בסערת נאומו של אבו מאזן נשכחו הדברים החשובים באמת. למרות מרוץ הגינויים שספג המנהיג הפלסטיני כמעט מכל בכירי המפה הפוליטית בישראל, מימין ומשמאל, במערכת הביטחון לא נרשמה התרגשות כלשהי. בכירי המערכת לא מתבטאים, לא און ולא אוף רקורד, אבל דעתם, כך מתברר, שונה בתכלית מדעתו של ההמון הפוליטי שהתחרה אתמול מי חובט בראיס יותר חזק, בעקבות נאומו בפני הוועדה המרכזית של אש”ף.
הסיבות: בצה”ל ובמערך המודיעין לא מתרגשים מה”יחרב ביתך” ולא מתעניינים במיוחד בהסבריו ההיסטוריים המפותלים של אבו מאזן באשר לציונות ולקולוניאליזם. בצה”ל מודדים רק דבר אחד: מה קורה בשטח בכלל, ובנושא הטרור בפרט. לאורך כל נאומו שלשום חזר אבו מאזן על עמדתו העתיקה ועל התנגדותו לטרור בכל דרך שהיא. אלה הדברים החשובים באמת ובתחום הזה אבו מאזן לא שינה כהוא זה את עמדתו, שבה הוא אוחז עוד מהימים שיאסר ערפאת היה בחיים: דרך הטרור פסולה, מאבק מזוין יזיק לאינטרס של העם הפלסטיני יותר מאשר יועיל, אין להשתמש בנשק הטרור בשום פנים ואופן. בהקשר הזה, כשכבר רואים את “היום שאחרי” אבו מאזן, כמעט אין ספק שעוד נתגעגע אליו.
בהערכת המודיעין של צה”ל, כפי שהובאה בפני מקבלי ההחלטות לאחרונה, כונה אבו מאזן כמי שנמצא “בהקפה האחרונה של האצטדיון”. הוא יהיה בקרוב בן 83, מעשן בקצב, בריאותו אינה איתנה, ברור שזוהי הישורת האחרונה. אגב, בהקשר הזה, ובניתוחים ראשונים, דומה היה שמצבו הפיזי של אבו מאזן, כפי שהשתקף מנאומו הארוך במיוחד שלשום, הוא טוב. לאורך הנאום כולו הוא הפגין חיוניות, ריכוז ומרץ והפיג בכך את החששות המיידיים לבריאותו.
ובעניין החשוב באמת: נכון לרגע זה אין למנהיג הפלסטיני, על פי הערכת המודיעין הישראלי, כל כוונה לשנות את המורשת שלו ולזנוח את דרך המאבק המדיני לטובת דרך הטרור. צריך לקוות שההערכה הזו לא תשתנה. על פי גורמי הביטחון הישראליים, הדבר היחיד שבולם את עשרות אלפי אוחזי הנשק של הפת”ח־תנזים מלהפעיל את נשקם נגד ישראלים הוא הדירקטיבה הברורה מהמוקטעה. מכיוון שהוא מריח את הסוף, מעריכים בצה”ל, מפגין אבו מאזן חיוניות ומרץ מחודשים. הוא לא ממצמץ במו”מ על הפיוס מול חמאס, והוא מגלה כעת בוטות ועצמאות מול ממשל טראמפ, הנתפס כעויין לעניין הפלסטיני.
השאלה החשובה ביותר היא, האם לקראת ירידתו מהזירה הוא “יקרוץ” לתנזים וירמוז להם, כפי שעשה ערפאת בזמנו, שאפשר לחזור להתנגדות מזוינת. נכון לעכשיו, ההערכה היא שהמנהיג הפלסטיני לא ירצה לקלקל מורשת של קריירה שלמה דווקא בישורת האחרונה. למרות “אפקט ההקפה האחרונה”, מנסה אבו מאזן להשפיע על המורשת של עצמו באמצעים שונים ומשונים, חלקם בא לידי ביטוי בנאומו שלשום, אבל לא דרך החזרה לטרור. זוהי השורה התחתונה החשובה באמת בעיני המופקדים על הביטחון, נכון לעכשיו.
נאומו שלשום נתפס בישראל כפריקת תסכול מצטבר בעקבות המבוי הסתום בתהליך השלום וההבנה כי הנשיא טראמפ הוא אכן אוהד ישראל מושבע, אבל פריקת התסכול הייתה מבוקרת. אבו מאזן לא שבר את הכלים, כללי המשחק נשמרו ובסופו של דבר שום דבר ממשי לא קרה. זאת, בהתעלם מהשאלה האם אבו מאזן הוא פרטנר מדיני למו”מ, שהרי הסיכויים שמו”מ כזה אכן יפרוץ בקרוב, קלושים.