לעתים רחוקות נקלעים עם והנהגה לשעה של בין השמשות, שבה מזדמן לעצב דברים מההתחלה. רוב ימיה של אומה חולפים בנתיבים סלולים שקשה להיחלץ מהם, אבל כשנעות אמות הספים - השמיים הם הגבול. מי שיודע לאחוז את ההזדמנות, יכול להיחלץ ממצבי מצוקה ולשנות את המציאות מהיסוד. ומי שמגלה קוצר ראות, מורך לב או עסוק רק בחוק ההמלצות, יחמיץ את ההזדמנות הגדולה. כזו היא השעה שאנחנו שרויים בתוכה.
אירועי הימים האחרונים, מאז הכרזת ירושלים של נשיא ארצות הברית, חברו לשינוי האזורי והעולמי שמתרחש בשנים האחרונות, והכל יחדיו מזמן עת של מהפכות. אבל ספק אם יש לנו הנהגה שמסוגלת להתפנות מהצרות ומקווי האופי האישיים ולעצב מחדש את העולם שלנו.
למעשה, אנחנו שרויים עמוק בתוך מפץ גדול - גלובלי ומזרח תיכוני. הדובדבן שעל הקצפת הוא ההתנהלות הפלסטינית בעקבות הצהרתו של דונלד טראמפ. בעיקר גט הכריתות שזרקו לעבר הבית הלבן, מה שכבר הוביל לתגובה ג'ינג'ית לא רשמית מוושינגטון, ששלחה את הפלסטינים למקום הראוי להם.
אבל ההתרחשויות האחרונות מתבססות על מסגרת של אירועים עמוקים בהרבה: ריסוק המזרח התיכון הודות לאביב הערבי של ברק אובמה חבר לחשש של מרבית המדינות הסוניות מהרצחנות והשתלטנות האיראנית. דבר שהוביל אותן לחיבור אינטרסים עם האויב הציוני והתרופפות המחויבות האוטומטית כלפי הפלסטינים. במקביל, חילופי השלטון בוושינגטון העלו קבוצות השפעה פרו־ישראליות לעמדות כוח, ובמיוחד אישיות יוצאת דופן שבנויה מטבעה להפוך סדרי עולם. המגמות הללו שינו את כללי המשחק הגלובליים, בכלל זה את ההגדרות המעוותות של הטובים והרעים.
כל זה פועל עכשיו לטובתנו. בייחוד הידידות האמיתית שרוחשת לנו המעצמה הכי חזקה, שפתאום בזה לפרדיגמות המקובלות ומצפצפת על האויבים הסמויים שלנו ממערב אירופה. השבירה הנוכחית של הלוחות הטקטוניים מאפשרת לעצב מחדש את פני השטח הפוליטיים והמדיניים.
מול הנסיבות הדרמטיות הללו נקלעו הפלסטינים למצוקה ולחוסר הבנה. הם משחקים בכלים הישנים, מגיבים כפי שהורגלו על ידי עולם אנטי־ישראלי אוטומטי. כמנהגם הם מסיתים, מאיימים, מעודדים מערכות טרור ומנסים לכונן קואליציות בינלאומיות נגדנו. אבל בנסיבות הנוכחיות הם משחקים לידינו. עד כמה הם מזיזים לטראמפ קל להתרשם. אבל גם מול הסעודים ועוד מדינות ערביות השיטה שלהם כבר לא כל כך עובדת.
בפרסומים הפלסטיניים של השבועיים האחרונים ניכרת אכזבה קשה מאופן ההתמודדות של המשטרים הערביים עם הכרזת ירושלים. מהעובדה שהליגה הערבית סירבה להיענות לדרישתם לגרש את השגרירים האמריקאים, ומהתגובות הערביות שנתפסות ברמאללה, בצדק, כחסרות שיניים. ואם לא די בכך, הפלסטינים מדווחים על לחץ של מנהיגים ערבים על אבו מאזן לשתף פעולה עם האמריקאים, ועל כך שהם מרגישים חלשים ומבודדים. ואכן, ברשתות החברתיות ובכלי התקשורת הסעודיים ניכרים ביטויים אנטי־פלסטיניים לא מעטים. בין היתר כאלו שמאשימים אותם בשבע שנות חליבת כסף סעודי, תוך גילוי כפיות טובה כלפי מי שתמך בהם.
תמימי כמשל
ולמרות זאת אצלנו הכל נותר כשהיה. לאורך השנים הכנסנו את עצמנו במו ידינו למצוקה ולנחיתות. זה החל בנרפות אומללה עם שוך הישגי ששת הימים, והגיע לשיאי איוולת קיצוניים באוסלו ובהתנתקות. התהליכים האלו הקימו בתוכנו ישות אויב פלסטינית אחת, ומדינת טרור פלסטינית שנייה בגבול עזה.
האבסורד הגדול הוא שבראש ממשלת ישראל ניצבים כמה מהמתנגדים המובהקים להסכמי אוסלו, ודווקא הם מגישים לנו את נוסחת התרעלה במו ידיהם.
הפלסטינים מפרים בכל יום כמעט כל סעיף של ההסכמים שאש"ף חתם עם ישראל. הם שוללים את הלגיטימיות שלנו, חותרים תחתינו בעולם ומסיתים לטרור. אבל הממשלה בראשות בנימין נתניהו, נפתלי בנט ואביגדור ליברמן לא מעיזה לעשות נגדם כלום, במיוחד לא לשנות את כללי המשחק. למרות העוינות והרצחנות של הרשות שהוקמה וקיימת בחסדנו, אנחנו ממשיכים לממן אותה ולהגן על עצם קיומה. בד בבד אנחנו ממציאים תיאוריות כזב לגבי ההכרח והצורך להישאר במצב הנוכחי, כמו אסיר שהתאהב בבית הכלא ובסוהרים.
חמור מזה, אנחנו עדיין לא מבינים עם מי יש לנו עסק. דוגמה קיצונית לכך טמונה דווקא בפרשה האייקונית של עהד תמימי. הסטירות והעלבונות שהוטחו בחיילים גרמו לסערת רוחות אצלנו, ובצדק. אבל מי שצריך לקבל החלטות מתבצר בדפוסים הישנים ומחמיץ את הנקודה המרכזית. התגובה של חיילי צה"ל מעודדת טרור נגדנו ואפילו עלולה להביא למלחמה. הפקודות שקיבלו החיילים מאפיינות את העידן שמנחה אותנו מאז שנות ה־80, ערב האינתיפאדה הראשונה. עידן ההכלה, האיפוק, החשש מפני השופט העליון העוין - התקשורת והקהילה הבינלאומית.
בדיוק מהסיבה הזו היו מי שהתבשמו אצלנו מכתבה של צעיר חסר ניסיון מה"ניו יורק טיימס", שחלקה תשבחות להושטת הלחי השנייה על ידי החיילים. לא מפתיע שכתבה כזו התפרסמה בעיתון שהיה השופר הכמעט רשמי של ממשל ברק אובמה. מי שבאטימות הובילו קונספציה אובדנית, הבטיחו אביב והובילו לחורף של דם ויגון.
התשבחות ושביעות הרצון העצמית בצמרת צה"ל ובמעוזי השמאל נובעות גם מפחד קמאי מושרש מהתקשורת הבינלאומית, אבל גם מחוסר הבנה מרחיק לכת. למרות יותר ממאה שנות היכרות עם המנטליות הערבית בארץ ובשכונה, מעצבי הפקודות בצה"ל לא מבינים מה מקרינה ההתנהגות האומללה של החיילים. מומלץ להם לחלוף על פני 99% מהתגובות, הכתבות, שירי ההלל והפוסטרים ברחוב הפלסטיני ובעולם הערבי. הם ילמדו שהנערה שקלטה את דפוס "ההכלה" שלנו וניצלה אותו, הפכה לגיבורת האויבים שלנו.
העולם הערבי מפרש את תמונת ה"איפוק" כסימן לכך שהחייל הישראלי חלש. יהודי אומלל שמפחד להילחם, מי שלא מסוגל לעמוד מול הלביאה הפלסטינית. כך גם הוראות התגובה והפתיחה באש משדרות חולשה ומזמינות התקפות נוספות. רוח התגובה בנבי סאלח היא המתכון לגלי טרור חדשים, והם חלק מהנוסחה למלחמה הבאה. בדיוק כפי שהאינתיפאדה הראשונה פרצה בגלל הכניעה הישראלית בעסקת ג'יבריל, כאשר שחררנו 1,150 מחבלים, לצד הכישלון בפיגוע ליל הגלשונים. אצלנו מסרבים לקלוט שהעולם הערבי ניזון מקודים שונים לחלוטין מזה של צמרת המטכ"ל ומערכת ה"ניו יורק טיימס". ואם לא נשנה את חוסר ההבנה הזה נשלם ביוקר.
שעת הכושר הנוכחית מספקת מצע פורה לזִעזוע ולשינוי כללי המשחק, כאשר בין היתר הגיע הזמן לדחוף למיטוטה של הרשות הפלסטינית. הסכמי אוסלו נבעו מטעות חמורה שהולידה מפלצת בחצר הבית שלנו. חיסולה חייב להיות מוצב כיעד עליון, לצד החלת ריבונות בשטחי C ובניית מנהיגות פלסטינית אלטרנטיבית. גם בדרום הארץ ניאלץ לתקן את טעויות אוסלו וההתנתקות. וגם כאן אסור לשלול כל אופציה, כולל כיבוש הרצועה וסיפוחה למצרים. בכל מקרה, זה הזמן לפתוח את האופקים, להתרומם מעל חוק ההמלצות ולהתחיל לחשוב על עיצוב מחדש של המרחב שלנו.