נדמה שהונאה רחבת היקף כמו זו שמתרחשת כאן בשבועות האחרונים עוד לא הייתה כאן. קמפיין תעמולתי ענק, מסיבי ואדיר ממדים שמנסה לשכנע אותנו שאסור לנו להרחיק מכאן מסתננים, יושב כולו - מכף רגל ועד ראש, מטיעון ראשון עד אחרון - על ערימה ענקית של שקרים. לאן לא לקחה אותנו התעמולה הזו? היינו כבר באנה פרנק ובמסתור בעליית הגג. שמענו על אנשים שנשלחים אל מותם, על נשים שגזרנו עליהן אונס, על צעירים שדנו אותם לחיי עבדות. מדהים עד כמה קל לשטות בנו. מפחיד עד כמה פשוט למכור לנו אגדות שבתי המשפט קבעו שאין בהן דבר וחצי דבר.
ביום שישי שעבר התראיינה ב"ידיעות אחרונות" סיגל רוזן, מנהלת המחלקה הציבורית במוקד לפליטים ומהגרים ומהפעילות הוותיקות בתחום. "מרחף עליהם איום של מוות?", שאל אותה הכתב. "לא", השיבה רוזן, "ברואנדה אין עליהם איום במוות". וואללה, חשבתי, אז אולי הבעיה נמצאת באוגנדה, המדינה השנייה שאליה אנחנו שולחים את המסתננים. זהו, שלא. "אוגנדה נחשבת מדינה שקולטת פליטים מאוד יפה", הודתה רוזן.
רגע, התקשיתי להבין. אז איפה כל הסיפורים על המוות והסכנות והעינויים וכל מה שאנחנו לא מפסיקים לשמוע? "לצערנו, רבים מתו בדרך למדינות אחרות", הסבירה רוזן. "רבים ניסו להגיע דרך לוב לאיטליה, ועליהם מדובר כשאומרים 'נשלחו למותם'. בלוב רבים מהם נעצרים במחנות מעצר בתנאים תת־אנושיים ומתים שם". לוב? איך הגענו ללוב? אנחנו הרי לא שולחים אף אחד ללוב. אז מה העניין? שחלק מאלה שעוזבים אותנו ונוחתים ברואנדה, בוחרים להמשיך ללוב בניסיון להגיע משם לאירופה, ומשום מה יש מי שחושב שגם האחריות לזה מוטלת עלינו.
# # #
בינואר 2007, לפני 11 שנים, השתתפה רוזן בישיבה של ועדת הפנים של הכנסת שעסקה ב"מצבם של הפליטים מדארפור". זו הייתה ישיבה רבת משתתפים. היו בה נציגי משרדי הממשלה, נציגי ארגוני הסיוע ונציגיהם של מי שזה עתה חצו לשטחינו. האגף השמאלי בדיון ניסה לשכנע שמדובר במספר קטן של מסתננים. שישראל לא כזו אטרקטיבית. שאין חשש שאם נקלוט אותם - יבואו רבים אחריהם. "אנחנו, מדינת ישראל, באיזשהו מקום איבדנו קצת את הצפון", פתח ח"כ אבשלום וילן ממרצ. "יש כרגע 288 איש מבקשי מקלט מסודן שהצליחו להימלט מהתופת. מדובר בפחות מ־300 איש, שהגיעו ממדינה שבה מתרחש רצח עם של מיליונים. מדובר פה על 288 איש, ומפחידים אותנו שמחר זה זרם של אלפים ועשרות אלפים".
כשחברי הכנסת התחילו להעלות איש איש את זיכרונותיו מהשואה, עצרה אותם נציגת משרד המשפטים, יוכי גנסין, וביקשה מהם להיצמד לעובדות. "ההשוואה לכך שמדינות אירופה לא קלטו יהודים בתקופת השואה איננה רלוונטית לחלוטין. רק פחות משליש מקרב האנשים שחדרו דרך הגבול הדרומי הפרוץ הם מדארפור. כל יתר האחרים הם אינם מדארפור ואין שום קשר בינם לבין דארפור". ח"כ וילן סירב לקבל. "אלוהים אדירים, אלוהי הבירוקרטיה, 300 איש. תראי במה אנחנו מתעסקים".
סיגל רוזן ביקשה לשכנע שאין שום סכנה שישראל תוצף במסתננים. "זה לא כל כך פשוט להיכנס למדינת ישראל. לאנשים האלה אין כסף לשלם למורי הדרך. רובם מבריחים את הגבול בכוחות עצמם תוך סיכון חייהם (...) בדוח האחרון של נציבות הפליטים של האו"ם נרשם שיש פחות מ־15 אלף מבקשי מקלט במצרים". "זה לא נכון", תיקנה אותה נציגת המדינה. "בכל מקרה, זה לא 3 מיליון", המשיכה רוזן. "הכניסה לישראל היא מאוד מאוד קשה עבור האנשים האלה. רק מי שנמצא בסכנת חיים באמת באמת גדולה, מעז ועובר את הגבול ומגיע לישראל. לראיה, במשך שנתיים הגיעו רק 300 לארץ, וזה אומר משהו".
מאז הדיון ההוא, אגב, נכנסו לישראל עוד קרוב ל־60 אלף איש.
# # #
בואו נדבר במספרים. מציירים לנו את המסתננים ככאלה שאין מקום בטוח בעולם שיכול לקלוט אותם, חוץ מאיתנו. ושאם ייצאו מפה, ייגזר גורלם, נכון? אז הנה נתוני היציאה שלהם מכאן בשנים האחרונות, כשכל היציאה נעשית מרצון. בשלוש השנים האחרונות בחרו 2,033 אריתריאים ו־304 סודנים לחזור אל המדינות שלהם. אלו שלפי הטענה מסוכנות מאוד למי ששב אליהן. אלו שמדינת ישראל לא מחזירה אליהן ביוזמתה. הם לא היו חייבים, בטח לא אם סברו שחייהם יהיו שם בסכנה, ובכל זאת, זו הייתה בחירתם.
הלאה. באותן שלוש שנים, 2,049 אריתריאים ו־817 סודנים בחרו לטוס לרואנדה ואוגנדה, אותן מדינות שחתמו איתנו על הסכם ושארגוני הסיוע מספרים לנו עליהן עכשיו סיפורי זוועות. למה הם חזרו דווקא לשם, ועוד מרצון, אם כל כך נורא שם? מה הם, מתאבדים? נמשיך. 3,427 אריתריאים ו־61 סודנים בחרו בשלוש השנים האחרונות להמשיך למדינות אחרות בעולם. 1,887 אריתריאים, לדוגמה, עברו מישראל לקנדה רק בשנתיים האחרונות. במילים אחרות, הניסיון להסביר שמי שיוצא מכאן - אחת דינו למות, לא מתחבר עם מה שאלפי מסתננים חשבו בעצמם כשהמריאו מכאן.
# # #
ארגוני הסיוע ניסו לתקוף משפטית את ההסכם של ישראל עם רואנדה ואוגנדה. ערימה ענקית של טענות הייתה להם. שאלה שכבר יצאו לא הורשו לשהות במדינה החדשה יותר מימים ספורים. שהם לא קיבלו היתרי שהייה או היתרי עבודה. שהם הושמו במעצר. שהם אולצו לברוח למדינות אחרות. שחלק מהם ממש גורשו החוצה. להוכחת טענותיהם הם הצטיידו בתצהירים של מסתננים שכבר עברו את המסלול הזה, וגם בחוות דעתה של פרופ' גליה צבר מהתוכנית הבין־אוניברסיטאית ללימודי אפריקה באוניברסיטת תל אביב.
שופטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע רחל ברקאי, שדחתה בזו אחר זו את טענותיהם של המסתננים ושל ארגוני הסיוע, הגדירה את עדותה של פרופ' צבר "במידת מה, מגמתית", וציינה כי "חלק מהמידע שהובא בפני פרופ' צבר אינו אמין", וגם הבהירה שעם כל הכבוד לפרופ' צבר, אסופת "עדויות שמיעה" ברואנדה ואוגנדה אינה "חוות דעת מומחה".
ברקאי קראה את התצהירים שאספו ארגוני הסיוע באפריקה ולא מצאה בהם עדות לשום דבר ממה שהם טוענים. "עולה בבירור מן התצהירים כי אין בהם כל עדות לרדיפה או להתנכלויות מצד השלטונות במדינה השלישית שאליה הורחקו... קריאת התצהירים בקפידה מלמדת כי אף לא אחד מהם טען כי נעצר באותה מדינה שלישית בשל שהייה לא חוקית, ולא נטען כי שהייתם באותה מדינה עלולה לחשוף אותם לסכנת חיים...". עוד קבעה השופטת כי בניגוד למה שסיפרו לה אותם ארגונים, אף אחד לא הכריח את המסתננים שנחתו ברואנדה לעבור למדינה אחרת, אלא מדובר ביוזמה שלהם שלצורך מימושה הסתייעו ברשת מבריחים מקצועית. עוד התברר כי אין אמת גם בטענות שלפיהן לא ניתן לקבל מעמד ברואנדה, שכן רבים מאלה שטענו זאת אפילו לא טרחו לבקש שם מעמד כזה לפני שבחרו להמשיך למדינה אחרת.
# # #
לטובת כל מי שמאמין לתיאורים שמציירים את ישראל כמדינה אכזרית השולחת אנשים אל הלא נודע, חשוב להבהיר מה עושה המדינה שלנו עבור אותם מסתננים. מעבר למענק בסך 3,500 דולר שמקבל מאיתנו כל מסתנן (35 מיליון דולר, אם ייצאו מכאן עשרת אלפים איש), ומעבר להוצאות הטיסה שמשולמות כולן על ידינו, מממנת המדינה עוד שני לילות בבית מלון לכל מי שיוצא מכאן. כל יליד אפריקה שעוזב אותנו בנסיבות הללו מתבקש להשאיר פה פרטים, ובתוך 30 יום מרגע שהוא נוחת באפריקה מתחייבת רשות האוכלוסין ליצור איתו קשר כדי לוודא שהכל בסדר איתו. לבית המשפט מסרו נציגי המדינה שאף לא אחד מהאנשים שעמם שוחחו אנשי רשות האוכלוסין אחרי הגעתם לרואנדה או לאוגנדה התלונן על משהו שמתכתב עם סיפורי הזוועה שמספרים פה ארגוני הסיוע. מעבר לזה, משאירה המדינה בידו של כל מי שעוזב אותנו מספר טלפון שבו הוא יכול להסתייע במקרה שייתקל בבעיות. ממש גרמניה הנאצית, נכון?
אחרי שהשופטת ברקאי גלגלה אותם ואת הטענות שלהם מכל המדרגות, ערערו המסתננים וארגוני הסיוע לעליון. חמישה שופטים דנו בכובד ראש בערעור הזה. הנשיאה לשעבר נאור, הנשיאה הנוכחית אסתר חיות, אליקים רובינשטיין, חנן מלצר ועוזי פוגלמן. גם בעליון, פה אחד, נדחו כל הטענות ביחס להרחקה לרואנדה ולאוגנדה. אותו בג"ץ, ששם בשנים האחרונות מקלות בגלגליה של כל יוזמה ממשלתית שביקשה להרחיק מכאן את המסתננים, אותו בג"ץ שזכה לביקורת קשה מהממשלה על הרקע הזה, ושלא חשוד כמי שלבו גס במסתננים ובזכויותיהם, אישר פה אחד את ההסכם עם "המדינות השלישיות".
בביהמ"ש העליון חזרו שוב הארגונים על אותן טענות שהעלו קודם לכן. "המורחקים מוחזקים במדינה השלישית במקום סגור ללא אפשרות לצאת ממנו, לא מקבלים בה מעמד חוקי, נעדרים יכולת לעבוד, ומחוסר ברירה נאלצים להסכים להצעתם של גורמים מהמדינה השלישית שיוברחו באופן לא־חוקי ותמורת תשלום למדינה הרביעית, שגם בה הם נעדרי מעמד". הנשיאה נאור בדקה את כל הרשימה ופסקה: "התמונה העובדתית שהוכחה בפועל שונה".
מול הטענה שהמסתננים לא מקבלים ברואנדה את המסמכים שנדרשים להם, קבעה נאור שבדף המידע שניתן להם נכתב במפורש שהם צריכים להגיש בקשה כזו, ומסתבר ש"אף לא אחד מהמורחקים ניסה להגיש בקשה". מול הטענות שברואנדה מסבירים להם גורמים רשמיים שהם חייבים לעזוב את המדינה למקום אחר, גילתה נאור שכל האינדיקציות מוליכות לכך שהמסתננים התקשרו מרצונם החופשי עם רשת הברחה בלתי חוקית פרטית ולא עם גורמים רשמיים של המדינה. מול הטענה שלא ניתנה להם אפשרות להישאר ברואנדה, מצאה נאור שכבר בישראל הביעו המסתננים המדוברים את כוונתם להמשיך הלאה ולא להישאר במדינה שאליה טסו. "קשה להתייחס ברצינות לטענות בדבר 'כפייה' ו'חוסר ברירה', שעה שמתברר כי כוונתם של המורחקים הייתה - עוד בטרם הגעתם למדינה השלישית - לעבור ממנה למדינות אחרות".
כשהארגונים טענו שיש בעיה במערכת המשפט של רואנדה, ושהיא לא נגישה ולא עצמאית, הזכירה להם הנשיאה שמעבר לעובדה שרואנדה דווקא מאפשרת, הן לאזרחיה והן לפליטים ולזרים השוהים בה, גישה מספקת למערכת המשפט, "לא הוצג בפנינו ולו מקרה אחד שבו ביקש מי מבין המורחקים לפתוח בהליך משפטי, והדבר לא הסתייע בידו או שלא ניתן לו סעד".
יש נקודה אחת שחשוב להבהיר. בית המשפט קבע שישראל יכולה הייתה לגרש מכאן את המסתננים בלי רצונם ומבלי לשאול אותם לאן, ולמרות זאת היא לא עושה את זה. ועוד משהו. בניגוד לחלק מסיפורי התעמולה, לא יוצאו מפה ילדים ולא יוצאו מפה נשים ולא יוצאו מפה הורים לקטינים. מי ייצא? רק רווקים מעל גיל 18 שלא הגישו בקשת מקלט.
למה "מסתננים" ולא "מבקשי מקלט"? כי כך בדיוק הסבירו השופטים. "רק 12 אלף אפשר להגדיר כמבקשי מקלט (...) חלק, הבקשה (שלהם למקלט - ק"ל) סורבה, והרוב לא ביקשו", הסבירה נאור באחד הדיונים, "כשקוראים למישהו מבקש מקלט, יש תשתית שצריכה להתקיים". "הם לא מבקשי מקלט", הוסיף בעניין גם השופט חנן מלצר. "חלק גדול מהקבוצה, הרוב הגדול, לא ביקשו. אי אפשר לקרוא לכולם מבקשי מקלט".
# # #
אפשר להתווכח בשאלה האם וכמה מסתננים צריכים להישאר פה. בעיני ישנו קריטריון אחד: אם יש מישהו שאנחנו יודעים שהוצאתו תסכן את חייו, אנחנו חייבים למצוא לו כאן פתרון עד שהמצב ישתפר. כל האחרים לא יוכלו להישאר. מדינות העולם הציבו סביבן גבולות למטרה מסוימת. המדינה היהודית הציבה לעצמה גבול מוגדר במיוחד בדמותו של חוק השבות. יהודים נכנסים בהתאם לו, וגם מקבלים עזרה נדיבה וסל קליטה. אחרים לא.
אני יודע שיש מי שרואים את הדברים אחרת. דעתם לגיטימית. אבל גם הם לא יכולים להיות פטורים מלהשיב על כמה שאלות. מה יקרה מחר, כששוב ישמעו באפריקה שישראל כבר לא מגרשת אלא מקבלת יפה את הבאים, ועשרת אלפים מסתננים חדשים יגיעו אלינו? נהדוף אותם ונסביר להם שאנחנו מוכנים לגלות רגישות רק כלפי מי שהגיע ראשון? או שנכניס גם אותם? ומה נעשה כשאלה שיישארו כאן, יבקשו יפה להתאחד עם בני משפחותיהם שנותרו באריתריאה ולהביא הנה את האישה או הילד או האח או האחות? יש להניח שגם אז יהיו מי שיגידו שזה לא אנושי לחתוך כך משפחות לשניים. אז איפה הגבול? יש בכלל גבול? ובכלל, אם החלטנו שלא רק יהודים נכנסים הנה אלא פה ושם אפשר להכניס גם אחרים, אז מי קבע שהראשונים יהיו דווקא אלה שחדרו אלינו בניגוד לחוק?
אני חייב להודות שאני מרגיש לא נעים ביחס לאנשים כמו איימן עודה, שיש לו תעודת זהות דומה לשלי ולמרות זאת חוק השבות מאפשר לי להביא הנה את כל המשפחה שלי, אבל לא מאפשר את זה גם לו. איזה יתרון יש למהגר העבודה מסודן על פני בן הדוד של ח"כ עודה? ועוד שאלה, עם יד על הלב. נניח שמחר אריתריאה עולה על פסים של צמיחה ושלום והופכת לגן עדן, אז כן תתמכו ביוזמה להחזיר אליה את מי שבא משם? כי אם לא, אז הסיפורים שלכם על הסכנות ועל המוסר היהודי הם לא יותר מאשר בלוף אחד גדול.
בכל מקרה, יש תנאי אחד לכל דיון ציבורי כזה - שהוא מתנהל על בסיס של עובדות ושל אמת. בלי שקרים, בלי המצאות, בלי הפרזות ובלי סיפורים מצוצים מהאצבע על מוות והשפלות ועינויים ובירקנאו וברגן בלזן, שרובם אפילו לא נטענו בבית המשפט. עד אז, מספיק עם האגדות על ישראל הגזענית שמרחיקה מכאן שחורים, אבל לא אכפת לה מגיאורגים ואוקראינים, כשהנתונים מלמדים שבשנים 2015־2017 הורחקו מכאן 5,264 אוקראינים ו־1,786 גיאורגים. עד אז, אל תספרו לנו על יוזמות של הארגונים לפזר את המסתננים בכל הארץ כדי להקל על סבלם של תושבי דרום תל אביב, כאילו שאנחנו לא זוכרים שב־2008 המדינה כבר רצתה לעשות את זה, אבל הארגונים האלה היו הראשונים שרצו לבג"ץ כדי לדרוש לאפשר למסתננים להישאר דווקא במרכז.
עד אז, צריך להגיד למארגנת עצומת 700 האומנים, שסיפרה שאנחנו מצויים "בימים של סכנת נפשות קריטית", שבתי המשפט דחו את הטענה הזו על הסף. וצריך להגיד ליוזמי "עצומת אנשי המוזיקה הקלאסית", שמדברים על גירוש לארצות שבהן חשופים ל"השפלה, סחר בבני אדם, רעב ומוות", שמול שופטי בית המשפט העליון אפילו ארגוני הסיוע לא העזו להעלות את הקשקושים האלה. וצריך להגיד ליוזמי עצומת הקולנוענים, שהזהירו מפני "האסון ההומניטרי הנורא", שמישהו עבד עליהם. וצריך להגיד ל־350 הרופאים שקבעו שמדובר ב"פגיעה מהקשות שידעה האנושות", שייקחו כדור טוב וילכו קצת לנוח, כי שום דבר ממה שעלה בבתי המשפט לא דיבר על מה שהם מספרים לעצמם.
וצריך גם להגיד ליואב פיטרברג, טייס אל־על שהכריז במכתב שפרסם ש"פליטים לא זורקים כמו כלבים לארצותיהם, שם הסבל, אונס נשים וילדות ומוות בייסורים מחכה להם", שקשה להאמין שאת המטוסים שלנו מטיסים אנשים כל כך בלתי רציניים כמוהו. מי מחזיר אותם "לארצותיהם"? מי שולח אותם למקום שיש בו מוות ואונס? אתה יודע משהו שאסתר חיות לא יודעת? אגב, הטרפת הזו באל־על היא כנראה עניין מידבק, אחרת אי אפשר להסביר כיצד גם שאול בצר, טייס נוסף, הצהיר שלא יטיס אנשים ל"יעד אשר הסיכוי שלהם לשרוד אחרי ההגעה אליו שואף לאפס", טענה שאין לה ידיים ורגליים. ממש כמו הסיפור שמספר עמיתו, הטייס עידו אלעד, שגילה השבוע שישראל מטיסה "פליטים אל מותם". מהמשוגעים האלה צריך להיזהר, משום שהם מדליקים פה תבערה גדולה בחסות החזות הרצינית שעליה מעיד המקצוע שלהם, כשבפועל - אין להם מושג ירוק על מה הם מדברים.
# # #
ומי שרוצה להבין עד כמה עמוק הגיע השיגעון הזה, יכול היה לקרוא השבוע בדף הפייסבוק של פרופ' אסא כשר מה קורה לאדם רציני במצבי קיצון: "עומד לפני אדם שלדבריו טוב לו בישראל יותר מן המקום ממנו הגיע לפני כמה שנים. אני מאמין לו. לא מעניין אותי אם הוא פליט או מהגר עבודה. לא מעניין אותי אם הוא הגיע דרך נתב"ג ושוהה מעבר למותר על פי הוויזה שלו, או שחדר מסיני. לא מעניין אותי אם הוא רווק או נשוי. לא מעניין אותי אם הוא מאפריקה או מאירופה. בכל מקרה, אני רוצה לעזור לו. אני לא רוצה להתעלם מן המצב שממנו הוא מתרחק".
בקיצור, אם אתם אזרחי העולם ולא טוב לכם איפה שאתם, אם נראה לכם שבישראל יש שמש יותר נעימה, או אם סתם השתכנעתם מהנאומים של נתניהו על הצמיחה הכלכלית שלנו, בואו בהמוניכם. אתם כבר לא צריכים לספר שמישהו רוצה לרצוח אתכם, שיש אצלכם מלחמה, או שברחתם מאיפשהו כל עוד רוחכם בכם. די שתצהירו "טוב לי בישראל", כדי שיימצאו כאן די מטורללים שיגידו לכם להישאר.