המציאות מלמדת אותנו לא פעם על הפער הבלתי נתפס בין הערכים שאנחנו מאמינים בהם לבין התוצאות בשטח. למשל בכל הקשור להובלה, יוזמה ומנהיגות. החברה המודרנית דוגלת בלקיחת אחריות, בשינוי בכוחות עצמך, תעז - תצליח, תיזום - תראה תוצאות, אבל המציאות הפוליטית והמדינית לא תמיד מתיישבת עם הערכים.
זה היה הרושם שלי מכינוס המכון למחקרי ביטחון לאומי, שערך השבוע אירוע מרשים בהיכל התרבות. ראש המכון עמוס ידלין תומך כבר שנים בגישה פרו־אקטיבית, כזאת שמייצרת את המציאות, שמובילה לתוצאות ופועלת לקביעת גבולות. הוא מגיש את ההמלצות פעם אחר פעם לראש הממשלה, וזה מהנהן בכבוד ועושה בדיוק ההפך. נתניהו העלה לדרגת אומנות את הפסיביות המדינית, או את מדיניות הבלימה והסירוב. הוא לא יוזם, לא מוביל, רק דוחה מהלכים, מנווט בין הצהרות חלולות וקובע עובדות בשטח.
בדרך כלל כל זה מתייחס לפלסטינים. בניגוד להטפות השמאל־מרכז להסדר לחלוקת הארץ, נתניהו עשה את ההפך. הוא חיכה והמתין, משך וסירב והשיג את היעד - בלימת הקמת מדינה פלסטינית ורוב ברור בציבור, שתומך בו פעם אחר פעם. פתאום הגיע טראמפ ועושה עבורו את כל העבודה. בלי שום יוזמה או תוכנית או מדיניות, נתניהו קיבל את הצהרת ירושלים ואת כל האיומים על הפלסטינים, הקיצוץ בכספים וה"חינוך מחדש" של אבו מאזן. הסבלנות משתלמת.
# # #
השאלה היא איך זה יבוא לידי ביטוי בסוגיה האיראנית. חוסר היוזמה של נתניהו בעניין איראן אפשר במידה מסוימת את הסכם הגרעין. ההתנהלות שלו מנעה אפשרות להשפיע על התוכן של ההסכם. עכשיו נפתח חלון הזדמנויות, ושני שרים בקבינט חשפו שתי גישות שיש בהן סוג של יוזמה. הדובר הבוטה ביותר היה שר החינוך נפתלי בנט, שהציג את סיפור החקלאי והיתושים והציע לייבש את הביצה. הביצה היא איראן, היתושים הם חיזבאללה וחמאס.
בנט מציע לחתור לעימות ישיר עם טהרן: "איראן נוקטת גישה של לפיתת ישראל והתשה על מנת לשבור את כוח העמידה של הציבור הישראלי. נסראללה ביטא זאת היטב במונח 'קורי עכביש'. התמנון האיראני מורכב מהרבה זרועות. הקשר בין ראש התמנון והזרועות השונות אינו מוחלט. מבנה השלוחות מורכב מארבע זרועות: שולח, מפיץ, מארח ושליח. אל מול אסטרטגיית חנק התמנון, ישראל התמקדה רק בשליחים, לא נגענו במארח, במפיץ או בשולח. בתחילת מלחמת לבנון התקשרה קונדוליזה רייס לאולמרט ואמרה לו להילחם רק בחיזבאללה ולא בלבנון. אולמרט הסכים מבלי שהבין שמנע מאיתנו את הכרעת המלחמה".
לאולמרט לא הייתה ברירה. הוא פעל במלחמה יזומה על זמן שאול. בנט לוקח את השינוי ורושם אותו על שמו: "קידמתי בקבינט הטלת אחריות על המדינה המארחת, כלומר שלבנון שווה חיזבאללה, ועיקרה אחריות מדינתית על מעשי השליח. לא נסכים יותר להפרדה בין חיזבאללה למדינת לבנון. מערכה נוספת, אם תהיה עם חיזבאללה, תוביל לפגיעה עיקרית בעורף הישראלי, ולכן יש לעשות הכל כדי למנוע אותה או לקצרה. אם אכן ישוגרו עלינו רקטות מלבנון, הרי שנראה בכך הכרזת מלחמה של לבנון. ...התפיסה תהפוך את חיזבאללה ממגן לבנון למחריב לבנון, למען מטרות שהן בכלל איראניות. בפעם האחרונה נסראללה אמר שלו ידע שישראל תגיב כמו שהגיבה, לא היה פותח במלחמה. בפעם הבאה הוא לא יוכל לומר זאת. לא סביר שהציבור הלבנוני יקבל בהבנה את החרבת לבנון למען מטרות זרות. ההשקעה העצומה של איראן בחיזבאללה הופכת כפרים שלמים למלכודת מוות ענקית, אבל האסטרטגיה הזאת הופכת את המאמצים הללו לנטל".
עד כאן יש הסכמה בממשלה. מכאן בנט מוביל לעימות ישיר עם איראן: "יש ליצור הרתעה גם מול המפיץ, כמו כוחות אל־קודס, וגם נגד השולח בכבודו ובעצמו. דוקטרינת ראש התמנון תצמצם את הסבירות למלחמה, ותקצר אותה אם תפרוץ. כל עוד ראש התמנון חסין מכל פגיעה הוא ימשיך, ובטווח הארוך, במצב א־סימטרי זה ידו תהיה על העליונה. אבל יש לדעת שלתמנון יש חולשות משל עצמו - האיראנים סובלים מפוסט־טראומה של מלחמת איראן–עיראק, ומאז הם חסכוניים בחיי חייליהם. הם הביאו את הפעלת השליחים לדרגת אומנות. למול אסטרטגיית החנק של איראן, האסטרטגיה שלנו צריכה לסמן בראש ובראשונה את איראן".
# # #
גורם אמריקאי בכיר ששמע את הדברים שאל אותי אם זה מה שישראל רוצה - ליזום עימות מול טהרן. אמרתי לו שכדאי לשמוע מה אומר על זה שר הביטחון. ידלין ראיין אותו על הבמה. ליברמן אמר: "ההסכם עם איראן יותר גרוע מההסכם עם קוריאה הצפונית, כי יש בו יותר חורים, וכי הותירו להם יותר חופש פעולה בתחומים אחרים... הם ממשיכים במחקר, בפיתוח הטילים ובתוכנית הצבאית. ההסכם רק השהה את העשרת האורניום. בעקבות כך, המזרח התיכון התחיל במרוץ החימוש הגרעיני. אם רוצים לתקן את המצב הזה, ההסכם עם איראן צריך להיות על השולחן... יש לפתוח את נושא הטילים הבליסטיים ולדרוש פיקוח עליהם. מצד שני, אתה רואה את החברות האירופיות שרצות להשקיע באיראן. באנלוגיה - לנין פעם אמר: 'אנחנו נתלה את הבורגנים על אותו חבל שהם מכרו לנו בשני גרוש'. וכך אני רואה את פעילות החברות האירופיות. הן פועלות באיראן על מנת להרוויח שני גרוש ולא מסתכלות על התוצאות".
ידלין שאל מה השלב הבא - אם טרמאפ פורש מההסכם והאיראנים ממשיכים בהעשרת האורניום, כיצד תפעל ישראל ומה תעשה ארה"ב. ליברמן התחמק: "אני לא מוסמך לדבר בשם ארה"ב. אבל האמריקאים מבינים שזה איום על הסדר העולמי ולא בעיה ישראלית. הנושא האיראני איננו נושא ישראלי, לכן עלינו - כל הזמן - לדבר עם הקהילה הבינלאומית ולהצביע על ההשלכות החמורות של הפעילות האיראנית. לא צריך לשכנע את מדינות המפרץ שאיראן היא איום. לכן זו לא בעיה רק שלנו... אל לנו לקחת בלעדיות על בעיות העולם. ואיראן, כאמור, היא בעיה עולמית", אמר שר הביטחון.
הגורם האמריקאי שאל אותי מה הבנתי ממה שליברמן אמר וממה שהוא לא אמר. אמרתי לו שיש פער בין מה שאומרים לשר הביטחון לעשות מבחוץ, לבין מה שאתה עושה כשאתה באמת שר הביטחון. תשאל את ליברמן וגם את הנייה, הצעתי. בשורה התחתונה, הערכתי, ישראל לא רוצה עימות עם איראן. היא רוצה אולי להוביל את ארה"ב לעימות עם טהרן ומוכנה לשאת בתוצאות. השאלה היא אם טראמפ מוכן לא להיות אובמה עד כדי כך. האמריקאי השיב לי שלא בטוח שטראמפ יודע מה הוא רוצה להיות.