אור ליום א' השמיד צה”ל מנהרת תקיפה והברחת אמצעי לחימה, שנכנסה לשטחנו ליד מעבר כרם שלום ויצאה לשטח מצרים בחצי האי סיני. זו מנהרה ארוכה, קילומטר וחצי, שעברה ממש ליד צנרת הדלק והגז שמזרימה ישראל לחמאס בעזה. אם היו מפוצצים שם - ואולי גם זאת הייתה כוונתם, פרט לחדירה לצורכי רצח וחטיפה - היה נגרם חלילה אסון גדול. כל הכבוד לצה”ל.
מעבר כרם שלום הוא כידוע השער שדרכו נכנסות מדי יום מאות משאיות עם מזון, תרופות, חומרי בנייה ומוצרים שונים לעזה. המחבלים הערבים ניסו כבר פעמים רבות, ולעתים גם הצליחו, לפגוע באחד השערים הללו, במעבר ארז או בכרם שלום, ובעבר גם במעברי קרני וסופה. אדם בר־דעת יכול לתמוה - למה הם נושכים את היד המאכילה אותם? הרי ברור כי תושבי הרצועה יסבלו קשות אם ישראל, בתגובה הגיונית ומתבקשת, תסגור את השערים.
אלא שמחבלי חמאס ומנהיגיהם אינם מטורפים. הם אינם רוצים להרעיב את תושבי הרצועה ולחנוק אותם בלא דלק ומים. הם יודעים יפה, ועל סמך ניסיון העבר, כי ישראל אולי סוגרת את המעבר לימים אחדים, אך שבה ופותחת אותו כדי שלא תואשם באחריות לאסון הומניטרי. ולפיכך, אין הם מסכנים דבר. הם מכירים היטב את הרפיסות של הנהגת ישראל לדורותיה.
המשפחות גולדין ושאול ממתינות כבר שלוש שנים וחצי לגופות בניהן שנחטפו בידי חמאס. גם אזרחים ישראלים חיים, שחצו את הגבול, מוחזקים בידיהם, אך ישראל מחדשת בשמחה את אספקת החשמל לעזה ברגע שאבו מאזן מעביר עוד כסף, כאילו החשבון היחיד הפתוח בינינו לבין חמאס הוא חשבון החשמל שלהם. ועתה, משנסגר מעבר כרם שלום, הכל יודעים שבתוך ימים אחדים ישוב וייפתח, כיוון שישראל אינה מתכוונת להציב שום תנאים לפני שתמשיך לספק להם דלק להפעלת מחרטות הרקטות, מלט למנהרות ומשכורות למחבלים.
שמעתי מומחים צבאיים שונים, בעיקר לשעברים, הממליצים “דווקא עכשיו” להגדיל את הסיוע לרצועה, ופוליטיקאים מהשמאל המציעים “דווקא עכשיו” לתת להם גם אופק מדיני. לתת להם אופק ותקווה לעתיד כדי שלא ייקלעו למצב שבו לא יהיה להם מה להפסיד ויצאו לעוד סבב לחימה בנו.
קשה להבין מהו התאריך שבו מתחיל הזיכרון ההיסטורי של המומחים הללו. איך הם מסוגלים להתעלם מכך שהערבים החלו באינתיפאדה השנייה, למשל, דווקא כש”תהליך השלום” אחרי אוסלו היה בשיאו, כשרבבות עזתים וערביי יהודה ושומרון עבדו יום־יום בישראל, כשהמצב הכלכלי שם היה טוב הרבה יותר.
או שה”מומחים” הללו בורים, או שהם בזים לערבים וחושבים שרק המצב הכלכלי חשוב להם, או שהם מתעלמים מכך שעזה הפכה בסיס טרור ענק רק כתוצאה מיציאת צה”ל וחורבן היישובים בחבל קטיף בהתנתקות. ממש כשם שהם מתעלמים מאלף קורבנות פשעי אוסלו, ומכל עובדה שלא מתאימה לתוכניות ההתאבדות הלאומית שלהם.
השבוע ראיינתי ברדיו 103, עם עמיתי בן כספית, את שר המודיעין והתחבורה ישראל כץ. השר כץ, אחד מאלו שהצביעו ב־2004 בעד תוכנית ההתנתקות, תובע היום שישראל תתנתק מהצורך לספק בלי הרף את צורכי עזה. הוא מציע הקמת אי מלאכותי ונמל מול עזה, וגשר באורך חמישה קילומטרים שיחבר אותו אל העיר. הוא מציע כי ישראל תבצע על האי את בדיקת המטענים. כך, הוא משוכנע, לא יועברו לעזה חומרי לחימה.
מה ימנע מהערבים, שפגעו בעבר במעברים וניסו לעשות זאת שוב במעבר כרם שלום, לנסות לפוצץ את הגשר או את האי כולו במשאית תופת, שתבוא לכאורה לטעון סחורה שנבדקה? מי שמנסה לנשוך את היד המאכילה אותו, לפוצץ את צינורות הדלק והגז המתדלקים אותו - לא יהסס לפגוע גם בעטינים שיניקו אותו, גם אם הללו יותקנו באי צף, כיוון שהוא בטוח שהישראלים פראיירים וימשיכו להיניקו.
רק אם הערבים ידעו כי המעבר ננעל ולא ייפתח עד שיוחזרו גופות החיילים והאזרחים השבויים - נזכה לקבלם. וגם לאחר מכן צריך שהעזתים יוכלו לקנות מאיתנו רק מזון, מים ותרופות. לא דלק ולא מלט, לא חשמל ולא גז. עד שיימאס לעזתים ויזרקו לים את חמאס וג'יהאד, את דאע”ש ואת הסלפים. כיוון שממילא מאשימים אותנו בהטלת מצור על עזה - אז שיהיה מצור. כי במלחמה - כמו במלחמה.