הקרבות בגולן הסורי מתקרבים לגבול ישראל ומציבים אתגר מסוג חדש

1. בצד הסורי של צפון רמת הגולן מתחוללים בחודש האחרון קרבות עזים, שמקרבים את צבאו של אסד ואת המיליציות השיעיות התומכות בו לעבר הגבול עם ישראל. הדבר ממחיש את הבעיה הקשה שישראל תיאלץ להתמודד איתה בשנת 2018, עד כדי סכנת עימות ישיר עם איראן או שלוחיה. צבא אסד הצליח לכבוש השבוע שלושה כפרים סוניים ובכלל זה את בית ג'ן, אחד הגדולים באזור שבו מתגוררים כ־3,000 תושבים (לפי מפקד מ־2004). יחד עם ההשתלטות על הכפרים נכבשו גם כמה תלים חשובים באזור. בית ג'ן היא עיירה בדרום־מערב סוריה למרגלות הר חרמון, בגובה 1,050 מטרים מעל פני הים, הממוקמת כ־40 ק"מ דרומית־מערבית לדמשק ו־11 ק"מ מזרחית לגבול עם ישראל. היא הוחזקה במשך חמש שנים בידי כוחות המורדים.
 

בקרבות על בית ג'ן השתתפו בנוסף לצבא אסד גם יועצים ומפקדים של חיזבאללה ומיליציות דרוזיות מקומיות התומכות במשטר, וממחישות עד כמה המצב מורכב ומסובך (אגב, בניגוד לדיווחים היסטריים בישראל, את רוב הלחימה ביצעו חייליו של אסד, ואנשי חיזבאללה היו בעיקר בתפקידי ייעוץ. לא ידוע על השתתפות או נוכחות של אנשי כוח אל־קודס האיראני). כזכור, רק לפני כמה שבועות איימה ישראל כי תיחלץ לעזרת הדרוזים כאשר כוחות מורדים סוניים התקדמו לעבר הכפר חאדר שלמרגלות החרמון. ישראל השמיעה את איומיה בלחץ הדרוזים בישראל, שאיימו להצטרף ללחימה ולחוש לעזרת אחיהם מעבר לגבול. על הכפר והאזור מסביבו הגנו 20 ארגונים שונים, שהגדול שבהם הוא "תחריר א־שאם" (בעבר ג'בהת א־נוסרה, שהייתה שלוחה של אל־קאעידה בסוריה). מנסיון קרבות באזורים אחרים, רוב לוחמי המורדים שנכנעו יפונו לאזורים שעדיין בשליטתם כמו באידליב בצפון סוריה.
 

ההישגים האחרונים של צבא אסד מהווים תפנית אסטרטגית חשובה ומאתגרים את ישראל. נפילת בית ג'ן תאפשר למשטר לפתוח ציר תנועה חשוב מדמשק לחרמון הסורי. במקביל היא תעניק לו ולחיזבאללה נתיב יבשתי נוסף ללבנון, שדרכו ניתן יהיה להעביר נשק ובמיוחד טילים מדויקים, שאת העברתם מנסה ישראל לסכל דרך כמאה תקיפות המיוחסות לחיל האוויר בחמש השנים האחרונות.
 

ישראל אינה מתנגדת לנוכחות צבאו של אסד בקרבת הגבול, כמתחייב מהסכם הפרדת הכוחות מ־1974. אדרבא, כפי שדווח כאן כמה פעמים, היא מנסה להגדיל את כוח המשקיפים של האו"ם, אונדו"ף, שמפקח על ההסכם ובשל מלחמת האזרחים צמצם את נוכחותו. גם למשטר הסורי, כשיחזור לבסס את אחיזתו בכל 100 הקילומטרים של הגבול מהחרמון למשולש הגבולות עם ירדן (שבה עדיין שולטים המורדים), יש עניין שאונדו"ף ימשיך לפקח על ההסכם ולחצוץ בין שני הצבאות. 
 

חיזוק אונדו"ף יכול גם לסייע לאסד להדוף את הלחצים שמפעילים עליו מושיעיו מאיראן ומחיזבאללה, שהאינטרס האסטרטגי שלהם הוא לקיים נוכחות בקרבת הגבול ולאתגר את ישראל. במילים אחרות, בניגוד לדעה הרווחת, לפחות בציבור, אין זהות אינטרסים מוחלטת בין אסד לטהרן ולחיזבאללה. להפך, אולי ככל שאסד ייצב את משטרו, למרות מחויבותו לבני בריתו, הוא ירגיש חזק ובטוח יותר להגביל את הנוכחות האיראנית בארצו.

# # #
 

בהקשר זה מעניין לשמוע הערכה פחות שגרתית מהמקובלת במערכת הביטחון. היא הובעה במאמר מאיר עיניים של רוני כהן, אלוף משנה (בדימוס) בחטיבת המחקר של אמ"ן, שהיה בין השאר ראש זירת עומק, כולל חקר איראן. כהן הוא כיום חוקר ומרצה עצמאי בנושאים אלה. המאמר, "תרחיש שונה לעתידה של סוריה", נכתב ל"פורום לחשיבה אזורית", קבוצה של חוקרים באקדמיה שמאתגרים את מכוני המחקר של המזרחנים, המזוהים לרוב עם החשיבה הקולקטיבית ועם מערכת הביטחון - שלא לומר מבטאים את עמדותיה. הבולט שבהם הוא המכון למחקרי ביטחון לאומי, שבראשו עומד ראש אמ"ן לשעבר עמוס ידלין, שהערכותיו לרוב מייצגות את עמדות הקונצנזוס.
 

לדברי כהן, התפיסה המקובלת בישראל לגבי המתרחש בסוריה פסימית, ולפיה הציר השיעי במזרח התיכון יתחזק יחד עם משטר אסד בסוריה. ואולם לטענת כהן, "בשבועות האחרונים מתברר כי תפיסה זו אינה נשענת בהכרח על מסד נתונים מוצק. הדוגלים בה מייחסים לאיראן השפעה כמעט בלתי מוגבלת במרחב ומתעלמים ממגבלות כוחה ומהקשיים שבהם היא נתקלת בחתירתה להגמוניה אזורית. להעצמת האיום מעבר לממדיו הריאליים יש סיבות רבות, גם פוליטיות". 
 

כהן לא מרחיב בנקודה זו, אך אפשר להניח שהוא מתכוון לממשלה, שמבקשת, מסיבות פנימיות של גיוס דעת הקהל וחיפוש מתמיד אחר אויבים ואיומים, ליצור מצג שלפיו "האיראנים על הגדרות". כהן מבקש להציג תרחיש חלופי, הרבה יותר אופטימי מבחינת ישראל, ובמרכזו האפשרות כי "רוסיה היא זו שתתחזק, בסוריה ובאזור כולו, על חשבון איראן". לאישוש הערכתו הוא מספק נימוקים כבדי משקל. אחד מהם הוא כי בניגוד לדימוי, אסד אינו בובה של רוסיה ואיראן, אף שמשטרו ניצל בזכותן. "אף שאסד חלש ותלוי במצילו, הוא אינו מתכוון לוותר על הניסיון לבסס מחדש את שליטתו בכל סוריה. ברור לו שרוסיה ואיראן מבקשות להגביר את נוכחותן והשפעתן בזירה וכי הדבר יבוא בין היתר על חשבונו. מתוך הבנה שלא יוכל להחזיק בחבל בשני קצותיו, הוא עשוי לבכר את רוסיה על פני איראן. הראשונה היא שהצילה אותו. היא כבר מחזיקה במאחזים בסוריה שעמם הוא יכול להסכים, וסיכוייה להמשיך להבטיח את יציבות משטרו גדולים מאלה של איראן".
 

נימוק נוסף הוא כי "למרות הצהרותיו האחרונות של פוטין על סיום הלחימה ועל האפשרות לפינוי כוחותיו מהאזור, המעורבות הרוסית בסוריה אינה תופעה זמנית. מוסקבה מעוניינת במעורבות בסוריה משיקולים אסטרטגיים וגלובליים, והיא מעוניינת בדריסת רגל ממושכת, גם אם סמלית, במדינה, תוך ניצול חולשתו ותלותו של אסד. מעורבותן הצבאית של איראן והמיליציות שלה בסוריה הייתה נחוצה כל עוד התנהלה מלחמה בשטח, מתוך רצון לחסוך בחיי אדם ובמשאבים רוסיים. ספק אם רוסיה תאפשר לאיראן לחלוק עמה הרבה מהשלל".
 

הסבר לא פחות חשוב של כהן הוא "כי אף שחקן בינלאומי או אזורי, לרבות משטר אסד עצמו, כאמור, אינו נכון להסכין עם המשך נוכחותה של איראן בסוריה, קל וחומר עם העמקת מעורבותה שם. הדברים מובנים מאליהם, לכאורה, כאשר מדובר בסעודיה ובמדינות המפרץ, אבל הם נכונים גם לגבי שכנותיה של סוריה: טורקיה, עיראק, ירדן ואפילו לבנון, שמעורבות איראנית בסוריה עלולה לערער את יציבותן. ראוי לציין בהקשר זה כי באיראן עצמה מתנהל ויכוח פנימי ביחס לנחיצותה של הפעילות מחוץ לגבולותיה והתועלת בה".
 

מכל האמור לעיל עולה כי חופש הפעולה של איראן בסוריה אינו בלתי מוגבל. "משטר חזק בדמשק הנתמך על ידי רוסיה יבוא בהכרח על חשבון האיראנים", מסכם כהן.

2. נציבות שירות המדינה ומשרד המשפטים סגרו את הבדיקה בעניינו של ראש המוסד יוסי כהן. בזמנו זעקו הכותרות על מעורבותו של כהן בקבלת מתנות וטובות הנאה, תוך רמיזה שיש לו קשר כזה או אחר לחשדות בשחיתות לכאורה של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שתחתיו עבד כראש המטה לביטחון לאומי (מל"ל) טרם מונה על ידו לראשות המוסד.
 

תזכורת: במהלך החקירות נגד ראש הממשלה והגילויים על קבלת המתנות מארנון מילצ'ן וג'יימס פאקר, טען לפני כשנה העיתונאי רביב דרוקר כי שרה נתניהו קיבלה מפאקר במתנה עשרה כרטיסים להופעתה בראשון לציון של מריה קארי, שהייתה אז בת זוגו. לפי הדיווח של דרוקר, שכלי תקשורת רבים ציטטו אותו, גם יוסי כהן קיבל שבעה כרטיסים. שווי המתנות, נטען, אלפי שקלים.
 

בעקבות הדיווח פתחה יחידת החקירות של נציבות שירות המדינה בבדיקה. כהן מסר את תגובתו בכתב וטען כי בהיותו ראש המל"ל קיבל במתנה ארבעה כרטיסים, שעלותו של כל אחד 250 שקל. כרטיס אחד נתן לנהגו. בנוסף קנה מכיסו עוד שלושה כרטיסים לבני משפחתו. 

 

לטענתו, לא ראש הממשלה ולא רעייתו הם שהכירו לו את פאקר. ההיכרות החלה לאחר שראש המוסד מאיר דגן שלח את כהן לפגוש את מילצ'ן במטרה לעניין אותו להפיק סרט על עלילות המוסד. זו גרסת כהן. אבל לא מן הנמנע שהמוסד רצה להיעזר במילצ'ן לצורך מבצעי. כבר פורסם כי ה־CIA והמוסד ניהלו מבצעים בכיסוי של חברות הפקה קולנועיות.
 

כך או כך, מילצ'ן ופאקר היו שותפים בחברת אבטחה וסייבר בהודו, שהעסיקה בין השאר גם כמה יוצאי מוסד. על רקע זה התוודע כהן לפאקר. אגב, בחודשי קיץ 2015, כשנתניהו מרט את עצביו של כהן ושאר המועמדים בהתלבטות בשאלה את מי מהם למנות לראשות המוסד, קיבל כהן הצעה ממילצ'ן ופאקר לעמוד בראש חברה בינלאומית ששקלו להקים בתחומי המודיעין העסקי והסייבר.  
 

הסבריו של כהן, שהודה באוזני חבריו כי שגה בשיקול דעתו, התקבלו, ולאחרונה החליטו בנציבות שירות המדינה ובמשרד המשפטים כי מדובר ב"זוטי דברים" והתיק נגנז. העיתונאים שמיהרו לפרסם את החשדות נגדו לא טרחו להתעניין מה עלה בגורל הבדיקה ולא דיווחו על סגירת הפרשה.

3. שר הביטחון אביגדור ליברמן מבטיח כי במערכה הבאה ישראל תמוטט את שלטון חמאס, ואילו על שמו של הרמטכ"ל גדי איזנקוט קרויה "דוקטרינת דאחיה", מעוזו של חיזבאללה בדרום ביירות. במלחמת לבנון השנייה תקף חיל האוויר ופגע קשות במטה הארגון בשכונה, אך במקביל היה ניסיון למזער נזקים. לפי התורה ששמו של איזנקוט נקשר אליה, במלחמה הבאה ישראל תפעל במלוא העוצמה לא רק נגד חיזבאללה - אלא גם נגד צבא לבנון ונגד המדינה כולה. דוברים ישראלים מדברים במונחים של "לשטח" ו"להחזיר את לבנון לתקופת האבן".
 

נגד גישה כזו, או אולי ליתר דיוק נגד מגבלותיה, יוצא פרופ' יורם פרי, שחוקר במשך שנים את יחסי הצבא והחברה האזרחית בישראל. בשנים האחרונות הוא מלמד באוניברסיטת מרילנד, והשבוע פרסם את מחקרו, "מלחמות מונחות תקשורת: פרדוקס העוצמה והדילמה האסטרטגית של צה"ל" (הוצאת המכון למחקרי ביטחון לאומי).
 

במחקרו מבקש פרי להדגיש את החשיבות המרכזית שיש לתקשורת לסוגיה המגוונים בעיצוב פני המערכה בימינו ובעיקר בעתיד. בראשיתו, התמקד המחקר בהשפעת התקשורת על הטרור ובשימוש שעושים ארגוני טרור במדיה. בעניין זה טבע פרופ' גבי ויימן מאוניברסיטת חיפה כבר ב־1995 את המושג "תיאטרון הטרור". מאז הגיחו לעולם ארגונים כמו אל־קאעידה ודאע"ש, והראו שהכל אפשרי. 
 

אחר כך נדד המחקר גם להשפעות המדיה על מלחמות. ב־1991 ראו את זה בשידורי CNN מבגדאד, כשסיקרה את המלחמה בשידור חי, אך לצבאות העולם ולמרבית כלי התקשורת לקח זמן עד שהפנימו כי אופייה של המלחמה משתנה. בעבר היחס לתקשורת היה של משקיף ניטרלי, מתווך המעביר את המתרחש בזירות הלחימה. כיום ברור שהתקשורת היא גורם מתערב ומעורב, שגם משפיע על המלחמות. ישראל חווה את המהפכה הזאת בכל המלחמות מאז האינתיפאדה ראשונה - האינתיפאדה השנייה, מלחמת לבנון השנייה וכל שלוש המערכות האחרונות בעזה מאז 2009. 
 

כבר מכותרות פרקי הספר אפשר להבין מהי דעתו של המחבר: "עופרת יצוקה לא סוב־סוב סביבון, אלא הרג ומוות", "משט המרמרה — טרור ימי או פוטו אופורטיוניסטי?", "עמוד ענן — מלחמת הטוויטר הראשונה", "ההשתלטות על הספינה קלוז סי — ההצגה שכשלה" ו"צוק איתן — תחושת החמיצות חוזרת".
 

לכאורה, בצה"ל מבינים את המציאות החדשה ומכינים את החיילים והקצינים לאתגר. במקביל הוגדל מספרם של היועצים המשפטיים, שאמורים לייעץ בקרבות בנוגע לדין הבינלאומי ועל המותר ואסור. לא משום שצה"ל הפך ל"צמחוני", אלא משום שהוא מבין, על סמך כמה וכמה תקריות וקרבות, כי פגיעה מתועדת באזרחים ובלתי מעורבים יכולה לעתים להיות ההבדל שבין הצלחה לכישלון. 
 

מסקנתו של פרופ' פרי היא ש"הסבבים הבאים — בין אם בלבנון ובין אם בעזה — יתקיימו במרחב רווי תקשורת. צילומים של אזרחים הרוגים ושל מטרות אזרחיות הרוסות יפגעו בלגיטימציה הבינלאומית של ישראל. העולם מקבל אומנם באדישות תמונות זוועה של רצח עם בסוריה או בתימן, אבל כפי שעולה מהניסיון שנצבר בעשור האחרון, ספק רב אם יהיה אדיש באותה מידה לנוכח תמונות שיגיעו מלבנון או מעזה. ככל שישראל תפעיל כוח רב יותר, כך תפסיד יותר בלוחמת האימג'. הדבר עלול לגרור גם הפסד בלוחמה המשפטית, וזה, קרוב לוודאי, יביא לכך שמוסדות בינלאומיים יכפו על ישראל הסכם להפסקת אש בניגוד לרצונה". 
 

במילים אחרות - להערכת יורם פרי, במציאות שבה ישראל נאלצת להתמודד עם ארגוני טרור וגרילה, ביחסי כוחות לא סימטריים שבהם התמונה והדימוי חשובים יותר מכיבוש היעד - סיכוייה להביא להכרעה, כפי שמבטיחים חלק ממנהיגיה ואנשי הצבא, בלתי ריאליים. בסיכום מחקרו ממליץ פרי: "הדרך לגבור על ארגוני ההתנגדות היא לנצח בקרב על התודעה של החברה האזרחית שממנה הם באים, יונקים את הלגיטימציה שלהם ושואבים את כוחם. צה"ל אפילו עיבד מסמכים העוסקים במבצעי ייצוב וכתובים ברוח הזאת. אבל התורה הזאת אינה מיושמת בפועל, ובמקרים שבהם גופי ביטחון ממליצים לנקוט צעדים מסוג זה, למשל לעודד את הפעילות הכלכלית בשטחים, הם נתקלים בכתף קרה מהדרג המדיני".