בשבועות האחרונים שחיתי, אני מניחה שכמו כולם, בתוך סיכומי שנה ורשימות של אנשים משפיעים בכלל ונשים משפיעות בפרט. אני תמיד קוראת את כל הגיליונות והסיכומים הללו בשקיקה. לא שזה באמת מעניין מבחינת תוכן, כמו שזה מספק את יצר הסקרנות ומדרבן אותי לעשייה. תמיד אמרתי בצחוק שמהול אולי בשמץ של אמת, שאני מתבאסת מאוד על כך שפספסתי את ההזדמנות להיות ברשימת האנשים הכי מצליחים מתחת לגיל 40, וברשימה של האנשים שחצו את הגיל הזה לא ממש מעניין להשתלב. כי כשאתה מבוגר ומצליח זה די מובן מאליו. צעיר מאוד ומצליח זה כבר משהו להתפעל ממנו.
יצא ששאלו אותי לא פעם בתקופות מסכמות כאלה אם יש אישה שהשפיעה עלי בילדותי ובבגרותי. לפעמים השאלה הייתה אם יש מודל לחיקוי שאני שואפת להיות כמותה יום אחד. אני מודה שברוב השאלונים הללו שהיו מגיעים אלי מפעם לפעם נאלצתי להמציא תשובות ובאמת לפשפש במוחי אם מלבד אמא שלי, שהיא ללא ספק הדמות הנשית המשפיעה בחיי, יש עוד מישהי בארץ או ברחבי העולם ששימשה עבורי דוגמה.
כשעוד הייתי שחקנית תיאטרון, תמיד הזכרתי את ליא קניג בנשימה אחת עם המילה "וואו" ועם המילים "מודל", "שאיפה" ו"הלוואי עלי". התכוונתי לכך בשיא הרצינות. כיום, כשאני עושה דברים אחרים לגמרי בחיים, אני לא ממש מוצאת איזה אילן גדול להיתלות בו גם אם אתאמץ. וירג'יניה וולף? לא יודעת, לא שווה לי את הדיכאונות וכאבי הנפש.
זה אולי הגיל או הציניות שבאה עם הגיל או העובדה שבשלב מסוים בחיים את מבינה שהאנשים שאת מעריצה הם בסך הכל בני אדם עם חולשות. ככל שהימים חולפים ואני נפגשת מתוקף עבודתי עם הרבה אלילי עבר כאלה, אני מבינה שמוטב היה לי להמשיך להעריץ אותם מרחוק - מעל דפי העיתון שהיה עבורי כילדה בסך הכל עונג שישי מגולגל בגומייה מאחורי הדלת ולא עבודה.
עוד גיליתי שיש לנו נטייה בסיכומים הללו לחפש דמויות אייקוניות שהן גדולות מהחיים ובדרך כלל מבוגרות מאיתנו. ואם נודה באמת, אני מניחה שלאלמנט ה"מה הסביבה תגיד על מה שבחרתי" יש גם שיקול כאשר אנחנו מתבקשים לענות על שאלון שמתפרסם באופן פומבי או סתם כסיכום שנה כסטטוס בפייסבוק.
ממש לפני כמה ימים הגיעה לפתחי במקרה ההזדמנות להשתתף באחד מהשאלונים הללו, באתר של נשים שפנה אלי כדי לבחור את אשת השנה שלי. ביקשתי להציץ בתגובות של נשאלות אחרות ובין הילרי קלינטון למלניה טראמפ ונחמה ריבלין קצת הלכתי לאיבוד. נכנסתי למיטה ופשפשתי בגוגל כדי למצוא תשובה מפוצצת, ואז פוסט בפייסבוק מחברה חדשה הפיל לי את האסימון.
קוראים לה אסמה אלבדאווי. היא בת 27, נולדה בסודן וגדלה בלונדון. מוסלמית, שחקנית כדורסל, משוררת, אומנית ספוקן וורד ואקטיביסטית חברתית, שנלחמת למען זכויות נשים ומיעוטים בחברה. את אסמה פגשתי לפני חודשיים באופן אישי לראשונה בירדן. שמה כבר הלך לפניה כשסרטוני ספוקן וורד וויראליים שלה הסתובבו בפייסבוק ודיברו על מגדר, על דת ועל היחס לנשים מוסלמיות בחברה המודרנית.
אבל את החריטה בפניה של ההיסטוריה עשתה אסמה בשנה האחרונה כשהצליחה להוביל מהלך תקדימי (שקדם לו קמפיין מסיבי של שנתיים תחת ההאשטאג fibaallowhijab#) מול הפדרציה הבינלאומית של כדורסל פיב"א, כשגרמה לביטול האיסור החל על שחקני ושחקניות כדורסל מקצוענים לחבוש טורבן, חיג'אב וכדומה.
לצערי הרב, ארבעה ימים לא הספיקו לי כדי לשאול את האישה הסופר־אינטליגנטית והמוכשרת הזאת את כל מה שרציתי, אבל ללא ספק ראיתי אולי בפעם הראשונה מקרוב איך נראים האנשים שבעוד כמה שנים יצליחו לשנות משהו בעולם. כיום אסמה כבר לא משחקת כדורסל באופן מקצועי בגלל הגיל שלה, אבל היא ממשיכה לאמן קבוצות של נשים וגברים, ליצור, לכתוב שירה וספוקן וורד. היא מסתובבת ברחבי העולם ומתחילה לקבל את ההכרה שהיא ראויה לה.
הסרטון הוויראלי החדש שלה שמדבר על מגדר ומי בכלל החיל את חוקי המגדר שבהם לגבר מותר ולאישה אסור ולהפך, כבר רץ ברשת. ממליצה לכם מאוד לחפש Asma Elbadawi.
כמובן שביקשתי את אישורה לפני הפרסום, ושמחתי מאוד שהיא התרגשה מההצעה. אחרי הסערה האחרונה של פרסום השלטים בערבית של "פאודה", שגרמה לאנשים לחרדה רבתי, אני רואה בבחירה בה כאשת השנה שלי עוד צעד קטן שיפתח את הראש לאנשים שממהרים למתג לא באופן ענייני את מה ששונה מהם.