יש לי שאלה קטנה. אל תיעלבו, אל תיפגעו, אבל עם היד על הלב: כמה מכם קראו את דוח מבקר המדינה על צוק איתן, ממש קראו את הדוח? לא את מה שאני כתבתי, או לא את מה שכתבו בן כספית, אבי בניהו או אלון בן דוד. וכמה מכם קראו את הספר על דונלד טראמפ או את מסמכי הביון האמריקאי? הנקודה ברורה: רובכם לא קראתם.
זה בסדר. זה טבעי. זה משעמם, ארכני, מתיש וחופר. אני אומר את זה מניסיון. בכל פעם שמזכירת המערכת בחדשות הייתה מתקשרת אלי בנוגע לדוח מבקר המדינה התקופתי והפרקים הנוגעים למשרד ראש הממשלה, משרד החוץ ועניינים אסטרטגיים, הייתי חווה דיכאון קל. מחפש חלון זמן שבו אוכל להתבודד עם הדוח כדי לחלץ ממנו את מה שחשוב. זו העבודה שלי. לחפש, לקרוא, לנתח, לשאול ולתמצת את הנקודות החשובות בעיני.
מי שלא קורא משתמש בסוכני המידע, אני בתוכם, כדי לצלול לנושא בפחות זמן ועומק. זה המשחק. מתקיימים כאן יחסי אמון: אתם צריכים להאמין לי כדי להפוך את מה שכתוב לאמת שלכם, לפרטים שתזרקו בשיחה עם החבר'ה. אבל אפשר גם אחרת: יש כאלה שקוראים את התמצית כדי לתפוס את הכותב בטעות ולהציג את ההפך הגמור. גם זה הולך. הווארד סטרן, שדר הרדיו האגדי, סיפר פעם ששליש מהמאזינים מקשיבים לתוכנית שלו כי הם אוהבים אותו ושני שלישים עושים זאת כי הם שונאים אותו ורק רוצים לראות מה הוא יגיד. זו נוסחת הרייטינג המושלמת.
הקרב על התודעה הפך להיות הרבה יותר מורכב וקשה, ולכן אני מבין את הצורך של מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך להתראיין. גם אני חשתי אי־נוחות כששמעתי את המפכ"ל מדבר על חקירות ראש הממשלה ברמזים ובהערות וזאת כאשר כלל החומר לא גלוי, לא לבנימין נתניהו ולא לנו הציבור. אני מבין את אלה שאומרים שעדיף שישתוק, שיחכה עד ההמלצות. שייתן לדברים לדבר בעד עצמם. אז זהו, המושג הזה כבר לא קיים. המעשים חשובים, אבל הדיבורים והתודעה חשובים לא פחות. מי שהתחיל במהלך הזה הוא ראש הממשלה בעצמו, שבקרב על ההישרדות שלו הוא נלחם עד טיפת הדיו האחרונה. מהרגע שהתחילו החקירות נגדו יצא נתניהו לקרב על תודעת הציבור. בשלב הראשון הוא הפיץ את הססמה הקליטה: "לא יהיה כלום, כי אין כלום". אחר כך הגיע המאבק לשינוי כללי המשחק באמצעות חוק ההמלצות והחוק הצרפתי. אחר כך באו ההתקפות הישירות על המשטרה.
נתניהו פועל בכל דרך כדי לשמוט את הלגיטימיות של החקירות נגדו וליצור תחושה אצל הציבור שמשהו משובש. הוא עובד על הספק הסביר. בקרב הקהל שלו זה עובד לא רע. אף על פי שהוא ראש הממשלה כבר כמעט עשור ברציפות, אף על פי שכל השדרה הניהולית של הפקידים מונתה בתקופתו; הוא הצליח ליצור תחושה שכולם נגדו, כולם מחפשים אותו וכולם רוצים להפיל אותו. זה, אגב, נכון. תמיד כולם רוצים להפיל ראש ממשלה מכהן. כל ראש ממשלה. בטח אחד כזה שמנצח את כולם כבר ארבע פעמים, שלא יודע להתייחס באנושיות למי שנמצא סביבו ושלא יודע לתגמל פוליטיקאים שעזרו לו, שהיו שותפים שלו, שדיברו בעדו או שהגנו עליו.
נתניהו הצליח ליצור את התחושה שיש קנוניה במשטרה. שלא מדובר בראיות ובעובדות על התנהלות חזירית ומושחתת, כפי שעולה מחלק מהעדויות הגלויות, אלא ברצון לתפור לו תיק. אני לא יודע אם הוא צודק, וזה גם לא משנה. החומר לא גלוי עדיין. נתניהו עסוק בגיבוש התודעה הציבורית שתטיל ספק ותאפשר לו חמצן במאבק. כאן נכנס אלשיך לתמונה.
הראיון אצל אילנה דיין נועד להציג את הצד השני בקרב על התודעה. המסר של המפכ"ל העגלגל עם השפם והכיפה היה: אני פה בשבילכם. לא באתי להפיל ראש ממשלה כדי להשיג הישג אישי או פוליטי. אני לא מפחד מהאיומים, והחומר יקבע מה יש ומה אין. עדיף לו לא היה צריך לערוך את הקרב הזה, אבל הוא הכרחי. מאבק כוחות לא צפוי.
נתניהו הגיב לאלשיך בפייסבוק, בערוץ ישיר בלי סוכני מידע או מתווכים. אני מאוד רוצה להאמין למפכ"ל המשטרה. אני גם מאוד רוצה להאמין לראש הממשלה. אבל בסוף אני צריך לסמוך על מישהו. מי צודק? יש עכשיו צורך אדיר באנשים שינווטו בים המידע האדיר שמאפשר לתופעות כמו פייק ניוז ומציאות מזויפת להתקיים. הנווטים הם אנחנו, אני ואתם. כל מי שמבין משהו בתחומו.