1. אחת ההצלחות של הערפדית המשדרת בתחנת השידור גללי צה"ל מתבטאת במכתבי האיום שאני מקבל ובפרסומים ברשת החברתית. עד לפרסומים של הערפדית הייתי סתם שמאלני בוגד, חזיר אדום שאמא שלו זונה בעזה ואבא שלו שיתף פעולה עם הנאצים. אחרי הפרסומים שלה הפכתי גם לאנס סדרתי ומטריד נשים.
האנשים המסתתרים מאחורי המקלדת ומפרסמים חופשי כל מה שעולה במוחם הקודח, גם מאיימים לדקור אותי, לדפוק לי כדור בראש ומאחלים לי מיני מיתות שונות ומגוונות, שיכולות לשמש חומר למחקרים פסיכולוגיים. פסטיבל האיומים החל אחרי שמי שמכונה הצל, אחד בשם יואב אליאסי, פרסם באתר האינטרנט שלו, שזוכה להערצה המונית, סרטון שצולם בכניסה לאולם שבו נערך טקס זיכרון משותף לנפגעי טרור ישראלים וערבים. בסרטון נראה מישהו שמגיב לקריאות מפגינים שנכחו במקום והושיטו לעברם מה שנראה כמו אצבע משולשת. הצל כתב שהאיש הנראה בסרטון הוא אני וכיבד אותי במיטב הרפרטואר המסית והמדיח שלו, מה שעורר פסטיבל של אלפי תגובות בוטות וקשות נגדי.
כשהובהר לצל שהאיש בסרטון אינו אני, ושאני בכלל לא הייתי במקום, הוא נבהל מעצמו ומהתביעה שהוא עלול לחטוף ופרסם סרטון התנצלות שבו התבטא בצורה לא פחות מגעילה מדברי ההסבר שלו לסרטון. לא תבעתי אותו אחרי שהובהר לי שגם אם אזכה, ולא היה ספק שאזכה, אצטרך לעמוד בסוף התור של רשימת הנושים שלו וחבל לבזבז עליו זמן יקר ותשלום לעורך דין.
חלק מהטוקבקיסטים תומכי הצדיק אליאסי לא היססו ואיימו אשכרה איומים בנוסח "נדקור אותו". אחרים ייחסו לי עבירות שמעולם לא עברתי כמו "שודד זקנות" ו"סוחר סמים". נגד שניים מ"הדוקרים" הגשתי תלונה במשטרה. "אסור לזלזל באיומים מהסוג הזה", אמרו לי אנשי חוק מנוסים. השוטרים רשמו את התלונות. היו ברשותם צילומים של האיומים מהפייסבוק עם שמות המאיימים. קציני משטרה בכירים הבטיחו לי שכל התלונות תיבדקנה בכל כובד הראש הנדרש. הם הבטיחו שיעדכנו אותי במהלך החקירות ואם יהיו מעצרים. חלפו חודשים, אף אחד לא נעצר, אף אחד לא נשפט, וקציני המשטרה שהיו אמורים לעדכן אותי נעלמו כלא היו.
נגד כמה מהנבלות שלכלכו ברמות בלתי נסבלות הוגשו תביעות לשון הרע. רובם התחננו שאוותר להם, כי מצבם הכלכלי קשה, או אמא שלהם חולת סרטן, או הילדים שלהם נכים, או שבכלל הם לא התכוונו. לחלק ויתרתי (יהודי רחמן), וחלק שילמו סכומים שוליים שכיסו את אגרות בית המשפט ושכר טרחת עורך הדין.
אחרי פרסומי הערפדית עלתה רמת המאיימים והמלכלכים. היו לי היסוסים אם לפרסם את מכתב האיום שהגיע לתיבת הדואר שלי בביתי, ולבסוף החלטתי לפרסם. הנה המכתב שהגיע אלי בדואר ישראל ב–18.12.2017 (השגיאות במקור):
שלום לך נתן זהבי הנאצי.
לא מספיק שאני שומעת אותך כל יום מציג את שנאת היהודים והמזרחים שלך ברדיו, עכשיו מתבררר שאתה אנס מתואב. אנשים כמוך הם חלאת המין האנושי ודינם מוות. אני ממש מצטערת שלא הפכו את ההורים שלך לסבון בתאי הגזים ולא הייתה נולד בכלל כך היה יותר טוב לעם ישראל. כל עוד רק פתחת את הג'ורה המסריחה והמטונפת שלך ברדיו עוד אפשר היה להשאיר אותך בחיים כי גם ככה אין לך הרבה זמן לחיות והתולעים כבר מתכוננות אבל אם יתברר שאנסת נשים הטרדת אותן מינית על מנת לנצל זה הסוף שלך בן זונה זקן ורקוב.
אם יתברר שמה שאמרו עליך זו אמת אני אישית אמצא אותך בקלות ברחוב..... בתל אביב ואדחוף אותך במדרגות ככה שיאספו את העצמות שלך עם שקית זבל חלאת אדם נשפעת שכמוך וזו תהיה תאונה ואפילו לא אשב בכלא ואם לא אני אז ימצאו מספיק אנשים שישמחו לשחוט אותך. נראה אותך גבר מקריא את זה בתכנית חתיכת פחדן עלוב ואל תשכח לרוץ למשטרה להלשין שטינקר.
על המכתב חתום או חתומה איריס טל–שיפר עכו.
בעצת עורך הדין שלי פניתי למשטרה. המשטרה שלחה אלי חוקרת חביבה בשם תאיר שרשמה את התלונה ולקחה את המכתב האורגינלי כדי לנסות דרכו להגיע למאיימת (או למאיים). אחרי שחלף שבוע, פניתי לקצין אגף החקירות במרחב ירקון, סגן ניצב אברהם אוחיון, והוא הסביר לי בנימוס שהחוקרים חוקרים וכשיהיה מידע יחזור אלי. חלף עוד שבוע. צלצלתי שוב, התנצלתי שאיני רוצה להישמע נודניק אבל אני מסוקרן לדעת אם יש כיוון. ענה לי: "יש כיוון, בודקים". במהלך השבועיים שלאחר מכן היו עוד ניסיונות שלי לדעת היכן עומדת החקירה, ובחלוף חודש אמר לי הקצין הנכבד שאין תוצאות ועל התיק נרשם "עבריין לא מוכר".
ישנם גם מכתבים מלוכלכים "מושקעים". הם מלווים בתמונות ובאותיות צבעוניות. רואים שמישהו טרח שייראו טוב. אחד מהם שהגיע למשרדי הרדיו בגבעתיים, עוסק בי ובשדר גבי גזית, ששמו אוזכר בפרשייה אחרת וגם הוא הוכנס לרשימת "האנסים המטרידים".
במכתב (המופיע בתצלום) ניכרת השפעתו של עורך הדין יורם שפטל, והכותב משתמש במונח האהוב על עורך הדין "חזיר שמאלני אדום". אוצר המילים של הכותב עשיר: "חזיר שמאלני אדום, שקרן ברברי, וולגרי, צבוע, בור ועם הארץ, חסר השכלה, עבריין, פושע בדימוס ומטריד נשים סדרתי", ועוד כהנה וכהנה.
האמת היא שלא נעים לקבל מכתבים כאלו. לא נעים לקרוא על עצמך שאתה עבריין אף על פי שלא הורשעת בחייך באף עבירה פלילית ולא הועמדת לדין בגין עבירה פלילית כלשהי. כשמישהו כותב עלי שאני "שודד זקנות", זה מנפח לי את הוורידים במצח ובא לי ל.... לא חשוב מה. כשכותבים לי יהודים שחבל שלא הפכו את הורי לסבון בתאי הגזים, לחץ הדם שלי מרקיע שחקים, ואני מאלץ את עצמי לא לכתוב מה הייתי עושה למי שכתב את זה.
נ"ב, מחר (שבת) הוא יום הזיכרון הבינלאומי לשואה.
2. ביום שלישי בערב השיקו בבית הצנחנים את הספר על עלילותיו של תא"ל (במיל') צורי שגיא בשירותו בצה"ל וסיפורים אחרים. צורי שגיא וההיסטוריון שאול ובר כתבו את הספר. את שגיא, חבר אהוב, אני מלווה כבר כ־40 שנה. התגלגלתי מצחוק כשבהקדשה לספר כתב לי "לסרן נתן זהבי הגדול מכולם". זה הזכיר לי את היום שבו גייס אותי למילואים מיוחדים כדי שאפקד על נקודת הקישור הראשונה של צה"ל והצבא המצרי בסיני והעניק לי דרגות סגן, אותה הדרגה של הקצין המצרי ששירת מולי.
שבועיים אחרי זה הוא זימן אותי ללשכתו בבסיס במרחב שלמה. הגעתי ללשכה עם הג'יפ וראיתי את כל מפקדי המרחב יושבים רציניים בלשכת המפקד. צורי ניגש אלי והוריד את דרגות הסגן בכעס עצור. שאלתי אותו מה קרה, מה עשיתי, ואז כולם התגלגלו מצחוק. צורי ענד לי דרגות סרן. "המצרים החליפו את הסגן שהיה מולך ומביאים היום סרן", הוא אמר. "אני לא אתן שיהיה קצין ישראלי בדרגה נחותה מזו של הקצין המצרי בנקודת הצ'ק פוינט".
הרבה תעלולים וצחוקים עשינו יחד. כשצורי הכיר לי את חבריו ותיקי הצנחנים, היה מספר להם שהצלתי אותו הרבה פעמים ממוות. חבריו המופתעים שאלו איפה ואיך, וצורי השיב להם בצחוקו המתגלגל: "הוא הציל אותי ממוות משעמום". מעבר לפעילות הרבה שלו כלוחם בחזיתות הצפון, המרכז והדרום, צורי היה פעיל גם בשדות זרים, והקרבות שניהל עם הכורדים נגד העיראקים נלמדים בכל צבאות העולם.
אבל בספר, מעבר לסיפורים צבאיים קלאסיים, יש גם סיפורים מצחיקים. כי צורי הוא איש מצחיק בעל הומור סוחף. למשל הסיפור על הפעם ההיא שנשלח לסייע באימון הצבא האתיופי, ולאחר שסיים את המשימה הוא וחבריו הקצינים יצאו לטייל בקניה ובאוגנדה, שהיו בשלטון בריטי. כך הוא מספר בספר: "הגענו לניירובי בירת קניה ושאלנו על דברים מעניינים שאפשר לראות שם. הציעו לנו לבקר בהיפודרום, שם נערכו מרוצי סוסים. בהפסקה בין מרוצי הסוסים הכניסו להיפודרום חמורים פראיים והזמינו אנשים מהקהל להשתתף במרוץ רכיבה על החמורים האלה. החבר'ה, ששמעו את הסיפורים שלי על רכיבה על חמורים בכפר, אמרו לי שעכשיו ההזדמנות שלי להוכיח שהסיפורים היו אמיתיים.
"ניגשתי לבריטי שנפל מהחמור המשוגע ביותר, וביקשתי אותו ממנו, והוא נתן לי אותו ברצון. זינקתי עליו וישבתי על אחוריו של החמור ופתחתי בדהרה פראית במסלול סביב ההיפודרום, והקהל פתח בתרועות רמות. גמרתי סיבוב שלם ויתר המתחרים אפילו לא הספיקו להתחיל את הסיבוב. אגב, המשתתפים במרוץ החמורים נפלו מהם משום שהתיישבו עליהם מלפנים, ולא ידעו שעל חמור רוכבים בישיבה על החלק האחורי שלו.
"אחרי שהשלמתי סיבוב רכיבה סביב ההיפודרום ניסו לעצור אותי, אך אני פתחתי בדהירה לסיבוב נוסף. בגמר הסיבוב השני הצליחו לעצור אותי והובילו אותי לבמה, שם עמדה בחורה עם סרט ועליו תלויה מדליה. הושטתי אליה את צווארי, ולאכזבתי היא תלתה את המדליה על צווארו של החמור". מסיפורי צורי. (את הספר אפשר להשיג בחנויות סטימצקי).