אנחנו מבלים שעות מול המסך, פשוט כי לא מעניין בחוץ

כשביקרתי בלונדון בשבוע שעבר, הבחנתי בכך שקירות הרכבת התחתית כוסו במודעות די מבהילות. אחרי פענוח ראשוני הבנתי שמדובר בקדימונים מתחכמים לעונה החדשה של הסדרה "מראה שחורה". בפרסומות הללו הזהירו את הציבור מפני זוועות אפוקליפטיות שצפויות לכאורה בשנים הבאות. הכל נוסח והודפס כידיעות כמעט חדשותיות. לקוני וחד, עם נגיעות של סנסציה מבעיתה. מין תעלול שיווקי לא רע שאמור לטלטל ולסקרן. 
 

למי שפחות שולט בחומר הנדון, אסביר ש"מראה שחורה" היא יצירה טלוויזיונית המורכבת מרצף פרקים עצמאיים עלילתית. לעתים מדובר במוצר נועז ומעורר מחשבה, ובמקרים אחרים בשמאלץ אידיוטי שלא ברא השטן. מה שמאגד את כל היחידות הללו הוא ההתייחסות והתיאור הקודר באשר לעתיד הצפוי לנו, שיושפע על פי התחזיות הנ"ל מטכנולוגיה שתלטנית שתהפוך אותנו אט־אט ליצורים פחות נעימים וחברותיים ובאותה נשימה תלותיים מאוד ברשתות, במחשב ובסלולרי ונוטים לחיות בבדידות. 
 

שטיפת המוח עבדה עלי יופי. בשובי לישראל צפיתי מיד בכל פרקי העונה החדשה. לא העיף אותי, מודה, אבל עורר אצלי בולמוס הצצה למה שעשוי אולי להתרחש בעוד כמה עשורים. וכך, באחד הלילות שבו השינה סירבה להתמסר ועיני מיאנו להיסגר, גמעתי גם את סרט ההמשך ללהיט המיתולוגי "בלייד ראנר", שעוסק בשאלה מה יתרחש ביום שבו מכונות ושיבוטים אנושיים יפתחו נשמה, ואיך ייראה העולם אם יצליחו להתרבות. ציון: יצירה סבירה. לא יותר. מה שכן הריסון פורד, אחד השחקנים הראשיים שם, עדיין מדהים אף על פי שהוא כבר מזמן לא ילד פלא טכנולוגי בפני עצמו.
 

לקינוח הדיאטה הבדיונית והמורבידית צרכתי כמה חלקים מ"חלומות חשמליים", סדרה די בינונית שמשודרת בימים האלו בהוט, ומבוססת על סיפורים קצרים של פיליפ ק. דיק (גם "בלייד ראנר" נשען על יצירה פרי עטו). דיק, אחד מעמודי התווך של סיפורת המדע הבדיוני בעידן המודרני, היה גאון, מטורלל, חיית עבודה, שבלס סמים כדי להישאר ער ולכתוב, והאמין שקיומו מתנהל במקביל על פני כמה תקופות היסטוריות שונות. בקיצור, פסיכי לא קטן ומרהיב. אישית מעולם לא הייתי מהחננות זוללי המדע הבדיוני שעשו בבגרותם אקזיט מפואר ונשואים כעת למלכת היופי של אנגליה, או פרצו למחשבי הפנטגון בגיל 21. עם זאת, יש לי תובנה קלה בנוגע לתחום. 
 

להבנתי, הסופרים בתחום מנסים לא רק לבדר אלא גם לחזות איך ייראו חיינו בהמשך. לפעמים הולך להם. במהלך השנים יקירי הז'אנר, שנדמו כנביאים וכתמהוניים, טמנו בכוח הרעיונות החריגים שלהם זרע שנבט לא פעם למציאות. לפי המשוואה הזו העתיד עומד להיות רע. אם בתחילת המאה שעברה חלמו על עולם מהפכני וטוב שיתפתח הודות לכוח המחשבה האנושית, הרי שעכשיו הכיוון הוא אחר. רדיפת ממון בשילוב מרוץ לחדשנות מובילים לאסון. מעשית, יש הטוענים שאנו כבר בתקופה חשוכה. הציבור מכור לטכנולוגיה, בז לחברות ולמגע אנושי. יש בזה משהו. 

 

אני אישית מחובר למכשיר הנייד. גם זוגתי. כשאני מביט סביב, נדמה לי שרוב האנשים חווים את אותה תחושת התמכרות. נדמה לי שזה קרה כשבשלב מסוים הבנתי שיש בנייד שלי, על שלל היישומים והאפליקציות, תוכן ומידע שמעניין עשרות מונים ממה שהמציאות מציעה. חשבו כמה פעמים מצאתם את עצמכם משועממים, אבודים ובעיקר עייפים מהצורך להשתלב במסגרת חברתית, שלא ממש עניינה אתכם: לשמוע שוב על הפורמייקה החדשה במטבח של ציפורה, ועוד פעם לקחת חלק בוויכוח התמידי וחסר התכלית על שחיתות שלטונית. ואז, ברגעי המבוכה והחידלון, שמחתם למצוא הצלה ומפלט ברשתות ובקשקושי קבוצת וואטסאפ מרוחקת.  
 

הניכור והרצון לחיים מבודדים לא מסתיימים רק בנייד וברשתות. הסדרות ואפשרויות הצפייה האינסופיות הן חלק דומיננטי בהווה. המושג בינג' הפך למונח שגור בחיינו: יושבים בבית וטוחנים מסך. מכלים שעות בבהייה ובהאבסת המוח בתוכן. אחר כך מחליפים דעות בשפה מליצית ובסגנון פלצני בפייסבוק. כל זה כי בחוץ לא מעניין.
 

מייגע ומורכב לעמוד מול מה שמתרחש מעבר לקירות שלי. יש שאומרים שזה בזבוז זמן. אבל כשאני שומע על אנשים שמטיילים בצפון, יושבים בפרלמנטים של שישי או מבלבלים את המוח זה לזה, ברור לי שהם אלו ששורפים את הדקות על כלום. יש מישהו שנהנה לעמוד בפקקים? לשלם מחירים מופקעים על בילוי ריקני ובסוף לשוב לבית עייף, מותש וחלול מנטלית ואינטלקטואלית? 
 

קראתי השבוע מאמר על הדור הצעיר. בהתאם לחזון האפל שמביט אל תוך חיינו היישר מכל אותן סדרות, מדובר בקבוצה ששקועה בעצמה. לי זה נראה טבעי ונכון. אבי ז"ל, שהיה פרופסור מלומד וגם, למיטב תפיסתי, אדם נחמד וידידותי, אהב יותר מכל לצפות בטלוויזיה. ואף על פי שחקר נושאים מרתקים ונחשב למרצה מבוקש בכל העולם, בסוף הוא נמשך לשקט ולמרקע וסלד מריקנות הבנאליה הקבוצתית. נדמה לי שהיה מסתדר היטב בזמנים המשוכללים שהגענו אליהם. 
 

בשנותיו האחרונות חלה וצפה שעות רבות, בין שמתוך חולשה ובין שמתוך ייאוש, בתוכניות שאהב. לאט־לאט שקע אל העולם הבא מול המסך. אומנם התעצבתי על ההתבודדות הזו, אבל גם ידעתי שהוא מפיק הנאה. לכן כל החזון הקודר, העתידני על ריחוק אנושי פשוט לא מזיז לי. תנו לי בינג' טוב להתפנן עליו ופיד מעניין בסלולרי, ומצדי תקראו לי מנותק.