זה סיפור ששאוב מתוך עולם הכדורגל, אבל הוא משקף יפה את כל מה שקורה פה. משקף מכוער, ליתר דיוק.
הסיפור הזה הוא על שחקן בשם חנן ממן, ששיחק בקבוצה בשם הפועל חיפה. שני הצדדים ידעו בשנים האחרונות בעיקר אכזבות, עד אשר מתחילת העונה הנוכחית משהו בקבוצה נדבק, והתלכיד המפתיע שלה הוליך אותה לסדרה מרשימה של הישגים, שמיקמו אותה בצמרת הטבלה. וכשאני מדבר על תלכיד, הכוונה היא לא רק לפן המקצועי אלא גם (ואולי בעיקר) למרקם החברתי.
אלא שאז, דווקא כשהכל נראה מבטיח, אותו חנן ממן, ששימש כקפטן הקבוצה, קיבל הצעה כספית מפתה מהפועל באר שבע. אלופת המדינה בשנתיים האחרונות, שמתמודדת מול הפועל חיפה בצמרת אבל שמה אותה בכיס הקטן בכל הנוגע לגודל הכיס. וכך, ממש באמצע העונה הכוכב הגדול של הקבוצה הצנועה עזב אותה לאנחות לטובת המתחרה הבכירה והעשירה. אחריו המבול.
התשובה הקבועה והקלישאתית למהלך הזה היא “גם אתה היית עושה את זה במקומו" או “בכדורגל של היום אין יותר סמלים" וכו'. אבל אני רוצה לכפור בקלות שבה המהלך הזה התקבל, ולטעון שהוא משקף את האנוכיות וחוסר הלויאליות שמאפיינים את כל חיינו כאן (גילוי נאות וידוע - אני אוהד הפועל חיפה. בחיי שזה לא העניין). דמיינו שאתם חלק מצוות של אנשים שעובד קשה במשך חודשים ארוכים על משימה. לאט–לאט הצוות הזה מתגבש, הופך לגדול מסך חלקיו וזוכה להישגים שאיש לא דמיין. וזה קורה דווקא בגלל התלכיד החברתי והיעדר הכוכבים. אבל ההצלחה הזו גורמת לצוותים גדולים וחזקים משלכם ללטוש עיניים לעבר כמה מחבריכם ולנסות להעביר אותם אליהם. מדובר ברווח כפול. זה גם יחליש אתכם, וגם יחזק אותם. בייחוד כשהמשימה עוד לא הושגה ואתם רק באמצע הדרך.
זה בדיוק מה שקרה עם חנן ממן. שחקן שמתקשה לממש את הפוטנציאל שלו במשך שנים, ורק בעונה הזו - הודות לחבריו, למאמן שלו ולמועדון שהפך אותו לקפטן - נהיה לכוכב אמיתי. ובהרף עין הוא עזב את כולם, לטובתו האישית.
זה קורה היום בכל מקום. האופורטוניזם שולט. זה קרה לי, למשל, בגלגולו הקודם של “מעריב", שנלחם על קיומו הכלכלי במשך שנים, וגופי תקשורת חזקים ממנו ניסו לנגוס כל הזמן בשארית כישרונותיו. המציאות באותן שנים בעיתון הזכירה מאוד קבוצת כדורגל שנאבקת על קיומה. למרות התנאים הקשים נוצר בלא מעט מוספים תלכיד חברתי טוב, שאפשר להפוך את היומיום לשפוי, ואפילו להמשיך להגיע להישגים עיתונאיים מרשימים. באותם ימים לא יכולת לסמוך לא על הבעלים ולא על העורכים הראשיים. רק על החברים שלך, שהתייצבו כל בוקר להילחם יחד איתך, שכם אל שכם, כדי לשמור על מקום העבודה ועל הכבוד המקצועי.
אבל תמיד היה גם זה שמנהל מאחורי הגב מגעים עם כלי תקשורת אחרים ומודיע ביום בהיר על עזיבה. וגם אז, ההסבר המקובל היה “אין מה לעשות. הוא צריך לדאוג לעצמו". אני זוכר היטב את תחושת היום שאחרי. לכל עזיבה כזו היה אפקט דרמטי על אלה שנשארו מאחור והרגישו תסכול ונפילה במוטיבציה.
באותן שנים קיבלתי לא פעם הצעות עריקה מהסוג הזה. וחשבתי כמובן קודם כל על עצמי. אבל חשבתי גם על האנשים שיישארו מאחור. וגם הבנתי היטב שאחת הסיבות המרכזיות לפניות אלי הייתה העבודה והכישרון של אנשים אחרים שעבדו לצדי. ולכן נשארתי בספינה השוקעת, עד שהיא טבעה.
אבל אני לא מתחרט. גם כי אני שלם עם עצמי מוסרית, אבל גם מהפן הכי אנוכי. אני מאמין באמת שלהיות חלק מקבוצה מגובשת מוציא ממך את המיטב כיחיד. ושרק כשאתה עטוף באנשים שאתה סומך עליהם ומרגיש הזדהות איתם אתה פורח באמת. תשאלו את חנן ממן. עד היום, בכל פעם שהוא עבר לקבוצה “גדולה" הוא נהיה קטן. וזה נכון גם לנו. כשהאופורטוניזם מנצח, כולם מפסידים.