תומכי המפגינים בפתח תקווה זינקו על הסרטון שפורסם במהדורה המרכזית של חברת החדשות כמוצאי שלל רב. "הנה", הריעו, "יש הוכחה שאיש לא הפריע ליועץ המשפטי לממשלה". מאמר המערכת של "הארץ" תקף אתמול בבוטות את אריאל שנבל, כתב "מקור ראשון" ("עיתונאים המזוהים עם הימין"), העיתונאי היחיד שהיה במוצאי שבת בבית הכנסת שבו מתפלל אביחי מנדלבליט, והדביק לו - יש מאין - דיווחים שמעולם לא דיווח על ההפגנה שהתקיימה במקום, רק כדי שיוכל לסתור אותם ולכנותם "פייק ניוז".
ראיתי את הסרטונים שצולמו שם, את התמונות שעלו בחשבונות הפייסבוק של המפגינים, וגם את הצילומים שנחשפו במהדורה, ועד עכשיו לא ברור לי למה המפגינים ותומכיהם חושבים שהתמונה שמצטיירת מוציאה אותם טוב. צריך להפריד, בדיון סביב הנושא הזה, בין כמה סוגיות. ראשית, האם צריך לאפשר למי שמעוניין להפגין גם מול בית כנסת? התשובה לשאלה הזו פשוטה. כן. זה חלק מחופש הביטוי, והחופש הזה נחוץ גם אם הוא פרובוקטיבי ומכוער ופוגעני. ואחרי שאמרנו את זה, חשוב להגיד באופן ברור שההפגנה הלגיטימית בסמוך לבית הכנסת "ניגוני חיים" הייתה בדיוק כזו. פרובוקטיבית ומכוערת ופוגענית.
נתחיל בעובדות. אין ויכוח על כך שמארגני ההפגנה הזמינו את חבריהם להגיע להפגנה בבית הכנסת בשעה 17:00, בעיצומו של יום השבת. אין גם ויכוח על כך שהם הגיעו בשבת, שהם צילמו שם בשבת את היועץ מנדלבליט כשהוא מגיע לתפילה, ושבגלל המהומה שנוצרה במקום על רקע ההפגנה הזו, הוא יצא מהתפילה לפני סיומה. ויש עוד נקודה אחת שאיתה אי אפשר להתווכח, למרות שאיכשהו היא הצליחה לחמוק מהדיון הציבורי. הפרובוקציה הכי מכוערת, מבחינתי לפחות, הייתה בנקודה שבה חבורת המפגינים בחרה לעוות את הטקסט היהודי העתיק של ההבדלה ולברך מול המצלמות: "ברוך אתה ה', המבדיל בין יושר למרמה, בין הגונים לשרלטנים, בין חקירה למריחה, בין חובה מוסרית לחובה לקרוב, ברוך אתה ה' המבדיל בין דמוקרטיה לדיקטטורה".
המפגינה שהתבלבלה באירוע
זו הייתה פרובוקציה מתוכננת היטב, שכיוונה מראש לפגוע ברגשות המתפללים. איך אפשר לדעת את זה? מההודעה שהפיצו לקראת האירוע. "ננסה להציע באדיבות ובכבוד לציבור המתפללים נוסח תפילה מעט שונה מזה שהם מורגלים בו", כתבו. סליחה, עכשיו לא רק עם אביחי מנדלבליט יש לכם בעיה, אלא גם עם נוסח התפילה של "ציבור המתפללים"? איזה עניין בדיוק יש לכם איתם? איזה עניין יש לכם עם "נוסח התפילה" שלהם? וזה עוד לפני שהזכרנו את אותה מפגינה, שככל הנראה התבלבלה באירוע, וצעקה עם תחילת העימות במקום: "הדתה". לא יודע למה, אבל יש לי תחושה שאם מפגינים למען מנהל תקין היו מתייצבים ליד המסגד באום אל־פחם, מוחים שם על השחיתות המיוחסת לאנשי הרשימה המשותפת, משבשים את מילות התפילה וקוראים "אללה הוא דמוקרט, אללה הוא שומר חוק", הן למתפללים והן למאמר המערכת של "הארץ" היה מה להגיד להם.
את מחאת פתח תקווה, הנוכחית והקודמת, מובילה חבורה שירדה מהפסים. קחו לדוגמה את מני נפתלי, שיומיים לפני האירוע בבית הכנסת צילם את עצמו מנופף אצבע מאיימת ומזהיר את היועץ: "מנדלבליט, אותך לא שכחנו. אנחנו נבוא אליך הביתה, נפתיע אותך...עניין של זמן... אנחנו לא מפחדים ממך מנדלבליט, אז אדוני, תדע שאנחנו זוכרים אותך". באותו יום גם התאום שלו, אלדד יניב, העלה סרטון דומה: "...מנדלבליט חושב שעזבנו אותו, הוא עוד לא מבין שאנחנו עוד מעט חוזרים אליו גם, אנחנו הולכים להפתיע אותו שחבל על הזמן, הוא לא יודע מאיפה זה יגיע אליו". מאמר המערכת של "הארץ", שכבר ידע לקונן על מי שתוקפים את שומרי הסף, פספס כנראה את הטקסטים האלה.
פרובוקציות, אגב, אינן חדשות לחברי קבוצת מפגיני בית הכנסת. אחד מהם, ישי הדס, גייס לאחרונה, בסרטון שהפיק, את אחיו המנוח של ראש הממשלה כדי לתקוף אותו. "...אם הוא היה חי", קונן בציניות, "אולי הוא זה שהיה מנהיג אותנו בצניעות וביושר, וכל ההיסטוריה הייתה משתנה. אתה קולט? אוי, כמה חבל שאחיך נפל".
וכל זה בלי שהזכרנו את "ביבי אשם עד שתוכח חפותו", וגם לא את פינת הליטוף שהוצגה בהפגנה בפתח תקווה, עם שפן הנושא את פרצופו של היועץ מנדלבליט. כאמור, מותר למפגינים להפגין ככל העולה על רוחם. אבל מותר גם, במקביל, להגיד להם שמשהו עמוק אצלם מתחיל להשתבש.