בשלב המיידי, המהלך הגדול שתכננו אלדד יניב ומני נפתלי לא צלח. אסטרטגיית ההפגנות שהובילו הייתה אמורה לספק לנו נאום התפטרות של ראש הממשלה בעקבות ההמלצות. אבל נתניהו פעל על פי התסריט שהוא תכנן, ובינתיים הצליח לשמור על המפלגה והקואליציה. אלא שבדרכו הוא שילם מחיר כבד מול החוקרים, ומאז יום רביעי הוא מצוי בעולם חדש וממש לא מופלא.
פוליטית הוא כעת חלש ושברירי, גורלו נתון לא רק בידי היועץ המשפטי לממשלה, אלא גם בידי המחנה הפוליטי שלו. והמחנה הזה, אחרי ציפוף השורות הראשוני, צפוי לאלץ אותו לשנות מדיניות: חדל לדבר ימין ולעשות שמאל!
האכזבה של צמד מובילי ההפגנות נגד נתניהו הובילה, כנראה, גם לעובדה שהם כבר לא מפגינים יחדיו. האסטרטגיה שרקחו נועדה לשבור את רוחו של נתניהו עם חשיפת המלצות המשטרה, כדי לכפות בחירות באופן מיידי. נתניהו בלם את המהלך באמצעות שלילת הלגיטימיות של ההמלצות, בעלות הרסנית מבחינתו. בין היתר כאשר בנה מוטיבציית יתר אצל החוקרים והמפכ"ל לצוד אותו. אבל באופן הזה, נכון לשבוע זה, נתניהו הבטיח לעצמו שקט שברירי ומתוח מכיוון המפלגה והקואליציה.
והנה דווקא על הרקע הזה, העולם הפוליטי החדש שבפניו הוא עומד מעצב מערכת יחסים חדשה בין ראש הממשלה למצביעיו, חברי הכנסת והשרים שלו, שלא לדבר על השותפים הקואליציוניים. סימן לזה ניתן ביום שני, כאשר נתניהו סיפר בטעות שהוא מנהל שיחות בעניין ריבונות ביו"ש עם הממשל האמריקאי, ואחר כך ננזף וחזר בו.
זוהי מעידה בלתי אופיינית, שממחישה את עוצם הלחץ של נתניהו מצד הבסיס הפוליטי שלו. ברור גם עד כמה הוא מתעב את החלת הריבונות המוגבלת, שהמפלגה שלו דוחפת אותו לבצע. הקו המעשי שהוא מוליך בכל שנות שלטונו סותר ישירות את תפיסת העולם של המפלגה והמחנה שלו. אבל חולשתו הנוכחית תשנה את הכללים.
אריאל שרון, תחת חקירות והמלצה להעמיד לדין, הלך בכיוון ההפוך: הוא מכר את המצביעים ואת השקפת העולם שלו כדי להיות מאותרג על ידי קיצוני המחנה היריב. הוא הניח שהיועץ המשפטי לא יעז להעמיד לדין ראש ממשלה שמחולל "מהלך מדיני דרמטי" מבית השמאל. למרבה התדהמה הוא צדק.
בינתיים השתנו הזמנים והפרסונות, ונתניהו אימץ אסטרטגיה הפוכה: להיכנס במשטרה ובקובעי העתים בכל הכוח. לכן לא נותר לו אלא להיאחז במחנה שלו.
גם מחנה הליכוד והימין השתנה בינתיים. הוא כבר לא מסתפק בכורסאות עור הצבי ובהזרמת תקציבים לגופים מקורבים, אלא דורש ברוב חוצפתו לעצב את המדינה על פי השקפותיו. למעשה, בכל הנוגע להתיישבות ואחיזתנו ביו"ש, נתניהו מבודד אידיאולוגית בתוך המפלגה והציבור שלו. על הפרק עומדת שורה של יוזמות שהוא ישמח למסמס, אבל אם יעשה כך עכשיו, יסתכן בגזירת גורלו הפוליטי לאבדון.
ייתכן שבשבועות הקרובים עדיין נבחין בגיבוי אוטומטי למנהיג מתוך הליכוד. אבל זה יחזיק מעמד זמן קצר. נתניהו ייאלץ לשלם במטבע אידיאולוגי על המשך כהונתה של הממשלה בראשותו. וגם כשיוכרזו בחירות חדשות, לפני או אחרי הכרעת היועץ, הוא יחויב להוכיח למצביעים שכדאי לשים פתק עבור חשוד או נאשם כמוהו.
פעמי הריבונות
המעידה של ראש הממשלה השבוע בעניין ממשל טראמפ והריבונות ביו"ש ממחישה לא רק את עוצמת הלחץ של נתניהו ערב המלצות המשטרה, אלא גם את הכוח האדיר של הקמפיין שמתנהל בתוך המפלגה והמחנה שלו. הרקע המיידי הוא ההצעה של ח"כ יואב קיש להחיל את הריבונות הישראלית על מרחבי ההתיישבות ביו"ש, על פי החלטת מרכז הליכוד מלפני חודשיים. אבל סוגיית החלת הריבונות עמוקה בהרבה, והיא מסמנת היפוך מגמה במחנה השלטון, בכל הנוגע לשליטה הישראלית ביו"ש.
על פי מעשיו, נוח לנתניהו עם המצב הנוכחי שבו ממשלת הימין מיישמת את מדיניות הסכמי אוסלו. אבל הוא מזהה את שינוי הטון אצלו בחצר, ומנסה לכדרר ולמסמס בדרכו. רק שדומה כי הפעם השיטות הישנות לא יעזרו. ההצעה של ח"כ קיש להחלת הריבונות היא צעד ראשון ומוגבל, שמבטא קונצנזוס רחב ביותר בליכוד ובימין כולו. קיש חיבר תוכנית מרחיבה בהרבה, שלפיה יבוטלו הסכמי אוסלו, תוקם אוטונומיה פלסטינית על כ־40% משטחי יו"ש, ומדינת ישראל תחיל את השלטון והמשפט שלה על מרבית השטח, כולל בקעת הירדן ומדבר יהודה.
הוא לא הראשון שמציג תוכנית בכיוון הזה. מתווים דומים הוצעו על ידי נפתלי בנט ואינטלקטואלים בולטים בימין במהלך השנים האחרונות. למעשה, הקו המקובל היום בליכוד, בבית היהודי ובמעגלי ההשפעה המרכיבים את השלטון הוא להחיל את החוק והמשפט שלנו על כל השטחים המאוכלסים בערבים בדלילות, תוך הקניית אוטונומיה מרוסנת למרכזי האוכלוסייה, מג'נין ועד חברון.
מי שחיפש הוכחה לבון טון בקואליציה, מצא אותה בוועידת עיתון "בשבע", שהתקיימה בירושלים ביום שלישי. מגדעון סער, דרך זאב אלקין, ציפי חוטובלי ורבים אחרים, נתניהו מצא את עצמו מבודד אידיאולוגית כמעט לחלוטין בביתו בכל הנוגע לריבונות, ליחס לרשות הפלסטינית ולעתיד יו"ש. היום הוא לא היה מעלה על דעתו לשאת את נאום בר־אילן, שנולד כתוצאה מהיסטריה שבה נתקף מנאום קהיר של ברק אובמה.
אחד הביטויים של זרם המעמקים הזה הוא יוזמה של שתי נשים תושבות יו"ש, יהודית קצובר ונדיה מטר, שכבר לפני כשש שנים פצחו במסע שכנוע בתוך הימין למען החלת הריבונות. התפיסה שלהן שונה מזו של קיש, של בנט ואפילו שלי, אבל הן פתחו לבבות ודלתות. הוויכוח עם השמאל לא עניין אותן, והן פנו פנימה, כדי לשכנע שהגיע הזמן להציב תוכנית חיובית בימין ולא רק לשלול את תוכניות השמאל.
הקו המוסכם כמעט על הכל הוא זה שבא לידי ביטוי בתוכניות קיש ובנט, המספחות למדינת ישראל את רוב השטח, אבל לא יותר מ־100 אלף מצביעים ערבים. עכשיו, אחרי שאבו מאזן הכריז חגיגית על מותם של הסכמי אוסלו, קל יותר לעשות זאת מבחינה משפטית, אבל ברור שמדובר במהלך מורכב, רגיש וארוך שנים. רגיש אבל היחיד שאפשרי.
השמאל, בחוצפה אופיינית, ממשיך להטיף ולחזור על אותן שגיאות שהוא עצמו ביצע בעבר, שגיאות מדממות והרות אסון. לאחר שכל רעיונותיו נוסו והתנפצו, הוא מנהל עכשיו מסע הפחדות. פעם זה היה הבטחות ל"שלום עכשיו" ואזהרות מהשד הדמוגרפי, כיום זו מדינה דו־לאומית ואפרטהייד.
כפי שהאיום הדמוגרפי התמוסס והשלום המובטח נגוז, כך גם הדמונים הנוכחיים חסרי שחר. החלת הריבונות בשטחי C מונעת הקמת מדינה דו־לאומית, כאשר מעט מאוד מצביעים ערבים יצטרפו למדינת ישראל. גיבוש אוטונומיה בריכוזי האוכלוסייה הערבית הגדולים ביו"ש הוא הרע במיעוטו, גם מבחינת האוכלוסייה הערבית המוסתת ומדוכאת על ידי ראשי אש"ף. לכן, גם אם הדיון בתוכנית הריבונות המצומצמת של יואב קיש נדחה השבוע, הוא בוא יבוא. לשם תצעד המערכת הפוליטית בקרוב.