משפחה, שקשוקה ומה שביניהם: המתכון הסודי של קופמן

אף אחד ברשות השנייה לרדיו ולטלוויזיה לא נוקט עמדה נגד שפטל, רק כי הוא - כנראה - סנג'רם של הזוג נתניהו. חבל שאני לא נהנה מחסינות כזו, הייתי מפיק ממנה הון רדיופוני. אתמול עשה שפטל שפטים בנפתלי כחייל וכמאבטח, רק כי ניצח את שרה נתניהו בבית הדין, ואף מעיד נגדה כעד מדינה.

בקיצור, האיש מאוס בעיני, ומאחר שמדובר באחד מהדוברים של הימין הפאשיסטי בארץ, אני שוקל לפנות למשרד הפנים כדי לבטל את סעיף הלאום במסמכַי, ולסמן במקום הסעיף כוכבים. כי אם שפטל הוא דוגמה וכתובת ליהודי, אני לא רוצה להיות שייך לגזע הזה, מטונף ונחות, כי כמו שטוען שפטל: "איני יכול לעבור מטר ברחוב, מבלי שיהודי יבקש להצטלם איתי". עוד סיבה לחיות ללא דת, כי מוסלמים ונוצרים לא רוצים להצטלם איתו.

אבל גם כשל לוגי כמו שפטל לא יכול היה למנוע את האירוע הקולינרי השנתי שאני מציין בחמש השנים האחרונות, רק בדצמבר, שנקרא שיטת השקשוקה.

כיפוש לא משתגעת על השתלטותי על המטבח, ולא מכירה באומנותי כבשלן. היא אף מזלזלת ביכולותי. "מאמי, המשפחה באה לבראנץ' בשבת, ליומולדת של אחותך. אני מכינה פשטידות, בלינצ'ס וסלטים. שקשוקה לא נראית לי מתאימה לתפריט", אמרה האישה. אני מציע שתבטלי את התפריט שלך, כי אחרי השקשוקה שלי לא יהיה להם מקום לשום מאכל אחר.

"טוב, בסדר, אין לי כוח אליך. מה אני צריכה לקנות?"

תרשמי, שלא תשכחי: 4 פלפלים חריפים; 4 פלפלים צהובים; 4 פלפלים ירוקים; 4 פלפלים אדומים; 1 חבילה של ראשי שום; 4 בצלים גדולים; 12 עגבניות בשלות (8 מהן לרוטב); 12 ביצים; 500 גרם גבנ"צ 28% שומן; 1 ק"ג קבנוס; 1 ק"ג נקניקיות לבנות ושמנמנות; 3 לחם לבן של פועלים. הכל ברור? ולא לקנות את הנקניקים בסופר, אלא במעדנייה בטאגור, שהם מכינים לבד, לא כמו בשאר החתוליות שמוכרות זבל. הבנת? זקוקה לביאורים ופירושים על משהו?

"אתה לא נורמלי. אני ואמך לא אוכלות בשר עם חלב, ואני גם לא מוכנה שאוכל כזה יתבשל אצלי בבית".

כיפוש, אל תרגיזי אותי, אני בחיים לא התערבתי לך בבישול, אל תתערבי לי ביצירתיות. לך ולאמא נכין לחוד מחבת בלי בשרים, בסדר? תרתיחי את הכלים אחרי זה שיהיו שוב כשרים, או תזרקי, אבל לא להתערב לי. "למה אתה חייב להטריף אותי? אני משוכנעת שגם הבנות שלך, וגם אחותך ובעלה לא אוכלים את זה. אני אברר ואחזור אליך". 

האורחים במסעדה לא קובעים לשף מה לבשל. לא לבלבל לי מוח. יהיו שתי מחבתות, כל אחד יאכל מה שהוא רוצה. בניגוד אלייך, אני סולד מכפייה.

כיפוש הכינה את המזון שלה בשישבת, והתעוררה בשבע וחצי, שעה טמאה להתעורר ביום הקדוש הזה. אני שימשתי כטועם, ובטיפשותי הערתי לה שבלינצ'ס חייבים להיות מטוגנים לפני ההגשה, ולא רק אפויים, והם לא מוגשים עם יוגורט, אלא עם שמנת 30% שומן.

"אתה יודע שאתה דפוק? מי אוכל שמנת, ועוד עם מטוגן? מה אתה בן 15?". שאלת, אז עניתי. ככה אנחנו אוכלים, וכפי שאת יודעת מדובר במאכל מזרח אירופי־אליטיסטי, שלא מוכר במטבח הצחיח וההררי שלכם, אז למה להתווכח? "אמא שלך לימדה אותי להכין, והיא לא אמרה לי כלום על טיגון ושמנת, עם כל כך הרבה אחוזי שומן". אולי את צודקת, אבל גם אם לא אמרה, היא הייתה משוכנעת שאת כבר יודעת. איך אני אוכל חמיצה בקיץ, עם שמנת וצ'יפס, נכון? ככה אוכלים ברוסיה.

"איך אתה אומר? בשביל הפרוטוקול? אז כדאי שתדע שאומנם אמא שלך מבשלת את החמיצה הירוקה הזו, אבל אני מגישה לך לשולחן. ואני מוסיפה יוגורט, לא שמנת. בארץ הפסיקו לאכול שמנת לפני 20 שנה. תתבגר". זו הייתה עילה מספקת לתת את המבט, ולברוח עם שימון לקפה בנמל ב־9:30 זולו־טיים. רק הנעתי והיא התקשרה.

"לאן הלכת?"

יש לי פגישה חשובה, אני יוצא לשעה.

ב־10:35 היא התקשרה. "מאמי, מתי אתה מגיע? הם יבואו ב־12:00, ועוד לא הכנת כלום".

כיפוש, אני עסוק כאן בעבודה, כבר אני מגיע.

ב־11:30 כבר התנפח לה וריד, והיא שוב התקשרה. "תגיד, אתה נורמלי? הם יצאו כבר. איפה אתה?"

כפרה, למה את לחוצה? השקשוקה זה עלי, צ'יל, הכל יהיה בסדר. זה אוכל שאוכלים מהכיריים לצלחת, אי אפשר להכין לפני. "שנה שעברה לקח לך שעתיים! בוא כבר, למה אני צריכה להתרגז?"

נפרדתי מהציבור שלי, הודעתי לפרלמנט הקבוע בשבת שלא אגיע ב־12:00. התגובות היו מלאות שטנה. "אתה מדכא אותי, חתיכת סמרטוט. מה פתאום אתה מבשל", כתב רוברט; "שפסל'ה, היית ונשארת כלומניק", סימס פולו; "אוח, היו זמנים יפים כשהיית גבר, נכון, קוף?", תהה שלומי; "למה אתה לא מזמין אותי גם, טינופת?", תמה אהרל'ה; ורק בני, שהוא תרבותי ומנומס, כתב "בתיאבון" (עובד מועלם נדרש לזמן כדי להפנים. רק ביום שלישי הוא עיכל את המידע המפעים. "היה טעים?", שאל. לא זוכר, עובד, כבר שכחתי, השבתי).

# # #

 

חזרתי הביתה, השולחן היה ערוך, והצדיק הקטן הודיע לי שעזר לאמו לערוך, והיה אחראי על המפה הלבנה.

איפה סנדי? "שמתי אותה בחדר שינה, וקשרתי אותה למיטה", דיווח גיאצ'ו. זה לא טוב, אני לא אוהב כלבים בחדר שינה. הנה קח עצם טעימה שהיא אוהבת, ורד איתה לדשא. סבתא לא אוהבת כלבים. "את לואי של אורלי היא כן אוהבת, אבא", הוא ניסה להתווכח. לואי הוא כלב בלונדי ושקט, אז סבתא אוהבת אותו. סנדי היא כלבה ג'ינג'ית שגם נובחת. קח אותה למטה. "היא לא ג'ינג'ית, היא כנענית, אבא". למה אתה מתווכח איתי, גיאצ'ו? סבתא טוענת שכנעני זה ערבי. קח אותה למטה.

הילד ניגש לביצוע המשימה, אני פניתי לסו־שף והודעתי לה: מעכשיו דממה, אני אפילו לא רוצה לשמוע את המחשבות שלך. תקשיבי להנחיות, ורק תבצעי. קלפי לי את הבצלים ושיני השום, תניחי לי את זה כאן בפיילה הזו. כשתסיימי, קלפי שמונה עגבניות, ותגרדי את הקלופות בפומפייה בעדינות בסיר אחר, זה יהיה לרוטב, תשאירי על השיש.

"מתי תיתן לי את המתכון של הרוטב הסודי, שאני אכין ואעזור לך?", שאלה כיפוש. לא יכול, אני לא רשאי. זה עובר רק מאב לבן. כשגיא יגדל, אני אתן לו, ואשביע אותו. אם אתן לך עכשיו, איאלץ להרוג אותך. היא התפוצצה מצחוק. "העיקר שאתה אומר שרק 400 שנה מפרידות בינך האירופי לביני המזרחית. אתה הכי ערבי שאני מכירה. חבל ששחררתי אותך מגהה לפני חמש שנים. היית צריך להישאר שם עוד קצת".

אפשר לא לדבר? אני אשכח איזה מרכיב, ויהיה כאן אסון. טוב, חתכתי את הפלפלים, איפה הקבנוס והנקניקיות? אני צריך לטגן אותן קצת עם הבצל והשום.

"לא קניתי. אמרתי לך שאני לא מוכנה שזה יהיה אצלי בבית".

רציתי לפרוש באותו רגע. כזה חוסר ציות שום שף לא חווה בקריירה. אני מכיר כמה שפים שגם היו מפרקים את הבית על עבירות משמעת פחותות מהעבירה הזו, אבל שתקתי.

המשפחה הגיעה, ובנותיי דיווחו לנוכחים איך גדלו על השקשוקה והלחם המטוגן של אבא, עם הסלט המיקרוסקופי, שכלל לפחות שישה צבעים בכל פעם. חבל ששכחו את הפטריות בשמנת עם נגיעות של ארטישוק ועמבה, ואת הגוואקמולי והסלסה שהכנתי להן, הרבה לפני שהמטבח המקסיקאי עשה עליה לכתריאליבקה. אז זרקתי למחבת הלוהטת חצי בקבוק שמן זית בכבישה קרה (שקונים רק בגוש חלב), את הפלפלים, הבצלים והשום, ונשכבתי על הספה בהמתנה.

"רוני, למה זה לוקח כל כך הרבה זמן?", תמהה אחותי, "אני מכינה שקשוקה ברבע שעה". ואמא הנהנה בראש בהסכמה. כיפוש הייתה שקטה, אבל הוורידים בצוואר? חבל"ז. אורלי, אין בסיס להשוואה בין התבשילים. את מוסיפה גם חצילים, שזה ממש לא שייך. ואמא, את בכלל הכנת לצ'ו, שזה אפילו לא בן משפחה של השקשוקה המלכותית שלי. אל תאכלו כלום מהשולחן, כי אני מאוד אתאכזב אם לא תסיימו את כל המחבת.

 

הבסיס הזהיב, שפכתי את השמן המשומש, מזגתי למחבת את מחצית השמן שנותר, וברגע שרחש, הכנסתי שוב את הפלפלים, השום והבצלים הזהובים (לא כמו כל השרלטנים, שלא מחליפים שמן. זה לא יפה ולא יאה) והוספתי את העגבניות החתוכות. כיסיתי במכסה זכוכית ושבתי לספה.

"מאמי, תזדרז", ביקשה כיפוש. "אתה יכול לדלג על שלב או שניים בבישול, אנשים רעבים כאן. עוד מעט צהריים".

לא הגבתי עד שטעמתי עם קצת לחם את החיבור בין העגבניות לשאר הירקות. ואז מכינים את הרוטב הסודי. לפני הכל דואגים לסביבת עבודה סטרילית: רדיוס של חמישה מטרים מבני אנוש, שלא יראו כלום. מכניסים את המרכיבים לעגבניות הקלופות והמגורדות, מערבבים יפה, לא מקשיבים לאישה שגוערת: "מאמי, הכל משפריץ על השיש. תן לי לנקות"; ואז מוזגים את הבלילה האדומה לתוך המחבת, לבישול הסופי.

רבותי, 15 דקות, המנה מוכנה. הכרזתי.

שוב טעמתי, התרשמתי מעצמי, כרגיל, שברתי 12 ביצים, כיסיתי את כל המחבת בגבנ"צ (כיפוש קנתה פתיתי גבינה כאלה רק 9%. על פחות מזה הייתי צריך ללכת מהבית, ולאכול לבד באולימפוס) ובאמת, לא בגלל שזה אני הטבח, יצאה יופי של שקשוקה ב־13:30 - אפילו אמא שלי קבעה, ומדובר בשפית מדופלמת. חבל רק שהיא אכלה כף אחת, כי היה לה חריף. אבל באמת שכולם סיימו את הכל.

רק אחרי השקשוקה התרתי להם לאכול מאכלים חלביים שהכינה כיפוש. היא קיבלה צל"ש מפקד אוגדה על הכנתם, לא כמוני שקיבלתי צל"ש רמטכ"ל, עיטור העוז וגם עיטור הגבורה.

נכון שכמות הפלפלים והצ'יפקות שבלסתי תוך כדי אכילה, גרמה לי להתקף ריפלוקס, אבל לא משהו שטבלית לוסק ונמנום על הספה שהחל בבהייה בקלאסיקו, לא יכולים לתקן.

אחרי שזכיתי לתשבחות ולמחיאות כפיים הראויות לאומן ברמתי, לא חשתי צורך לסייע לכיפוש בניקיונות, אם כי התנדבתי להוריד את שקיות הזבל. לא קיבלתי את התשואות הראויות למחווה החד־שנתית. זאת אף שציינתי בפני מפקדת הניקיון, שפרופ' סלעי התריע בפני שאסור לי לשאת משאות כבדים יותר מ־150 גרם פיסטוק, אחרי הניתוח בירך לפני שנתיים. כן, פסה רוח ההתנדבות בעם, ולא מעריכים את האולד־סקול שחונכו לפי הקריאה "אחרי!".

# # #

ביום שלישי מאוד התחברתי לפיליבסטר באגם הדרעק. זה תמיד עושה לי טוב לצפות בעלוקות על הקופה הציבורית, מנסים לדפוק סטנד־אפ עם איכה בתימנית או סיפורים במרוקאית. התוצאה היא תמיד סיט־דאון־טראג'די, וחבל רק שהציבור שילם את הכרטיסים למופע האידיוטי.

מה עשו לטובת הציבור דיירי אגם הדרעק במהלך השבוע? כלום, שזה כרגיל אצלם. נכון שהם העיקו על הטוויטר בתיעוד של פעילותם המביכה, אבל התוצאה אחרי 43 שעות של המביכון הייתה ידועה. דודי אמסלם ניצח, ועד חקירתו בחשדות בלתי ידועים לנו, ניאלץ לסבול את המטרד הזה מנהל את חיינו באמצעות הפרלמנט הדוחה ביותר בדמוקרטיה העולמית. גם הטפיל ביותר. שמעתי, ובטח לא הבנתי, שהסיעות באגם הדרעק יקבלו איזה מענק בחירות או משהו, לפי מפתח ל־300 אלף שקל לעלוקה.

נוסף על כך שכרם מתעדכן בינואר הקרוב, משהו סביב 4%, בדיוק כמו שכר המינימום של אלו שעובדים באמת, לא כמו האליטה של הדרעק. איזה יופי להם? אולי מישהו יציע גם להיות עלוק? לא הגיע הזמן שאתבטל ואסתלבט על חשבונכם? 36 שנה וחצי אני עובד 24/7, הגיע הזמן לפגרות קלות, שמסתכמות ב־170 יום נטו בשנה. וגם לא חייבים לבוא לעבודה שם, בקיצור מאוד מתאים לי. אם יעשו לי מבדקים בפיל"ת, גם יגלו שאני ממש מתאים להיות מאוס שלא משקר אף פעם, אבל במקביל גם לא דובר אמת אף פעם. אז יאללה, המנוי זמין להצעות.

רביעי היה נחמד אש. הכותרות במהדורת החדשות על העדות של ארנון מילצ'ן עשו לי את הערב. נכון שהוא דוחה, כי אם נתת מתנות לגברת נתניהו, מדוע אתה מתכלב עליה ברגע שחוקרים אותך? הא, אתה בפיחדון שאמריקע תיקח לך את הוויזה? אבל מי לכאורה האריך לך את הוויזה בתמורה לצמידים ושאר התכשיטים לגברת, לשמפניה הוורודה והסיגרים? שכחת, הא? כן, ככה אנחנו היאהוד, תמיד יורקים על היד שמאכילה אותנו. אני ממש לא מופתע.

התגובה של הזוג הייתה הולמת ומהממת: "אין דופי בהתנהגותנו". בטח שאין דופי, כי את ההתעלקות הפכתם לאורח חיים. איך אמר המלך ביבי: מי אמר שאסור לקבל מתנות? והוא צודק לשיטתו. גם אני רוצה ככה. אני הרי מועסק (רק מתוך רחמים) אצל שניים מחברי, ואני רוצה להקל עליהם בצרה שנפלה עליהם. איני רוצה שכר יותר, אני רוצה רק שייתנו לי מתנות כמו שרה"מ נתניהו מקבל, ואני משוכנע שהם ואני נצא נשכרים מהשיטה המלכותית.

השבוע התכנסה ועדת סל התרופות. תקציבה הוא 460 מיליון שקל. הדרישה לחולים כרוניים מתבטאת ב־2.2 מיליארד שקל. אין כסף בקופה, כי צריכים לדאוג לאגם הדרעק, לממן את הדמוקרטיה, עאלק. אבל מזכיר הכספים בממלכה הקצה לפני חודש 800 מיליון שקל כדי שהפלבאים שלו ירכשו טלוויזיה מוזלת.

אולי ניקח את הכסף לטלוויזיה וניתן אותו לסל התרופות? מה אתה אומר, אדון כחלון? אתה לא רואה בחולים הקשים קהל יעד לקלפי? כן, זה כבר ברור לי. אבל אולי בכל זאת, איזו ג'סטה של כמה לירות שתשפר את איכות חייהם ותמנע מחברי הוועדה לקבוע מי לחיים ומי למוות. תחשוב על זה. אף אחד לא יודע מה צופן לו העתיד, ייתכן שגם מישהו מקרוביך יידרש לקבל תרופה יקרה, שידו אינה משגת לממן את עלותה.

אז, תעשה חסד!!!