המובהקים שהתראיינו אתמול אצל אושרת קוטלר (ישראל חר"ג הבית"רי ואורי נחמן הליכודניקית), ומפגינים כבר שבועות ארוכים בפתח תקווה וברוטשילד, כדי להבין שהמחאה הזו אומנם מתויגת כשמאלנית, אבל שייכת לכולם.
שנית, כי למי שהספיק לשכוח, מני נפתלי התחיל את המחאה שלו עם עוד קומץ משוגעים לדבר, שעמדו במשך חודשים ארוכים מתחת לביתו של היועץ המשפטי לממשלה בפתח תקווה מבלי שאיש ידווח עליהם או יקדיש להם מבט מיותר.
שלישית, כי המספרים האמיתיים שצריכים להדאיג את בלפור ודובריו יצאו אתמול בסקרי דעת הקהל שאחד מהם (מינה צמח ומנו גבע) הצביע בערוץ 2 על רוב מוחץ של הציבור (מעל 60%) שסבור שנתניהו צריך להתפטר אחרי המלצת משטרה על שוחד, וגם אם תהיה המלצת משטרה על מרמה והפרת אמונים "בלבד". מספר דומה בציבור סבורים שהמשטרה חוקרת חקירה אמיתית, נקיה, לא פוליטית, במטרה להגיע לחקר האמת. הנתונים הללו יחלחלו מתישהו הלאה. החורף עוד לא הגיע, אבל עונת ההמלצות תיפתח בקרוב והסיפור רק מתחיל.