"אתה יודע מה הדבר היחיד שבו נמדד שגריר אמריקאי?", שאל אותי פעם אחד מבכירי הדיפלומטיה הישראלית בעת ביקור מדיני חשוב ורגיש בוושינגטון. המתנתי דקה, והוא השיב בחיוך רחב: "רק הכסף". לא הבנתי את האמירה. "איזה כסף?", שאלתי. "כמה כסף הוא הכניס למדינה, כמה כסף סגר בעסקאות לחברות אמריקאיות. זה המדד החשוב ביותר", השיב הבכיר. שנינו נאנחנו. הצדקנות הישראלית המוכרת פשטה באיברינו, מחשבה משותפת ותחושת הערכיות המזויפת של הישראליות שרתה בינינו, ואפילו לעג קל לקפיטליזם החזירי האמריקאי. אחרי מחשבה מעמיקה יותר אמרתי לו: "האמת, זה מדד לא רע בכלל. קודם כל כי אפשר למדוד אותו". הוא חייך בניצחון ואמר, "תלוי למי. לא כולם רוצים למדוד".
בשנים שבהן אני מלווה את ממשלת ישראל בפרט ואת המערך הדיפלומטי ומשרד החוץ בכלל, נזכרתי לא פעם בשיחה הזאת. חשבתי שהכסף צריך להיות מדד מרכזי גם בפעילות משרד החוץ הישראלי. מדד ברור, שיכול לשמר את מערך הדיפלומטיה הישראלית ויותר מכך, לנער ממנה את התדמית השגויה והמכפישה של מערך "שמאלני" כושל ומיותר. הסיבה לכך פשוטה: קל יותר למכור את החדשנות והיזמות הישראלית מאשר את המדיניות שלה.
הציפייה שמשרד החוץ יצליח להכשיר את הכיבוש, את השליטה בפלסטינים, את ה"סבבים" נגד עזה ואת המשך הבנייה בהתנחלויות, נועדה לכישלון מוחץ. ואילו שיווק חברות ישראליות שיודעות לפתור בעיות מרכזיות כמו הנדוס זרעים, טיהור מים או אפילו נשק מתוחכם, יכול להצליח. המדד הזה יסייע להמשיך במשימה הדיפלומטית המתסכלת, שלא יכולה לזכות בתהילה כי עיקרה הוא סיכול חשאי או בלימה, והישגיה תמיד דלים מהציפיות.
בואו ניקח לדוגמה את פרויקט הדגל הדיפלומטי התורן: העברת שגרירות ארה"ב לירושלים. שנים על גבי שנים דיברו דיפלומטים ישראלים עם עמיתיהם בוושינגטון על הרעיון שנחשב בלתי ישים. בסוף בא דונלד טראמפ ועשה את זה. כלומר: כאילו עשה את זה. הוא הכיר בירושלים כבירת ישראל בצורה שהספיקה להרגיז את העולם הערבי, אבל מי שקרא את האותיות הקטנות הבין שטראמפ לא הכיר בירושלים המאוחדת לנצח נצחים, אלא בחלק המערבי בלי גבולות ונתן רמז עבה לאפשרות לחלוקה עתידית, בלי לשנות את ההחלטות הבינלאומיות בנושא.
חוץ מזה, בעניין השגרירות הוא אפילו הביך קצת את ראש הממשלה בנימין נתניהו, שמיהר להשתחצן על כך שהמעבר יתרחש תוך שנה. כשנשאל טראמפ על דבריו של נתניהו תהה הנשיא: "עד סוף השנה? אנחנו מדברים על תרחישים אחרים, ולא מסתכלים על זה כעת". גם אם נתניהו צודק והמהלך הדיפלומטי המנצח יתרחש בשנת ה־70 למדינה, אף אחד לא יזקוף זאת לזכותם של מאות דיפלומטים ישראלים שעבדו במשך שנים רבות, אפילו לא לזכותו של השגריר בוושינגטון רון דרמר, שקשר קשרים אמיצים והוביל את ממשל טראמפ להחלטה. אף אחד גם לא יזכור את כל ההחלטות שהדיפלומטים סיכלו בשקט: החלטות במועצת הביטחון נגד הגרעין הישראלי, סעיפים שונים בחוק יוניפי"ל ומאות החלטות נגד ההתיישבות בשטחים. גם לא תשמעו מתנחל אחד משבח את מערך החוץ. זה תמיד מעט מדי, קטן מדי ואפרורי מדי.
הציפייה שהעולם יקבל באהבה את מפעל ההתיישבות היהודי בשטחים ויזנח את המחשבה על כך שמגיעה לפלסטינים הזכות להגדרה עצמית, היא לא ריאלית. לכן אנשי משרד החוץ תמיד יהיו חתומים על ריכוך ולא על הבקעה. וכאן נכנס הכסף, במיוחד בתקופת טראמפ. "זו תהיה שגרירות יפהפייה, אך לא כזו שעולה 1.2 מיליארד דולר", אמר הנשיא האמריקאי והתייחס בכך להערותיו הקודמות על המחיר הגבוה שעלתה בניית השגרירות בלונדון. מדובר באיש עסקים שרואה הכל דרך הגוון הירקרק של הדולר.
חצי מיליארד דולר
קחו לדוגמה את הביקור של נתניהו בהודו, המדינה שהצביעה נגד ארה"ב וישראל בעניין ירושלים וההתנחלויות ומחזיקה בקשרים ענפים עם איראן. בניגוד למנהגו, נתניהו שתק בעניין זה. הוא לא אמר מילה לתקשורת, לא הטיף ולא התלהם נגד האיראנים. הוא העלה זאת בשקט מול ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי בנוהל דיפלומטי שנקרא: "טוקינג פוינט". הוא מקריא מהדף את המסר וממשיכים הלאה.
נתניהו צודק. המדד העיקרי מול הודו חוץ מהכבוד, האירוח והפתיחות, הוא ההזדמנות הכלכלית. בשיחה עם עיתונאים בטיסה מגוג'ראט למומבאי בישר נתניהו שההודים הודיעו שהם "חוזרים להכשיר" את עסקת הענק לרכישת טילי הספייק נגד טנקים מתוצרת רפאל, שבוטלה לפני ביקורו. על פי דיווחים, בהודו חששו שרכש הטילים מישראל בעלות חצי מיליארד דולר יפגע בפיתוח מקומי של סוכנות ממשלתית ועל הפרק יש גם הצעה מתחרה אמריקאית. "בביקור הנוכחי החזרנו את זה לשולחן", אמר נתניהו, וראש המל"ל מאיר בן־שבת הוסיף: "המגמה חיובית והפרטים ייסגרו בהמשך". זה אומנם עדיין לא סגור, אבל בהחלט מדובר בהישג.
כשנשאל על הקיצוץ בתקציב משרד החוץ, השיב נתניהו: "אתם רואים שמשרד החוץ מתפקד היטב... הודו היא אחד היעדים שלנו להרחבה לא לסגירה". זה המסלול הנכון למשרד החוץ: לרכז את כל הפעילות הכלכלית של משרדי הכלכלה, האוצר והביטחון.
דוגמה נוספת לדיפלומטיה של הכסף היא ההתייחסות של נשיא ארה"ב לאונר"א. השבוע הוא קיצץ בחצי את התקציב שמקצה ארה"ב לסוכנות שמסייעת לפליטים פלסטינים. בישראל חגגו ניצחון, אבל החגיגה מוקדמת. אונר"א צריכה לשנות מדיניות, אבל טראמפ לא כפה עליה שינוי עקרונות. הוא הסביר באמצעות דוברת משרד החוץ בוושינגטון שהוא מצפה שמדינות אחרות שמדברות על הבעיה הפלסטינית ישלמו. זה עניין של כסף. בלגיה כבר הודיעה שתעביר מיד 32 מיליון דולר מתוך ה־60 שקיצצה ארה"ב.
טראמפ לא השתמש בתקציב כדי לשנות את המדיניות, אלא כדי לחסוך ולתת לאחרים לשאת בעלויות. זה מחזיר אותנו למאבק המתסכל על משרד החוץ במסגרת התקציב החדש. משרד החוץ הוא היחיד שבו לא רק שלא נרשם גידול בתקציב, אלא כנראה הוא ייאלץ לספוג הפחתה. החל מ־2019 ייסגרו שבע נציגויות של ישראל בעולם, מתוך 103 הקיימות.
בכינוס חירום שנערך השבוע במהלך ביקורו של ראש הממשלה בהודו, התגייסה האופוזיציה למען המשרד. "פחות משרד חוץ שווה פחות ביטחון לאומי, פחות יצוא ותיירות, פחות הסברה ושירות לאזרח", קבל יעקב לבנה, מזכיר האגודה הישראלית לדיפלומטיה. "פחות דיפלומטיה שווה יותר מתקפות באו"ם". "הרשות הפלסטינית מחזיקה 103 נציגויות ברחבי העולם. לכל מדינות הליגה הערבית יש 1,800 נציגויות ברחבי העולם, ואנחנו יורדים מתחת ל־100", קרא חנן גודר, יו"ר ועד עובדי משרד החוץ. "כאשר תקציב משרד החוץ מגיע ל־0.3 מתקציב המדינה זה לא מספיק".
פנחס אביבי, שכיהן כמשנה למנכ"ל משרד החוץ, אמר: "כל נציגות שמשרד החוץ סוגר כדי לחסוך סכום זעום במונחי תקציב מדינה, של 1.2 מיליון דולר - המשמעות היא קיצוץ של עשרות מיליונים שיכולנו להרוויח מקיומו של שיתוף פעולה. מה הפלא שלא מגיעים להסכמים? את מי שבקיאים ברזי המקצוע מעיפים לכל הרוחות".
מי שרוצה להציל את משרד החוץ חייב להכניס את מדד הכסף, לשנות את המיקוד ואת המשימה. דרוש כוח פוליטי שיוביל את זה. לצערנו, לשר החוץ, שהוא גם ראש הממשלה ושבוי בתחושה שהוא משרד של איש אחד, אין ממש פנאי וקשב למהפכה הזאת.