העיסוק המטלטל בחוק הפולני החדש יוצר בשבועות האחרונים את התחושה שפולין המודרנית הפכה לאויבת המרה ביותר של מדינת ישראל והעם היהודי. אפילו הרוצחים הפלסטינים והמשטר של אבו מאזן שמשבח אותם, לא זוכים אצלנו לאפס הקצה של החרפות והאמוציות שמופנות כלפי פולין. שלא לדבר על מדינות מרכזיות באירופה, שמנהלות מדיניות אנטי־ישראלית שיטתית, אבל משום מה ממשיכות להיחשב כידידות שלנו. העיוות וחוסר הפרופורציה בהתייחסות שלנו לאירופה מעוררים תחושה שמישהו עורך מניפולציה מכוונת של דעת הקהל.
אכן, חמור שהפולנים מבקשים לכבס את ההיסטוריה ולהתנקות ממעשי רצח אנטישמיים רבים של בני עמם במהלך השואה. אבל אפשר להבין את התנגדותם לביטוי "מחנות ההשמדה הפולניים", וגם את התחושה שלהם, שלפיה מתעלמים מהעובדה שגם הם היו קורבנות הכיבוש הנאצי.
מאידך, לא ניתן להבין את האובססיה האנטי־ישראלית של מדינות אחרות באירופה, שלא קשורה למעשים שאנחנו עוללנו להם וקשה שלא לפרש אותה כאנטישמיות חדשה. רק לפני כמה ימים עצר הפרלמנט האירי חוק החרמה חדש נגד ישראל, תחת איומי החרמה נגדית של הממשל האמריקאי. אלמלא נבלמו על ידי טראמפ, האירים היו רושמים עוד מהלך אנטישמי, ואיש אפילו לא היה מדווח על כך אצלנו.
בד בבד, ישראל ממשיכה לקיים מערכת יחסים תקינה עם שוודיה, שממשלתה מזדהה עם הטרור הפלסטיני, מסיתה ומצביעה נגדנו בכל פורום. היא גם תומכת בניסיונות להכחיש ולמחוק את ההיסטוריה והזיקה של העם היהודי לארצו. בין היתר במסגרת ההחלטות של אונסק"ו, שמכריזות על הכותל, ירושלים ומערת המכפלה כאתרי מורשת פלסטיניים. גם מדינות אירופיות אחרות, כמו צרפת וספרד, לוקחות חלק שיטתי במסע לשכתוב ההיסטוריה ולפחות נמנעות בהצבעות באונסק"ו. הן, כמו גם גרמניה "ידידתנו", מצביעות נגדנו גם באו"ם. אפילו בהצבעת ההכחשה שירושלים היא בירת ישראל בדצמבר האחרון.
אלא שהעוינות והחוצפה של מדינות אירופיות רבות חודרות עמוק בהרבה. גרמניה, שווייץ, שוודיה, ספרד, צרפת ואחרות מסיתות בתוך גבולותינו תחת הריבונות שלנו. הן מממנות ארגונים אנטי־ישראליים, ביניהם התארגנויות שחותרות נגד עצם קיום המדינה, וגם מעודדות להפר את החוק הישראלי ולהתעמת עם גורמי האכיפה של ישראל. למשל, הן מעודדות בנייה ערבית בלתי חוקית משני עברי הקו הירוק. ההתנהלות הזו חמורה בהרבה מהחוק הפולני החדש, ועדיין איש אפילו לא מזמין את השגרירים שלהן לשיחת נזיפה.
פולין, לעומת זאת, תומכת בנו בשיטתיות בפורומים בינלאומיים ומקיימת מערכת יחסים טובה ותומכת בין הממשלות. ואולי זו הבעיה שגורמת למעצבי דעת קהל ישראלים מסוימים להגזים ולנפח את החוק הנוכחי.
כחלק מעיוות התמונה, עיתונאים ישראלים בולטים כבר חיברו בין החוק הוורשאי החדש לעליית מפלגות ימין ברחבי אירופה, כמו זו באוסטריה. כמו גם לקריאות בישראל לשנות את המדיניות כלפי הימין האירופי, כיוון שהרבה יותר חשוב מה המדיניות של מפלגות אירופיות כיום כלפי ישראל מאשר מה חשבו מי ששלטו בהן לפני שנים ארוכות.
ואולי ההסבר נעוץ בכך שמובילי דעה בארץ מאושרים מהעוינות של מדינות אירופיות נגדנו, כמו גם מגילויי אהדה לפלסטינים, בתקווה שלחץ אירופי חיצוני ישבור את ההכרעה של הציבור הישראלי. האם ייתכן שזו הסיבה לליבוי העוינות כלפי פולין, לעומת השקט המוחלט ששורר לנוכח האנטישמיות האירופית החדשה של מדינות אחרות?