אולי זה יישמע לכם מצחיק, אבל אחרי תקופה ארוכה של ליקוקים, וליטופים, ושידורים חיים ממוקדי הפעילות שלו וקדימונים חינם אין כסף לכל המיזמים שלו - אלדד יניב הגיע בשבוע שעבר לאולפן של ליאור שליין ב"גב האומה", ודווקא שם, בתוכנית שהיא בכלל תוכנית בידור, נתקל אולי לראשונה במשהו שהעיתונות יכולה באמת להגדירו "ראיון". אז נכון, היו שם צחוקים ומחיאות כפיים של הקהל ובדיחות טובות, אבל כל זה היה רק התפאורה. במרכז הבמה, שליין החליט להשתמש מול יניב בכלי הישן נושן הזה, הקרוי שאלות, ופתאום קרו על המסך כמה דברים מעניינים.
המעניין ביותר, לפחות מבחינתי, היה קו ההגנה החדש שבחר לו אלדד יניב. אחרי שסיפר לנו בשנים האחרונות אין־ספור פעמים על כך שהיה חלק מחבורת המושחתים או הנהנים מהשחיתות, לפני שהחליט לעשות תשובה, עכשיו הולך יניב שני צעדים אחורה ומוכר לנו את עצמו בכריכה רכה. שחיתות? אני? מה פתאום? אני לא הייתי מושחת, הוא אומר עכשיו, אני הייתי רק עורך דינם של המושחתים. שזה, תודו, הרבה פחות נורא. שהרי אין לך רוצח שאין לו עורך דין, ואין לך אנס שאין לו פרקליט, ומעולם לא העלינו על דל מחשבתנו שרבב מהמעשים הנוראיים שעשו לקוחותיהם של ציון אמיר או ששי גז דבק בהם. לעניין הזה עוד נחזור בהמשך, אבל קודם לכן לראיון עצמו.
"למה אתה צריך לעשות כל כך הרבה רעש בטלוויזיה ובפייסבוק ובטוויטר והפגנות כל מוצאי שבת", פתח שליין, "אתה הרי אומר שאתה נלחם בשחיתות כי היית עד לשחיתות ועזרת בעצמך למושחתים... למה אתה לא הולך ומגיש נגד המושחתים תלונה במשטרה?". שאלה טובה, לא? "כבר הייתי במשטרה בעניין הזה, אבל זה לא מעניין אותם, כמו שלא מעניין אותם הרבה דברים", השיב יניב בתנועת יד מבטלת. באמת? יכול להיות שיניב ניגש למשטרה, ביקש למסור את כל מה שהוא מרמז לנו כל הזמן שהוא יודע על מרטין שלאף ועל אביגדור ליברמן, ועל אהוד ברק ועל אהוד אולמרט, ואיזה מני יצחקי כזה או אחר שלח אותו הביתה ואמר לו: "עזוב, באמא'שך, זה לא מעניין אותנו"? ואם זה קרה, אז איך לא סיפרו לנו על זה עד עכשיו? הרי זו לבד חתיכת שערוריה.
אבל שליין לא עצר. הוא ציטט ליניב את אחד הנואמים על במת ההפגנה שלו, שהכריז שהיועץ מנדלבליט ופרקליט המדינה שי ניצן "צריכים לשבת בכלא". "אתה מבין, שכשאנשים על הבמה אצלכם אומרים דברים כאלה, אתה עושה בדיוק את מה שביבי עושה למשטרה", הציב מול יניב מראה, "אתה חותר תחת הלגיטימיות של מוסדות החוק והסדר". והמשיך: "אלפי אנשים מבוגרים, איכותיים, יוצאים בגללך כל מוצאי שבת מהבית, אתה אומר להם שהם משתתפים בהפגנה לא פוליטית כדי להפיל את ביבי המושחת, אבל הם משתתפים בחוג בית שלך. אתה רוצה להגיע לכנסת, אחרי שהודית שהיית מעורב בשחיתות, אתה אשכרה רוצה שיבחרו בך לכנסת".
שליין לא עצר. "אתה רוצה להיכנס לכנסת ולהיות חבר כנסת, אחרי שהודית שנגמלת מהעיסוק הזה, עם הפוליטיקאים המושחתים. זה כמו לשלוח מכור לשעבר לאופיום לתוך שדה פרג". ועוד: "אלדד, אתה הודעת: 'אני נגמל מהעולם הזה של השחיתות', ואז חשבון הנפש שעשית, והחזרה בתשובה שעשית הייתה לעזוב את התפקיד שלך במשרד עורכי הדין... זו החרטה שלך? זו החזרה בתשובה? אתה אומר: 'הייתי מושחת, אני לא מושחת יותר, עכשיו אני מוביל את המאבק בשחיתות'. זה כמו שמשה קצב יקים מרכז לנפגעות אונס".
וזה לא נגמר. "אתה היית בתפקידים הכי בכירים, אתה מודה שהיית שותף לדברים לא כשרים, לדברים מושחתים, שעזרת לזה לקרות, עכשיו אתה אומר: 'סליחה, סיימתי עם זה, אני מוביל את המאבק בשחיתות'? מה אם ביבי יעשה את זה?... אתה בעצמך מספר שעד לפני כמה שנים פעלת בשיטות של מאפיה".
אני, כאמור, לא זוכר את אלדד יניב נדרש להשיב כך לשאלות. ליניב כמובן היו תשובות. הוא דיבר על התיקון שעשה, הציע שפוליטיקאים יקחו ממנו השראה, וכאמור גם סיפק קו הגנה חדש.
יניב מותקף ברשתות החברתיות כבר תקופה ארוכה בגין עברו המושחת. כמו לשליין, גם לאחרים הוא כבר השיב בעבר. תשובות לא ממש מספקות. עכשיו, כך נראה, הוא מנסה לשפץ את הביוגרפיה שהוא עצמו פרסם בעבר אצל כל עיתונאי שהיה מוכן לשמוע, כדי להרחיק את עצמו עד כמה שאפשר מהסירחון.
"לא הודיתי (שהייתי מושחת - ק"ל)", אמר לשליין, "הודיתי שהייתי עורך דין של כל המושחתים האלה...". "אבל שיתפת איתם פעולה, אתה אמרת", הזכיר לו שליין. "כעורך דין, זה מה שעורך דין עושה", הסביר יניב, וחזר על המסר המדייק הזה לפחות ארבע פעמים במהלך הראיון. אני? שחיתות? מה לי ולזה? אני רק ייצגתי מושחתים. כאמור, די לגשת לראיונות העבר שלו עצמו, כדי לשפוט את הניסיון המעט מגושם הזה שלו לשנות את תעודת הזהות.
***
יניב עצמו סיפר לא פעם איך פתח את משרד עורכי הדין שלו בשנת 2001 עם 30 מטרים רבועים, שלושה חדרים קטנים, כמה שולחנות מאופיס דיפו, כד עם כמה זרדים, כמו בקטלוגים של איקאה, ותמונה במסדרון. "לא היה לנו קצה של קליינט בכיס. בימים הראשונים גירשנו זבובים. הטלפון אפילו לא צלצל. למה שיצלצל? מי מכיר? מי יודע? מי שמע? מי אנחנו בכלל? מי יצלצל? ואז פואד צלצל".
פואד הפסיד אז בבחירות הפנימיות בעבודה לאברום בורג וביקש לצאת למלחמה. יניב התנדב להיות אחד הלוחמים. שם, במשרד הביטחון של בן אליעזר, פגש את עו"ד רם כספי. "שאלתי את רמי כספי 'נו, מה יהיה עם שכר הטרחה? רק פתחנו משרד, ויש ארנונה'". "כסף מפואד?", השיב לו פרקליט הצמרת, כפי שסיפר יניב ב"דה מרקר", "השתגעת? עוד תלמד שזו מצווה גדולה לעזור לפואד. כשהממלכה קוראת, לא שואלים, באים. מצווה הבאה לידך, אל תחמיצנה. אכן, לא החמצתי את המצווה", שחזר יניב, "בחודשים הבאים למדתי שזו הייתה אחת המצוות המשתלמות במדינה".
מה זה משתלמות? "'תהיה קרוב, עם פואד יהיה לך טוב', אמר לי בן אליעזר באותן השנים, כשמשרדי התרחב והשמין מלקוחות שהוא לא הפסיק להזרים", תיאר ב־2014 בוואלה. "עוד עיריות ועוד מועצות מקומיות ואזוריות ועוד מפעלים ביטחוניים ועוד תיקים שמנים. כל החברים. כל המכרים. כל מה שהיה בשליטה אצלו או מי שעשה לו מפקד במפלגה, דפק כרטיס גם אצלי במשרד, קיבל ייעוץ משפטי ושילם שכר טרחה".
הלקוחות ששלח פואד היו קודם כל גופים ממשלתיים וציבוריים. יניב, שזה עתה פתח משרד חדש וקטן, הפך ענק בן לילה. וכשהוא מציג את עצמו היום כמי שרק שימש כעורך דינם של המושחתים, כזה שדאג רק לענייניהם, אתם כבר מבינים שהסיפור שהוא עצמו סיפר בעבר היה קצת שונה. הוא היה הנהנה הגדול מהשחיתות הזו. באמצעותה הוא בנה את עצמו מאפס. משם גדל המשרד הקטנטן שלו למבנה טמפלרי בן שלוש קומות ברחוב מונטיפיורי. משם הגיעה הדירה בצפון תל אביב, סמוך לכיכר המדינה. משם התחילו שעוני הרולקס והחופשות ב־2,000 דולר ללילה.
לרביב דרוקר הוא גם הסביר איך בדיוק עבדה השיטה. "זמן לא ארוך אחרי הפעולה המשפטית (שעשה בחינם לבן אליעזר - ק"ל) הפכתי להיות יועץ בתעשייה הצבאית, יועץ בעיריית אזור, הולך לפגישות בתעשייה האווירית לקבלת משרה של יועץ, ויועץ משפטי של מפלגת העבודה וכל התאגידים שלה". "מה השכר, פחות או יותר, בתעשייה הצבאית?", תהה דרוקר. "מאות אלפי שקלים", השיב יניב. בהמשך, סיפר עוד, כשפואד הפך לשר התשתיות בממשלת שרון, "אני כבר מטפל גם בחברות שכפופות למשרד התשתיות, משרד התחבורה, מע"צ, נתיבי איילון, קצת מקורות. כמובן, פואד מכיר את כל האנשים באותן חברות ממשלתיות והוא מסייע... למשל, הוא עזר לי לפעול לייצג את ועד העובדים של חברת החשמל... דאג שהוא יהיה לקוח שלי. חלק מוועד העובדים חברי מפלגה... כשאני מתחיל לעבוד בחברה לאוטומציה, זה ברור שהוא לקח אותי כי אני איש של פואד... באותה תקופה זו חברה שנמצאת בבעלות המדינה ובבעלות מרכז השלטון המקומי".
די לקרוא את הדברים ולהבין שאלמלא שלח את לחמו אצל פואד בחינם, אלמלא הקשרים הללו, אלמלא נהנה הוא מפירות השחיתות הזו, אלמלא היה הכל רקוב, אולי היו יכולים לזכות בתפקידים הללו - כולם מכסף ציבורי של כולנו - עורכי דין טובים יותר, מנוסים יותר, ישרים יותר. "אני חושב שבעתיד המאוד לא רחוק יכניסו אנשים לכלא על דברים שאני עשיתי", אמר ב־2012 לגידי וייץ ב"הארץ", וגם פירט איך זה עבד. פרקליט המושחתים בלבד? תשפטו בעצמכם.
“אחרי שברק הפסיד בבחירות, אמרתי: שמע, אפשר להפוך את כל המחזה שראיתי בשנים האחרונות לסטארט־אפ, לכסף גדול... לקשור את הקשר הזה בין שלושת מוקדי הכוח האלה - הון, שלטון ועיתון. מי שיודע להיות המוציא והמביא, ללהטט בין שלוש הפינות האלה ולרקוד על הרצפה הזאת כמו רקדן מדופלם, הוא מלך העולם. זה מה שאמרתי לעצמי...".
יניב היה, כאמור, שחקן משמעותי על מגרש השחיתות. "חברים שלי היו פוליטיקאים. וכשאתה חבר של פוליטיקאים, אז אתה גם חבר של אנשי העסקים שנמצאים ליד הפוליטיקאים, ואם אתה חבר של אנשי עסקים והדוברים שלהם והיועצים המשפטיים שלהם ועורכי הדין שלהם, אז אתה חלק מה'קוזה נוסטרה'. ביום אחד אתה רואה בעיה של לקוח, ובערב אתה רואה את הפוליטיקאי שיכול לפתור את הבעיה הזאת, והוא פותר את הבעיה הזאת, כי לא מעניין אותו מה הבעיות של האזרחים, מעניין אותו לפתור את הבעיה של החבר שלו. ואם אני החבר שלו, אז הוא פותר את הבעיה של החבר שלו, שזה אני... באותו יום אתה בבוקר אצל פוליטיקאים, אחרי שעה אתה רואה את אנשי העסקים, תמיד יש להם בעיות רגולטוריות, תמיד יש להם בעיות עם השלטון, תמיד אתה פונה בשמם לשר, שהוא בעצם לקוח שלך. יש הון ויש שלטון, ומישהו צריך להיות הממיר, מישהו צריך לחבר ביניהם. אני הייתי הכבל שמחבר ביניהם".
יניב, אגב, לא נהנה רק מהכסף. הקשרים שלו העניקו לו תעודת מהוגנות גם בשדות אחרים. ב־2010 הקים מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, "ועדת היגוי לקביעת נורמות ציבוריות בסוגיות יחסי הון־שלטון". בשלב מסוים הוזמנתי גם אני להופיע בפניה, כדי לדבר על דרכים למלחמה בשחיתות בשלטון המקומי. בוועדה ישבה שורה של אנשים מכובדים, שלכל אחד מהם היה מה לתרום בסוגיית הנורמות הציבוריות הראויות ביחסי הון־שלטון. היו שם, בין השאר, נציב שירות המדינה לשעבר, הפרופ' רמי פרידמן, ראש אגף חקירות לשעבר, ניצב יוסי סדבון, הפרופסורים מרדכי קרמניצר ועמנואל גרוס, נשיא הטכניון לשעבר, האלוף עמוס לפידות, יועץ המבקר למלחמה בשחיתות, ד"ר מאיר גלבוע, וגם... עו"ד אלדד יניב. האיש שאת מה שהוא שכח על ענייני הון־שלטון כל האחרים עוד למדו, גם אם הוא לא ממש עשה את זה מהצד הנכון.
***
יודע מה, אלדד, נניח, רק לצורך הדיון, שאנחנו מקבלים את גרסת "הייתי רק עורך דין" שאתה מציג כעת. מה אתה רוצה, אם כך, מעו"ד דוד שמרון? שמרון נהנה, לטענתך, מהקרבה למלכות? זה בדיוק מה שסיפרת על עצמך. שמרון סוגר פינות ללקוחות שלו בזכות הקשר הזה שלו לשלטון? זה בדיוק מה שאתה עשית. בהבדל אחד, שמרון מכחיש שעבד עקום, ואתה הודית. אבל מעבר לזה, כפי ששאל שליין, איזו מין חזרה בתשובה זו שבמסגרתה החוזר בתשובה מכה על חזם של אחרים? עזוב אותנו עם הסיפורים על אולמרט ושרון ושלאף וברק. לך למשטרה, תגיד שהחלטת להתנקות, שעברת לצד של הטובים, של החוק, וספר מה אתה עשית. אם יוגש נגדך בגלל זה כתב אישום, אני מתחייב לעמוד על דוכן העדים בשלב הטיעונים לעונש ולבקש שיקלו בעונשך.
צריך להודות שיש כאן משהו מטורף לגמרי. כי להודות שהיית לא בסדר זה יפה. ולבקש סליחה ציבורית זה חשוב. אבל לתת למושחת של אתמול להיות נושא הדגל בהפגנה נגד השחיתות של היום? הרי מי שמעמיד על במה שנאבקת לניקיון את מי שהעיד על עצמו שהיה במשך שנים אלוף העולם בשחייה בשלוליות עכורות, כמוהו כמי שמזמין פדופיל שהכריז כי החליט לתקן את דרכיו לשמש כבייביסיטר לילדים שלו.
יניב איננו שונה מאותו חשוד שמגיע לבית המשפט לדיון בהארכת מעצרו, כשכיפה לבנה ענקית מכסה את פדחתו. הו, כמה שאנחנו לועגים לחבר'ה האלה. הרי רק אתמול הייתם עבריינים, אנחנו אומרים להם, פתאום מצאתם את אלוהים? פתאום גיליתם את האור? אבל זה לא אותו דבר, יגיד יניב. אותי לא תפסו. אני באתי לבד. זה נכון, אבל זה עדיין לא הופך את כיפת הלוחם שעל הראש מגוחכת פחות או אמינה יותר.
אלדד יניב הוא סוג של שוברים שתיקה. אלה שפעם הרביצו מכות לערבים, ובוקר בהיר אחד - בלי לעבור במשטרה ובבית המשפט, ובלי לשלם מחיר על מעשיהם הרעים - החליטו לבוא חשבון איתנו על המעשים שלהם עצמם. נתניהו חייב לשלם מחיר על השחיתות, קורא בכיכרות מי שמעולם לא שילם מחיר על שחיתותו שלו.
***
אלדד יניב עושה כבר שנים סיבוב על כולנו. כל פעם להבלחה שלו יש כסות אחרת. אחרי שאהוד ברק זרק אותו, הוא הפציע עם "השמאל הלאומי". את המתנחלים הוא כינה שם "מטורללים" ו"חרמנים על הארץ". למפוני גוש קטיף לעג וכתב שקיבלו משכורות מהמדינה בלי לעבוד ("אחרי פינוי גוש קטיף נקלעו למשבר נפשי ותעסוקתי כי פתאום נדרשו לפרנס על באמת"). כשהגימיק מיצה את עצמו, דילג אל המאהל של רוטשילד ואל המאבק על יוקר המחיה. היום הוא מנסה לשכנע את כל אנשי הימין, שנגדם הפיץ רק אתמול בוז ושנאה, ש"אין שמאל, אין ימין, יש רק ישר".
תנו לו סדר יום, והוא כבר ירכוב עליו. פעם בדמות הזו, פעם בדמות אחרת, מה שנכשל זז הצדה, בדרך אל המיזם הבא. ממש מדהים כמה פעמים יכול האיש הזה למכור לנו את החזרה בתשובה, את התיקון ואת ההכאה על חטא, וכמה זה לא ייאמן שהוא יודע שאנחנו נהיה שם תמיד עבורו, כמו כומר בתא הווידוי העיתונאי, כדי להגיד לו "מחול לך, בני".
הסיפור הזה, למען האמת, הוא לא על אלדד יניב. הוא עלינו. הוא הסיפור על האופן שבו אנחנו מאפשרים לאיש שהיה עמוק בתוך ביצת השחיתות, שנהנה ממנה, שהתפרנס ממנה, שלא שילם מחיר על מה שעשה, שלא ניגש למשטרה לספר, לחגוג עלינו שוב ושוב. נדמה לי שמי שניסחה את האבחנה הזו טוב מכולם הייתה אורית קופל באתר "המקום הכי חם בגיהינום", כשאמרה על יניב ש"הוא ככל הנראה האדם היחידי בפוליטיקה הישראלית, שניסה לבנות תדמית של אמינות, על סמך וידוייו האישיים בדבר היותו נכלולי ורמאי".