1. אחד הדברים הראשונים שתטמיע בך סיירת מטכ"ל בתקופת ההכשרה כלוחם ביחידה, הוא שאתה בעצם לבד. אדם בודד במשימה. לבד בארץ אויב. אתה ואלוהיך ומשימתך. אין לך אף אחד מעליך ובעיקר מאחוריך. אף אחד להתייעץ איתו, אף אחד לסמוך עליו. גם אם נקרה מישהו בדרכך - תחשוד בו ואל תיתן בו אמון.
תכונת היסוד הזו מוטמעת היטב אצל בנימין נתניהו, כמו אצל מפקדו ביחידה אהוד ברק. לכן אני מעריך שבתקופה הקרובה ראש הממשלה ינסה להציג "עסקים כרגיל", ירבה לעסוק בענייני ביטחון, יתקוף את המשטרה, את ההמלצות, את העיתונות, את האופוזיציה - אבל בסתר, בחדרי חדרים, לאחר שעורכי
הדין ייצאו את הבית בבלפור, הוא יגלגל את עשן הסיגר מעלה, יטה ראשו לכיוון גג הפטיו, ישחרר את החגורה ויחשוב.
ברגעים הללו, נתניהו כאדם חכם ורציונלי יבחן את עוצמתן של הראיות, את עוצמת העדויות ואת סיכויי ההרשעה, ויחשב מסלול מחדש. הוא ייזכר בתמונותיו הקשות של קודמו אולמרט מתאו בכלא במדי האסיר הכתומים - ויקבל החלטה.
אם יעריך כי הראיות חלשות וסיכויי ההרשעה נמוכים - הוא ייאבק, יילחם, יהמר, יסית, יגייס, ואז או שיצליח או שייכשל. אם יעריך שהראיות מוצקות וסיכויי ההרשעה גבוהים, יחתור לעסקת טיעון מחוץ לבית המשפט, שבמרכזה פרישה מתפקיד ראש הממשלה לאחר שנות שירות ארוכות (או פסק זמן).
ככה ממש, בלב ירושלים, בבית המוגן והמאובטח בבירת ישראל, יחוש נתניהו כלוחם בודד בארץ אויב, הוא, אלוהיו ומשימתו. אין לו על מי לסמוך, אין לו עם מי להתייעץ, אין לסמוך על איש, רק על עצמך. בדד, במשעול אל האין...
2. אני מאמין שעבור כל אזרח במדינת ישראל (למעט חלק מהפוליטיקאים המקצועיים באופוזיציה), הגשת המלצות להעמיד לדין את ראש הממשלה בגין שתי עבירות שוחד היא אירוע עצוב ומדכא. בסופו של דבר, זהו ראש הממשלה שלך, בין שבחרת בו ובין שלא. ההרגשה קשה. אלו לא רק פרשות 1000 ו־2000, אלו גם חקירת הצוללות, שבה מככבים הקרובים ביותר לנתניהו - שצפוי להיחקר בעצמו בפרשה - וכן פרשת בזק ואירועים נוספים. ולכל אלה מצטרפים שרים נוספים ויו"ר הקואליציה לשעבר שנחקרים בעבירות פליליות, כנאמר בספר ישעיהו א, פרק כג: "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם".
התחושה היא של התפרקות, של פריקת הבושה, של אובדן דרך ובגידה בבוחר. קבס. הכל כבר מותר כאן, אין עוד גבולות שלא נחצו ונרמסו ברגל גסה. ההתקפות על המשטרה, על בית המשפט, על הפרקליטות, ושיא השיאים - כשיו"ר הקואליציה דוד אמסלם מכנה את ח"כ יאיר לפיד "מלשן עלוב" על כך שמילא את חובתו האזרחית, ולבקשת המשטרה מסר עדות. ואף אחד לא מגנה ולא נזעק. במקומותינו זו כבר שגרה ושפה רווחת.
3. בסיכומו של דבר, אזרחי ישראל יכולים להיות גאים בשומרי הסף שלנו ובגורמי אכיפת החוק. נתניהו בחר אותם באופן אישי לאחר שנדמה היה לו שהעביר אותם "מבחן נאמנות". גם מפכ"ל המשטרה, גם היועץ המשפטי לממשלה וגם מבקר המדינה - עושים עד כה את תפקידם ללא מורא וללא משוא פנים, נאמנים לעליונות שלטון החוק ולשוויון בפני החוק. שניים מהם (אלשיך ומנדלבליט) חובשי כיפות, ונתניהו כנראה לא פירש נכון את מהות כיסוי הראש החבוש על ראשם. כיפה איננה בהכרח השתייכות לזרם פוליטי כלשהו. לרוב היא מסמלת מחויבות לאמת, לממלכה, לאזרחיה, לעשרת הדיברות ולדין צדק.
גם אלשיך וגם מנדלבליט צמחו וגדלו בתוך מערכות שמקדשות מקצועיות, ממלכתיות וחתירה למצוינות. אני בטוח שלמפכ"ל יש מספר לקחים מהשבוע האחרון: הן מהמועד (הלא מוצלח) של שידור הראיון (המצוין) ב"עובדה" עם אילנה דיין והן מהתנהלות פרסום ההמלצות בזמן מהדורות החדשות, באופן שמדיף ריח של יחסי ציבור או ניסיון לכוון לרצון התקשורת. לא היה קורה כלום אם ההמלצות היו מתפרסמות בעשר בבוקר או בשלוש אחר הצהריים. למשטרה ולפרקליטות יש בימים אלה תפקיד מכריע, ואמון הציבור במוסדות החשובים הללו הוא מרכיב קריטי לתפקודן.
4. לנתניהו אין יסודות מושחתים. הוא גדל בבית ובמסגרת תובענית וצנועה, לחם ופיקד בסיירת מטכ"ל ואת רוב שנותיו עשה בשירות המדינה. "המחלה" שפקדה אותו ומאיימת על עתידו הפוליטי היא "נהנתנות זוחלת", שלא אותרה בזמן והפכה לממארת. לא שוחד של מעטפות וקבלנים, אלא התמכרות למתנות ולמותגי יוקרה.
מאיץ "המחלה" הזאת הוא משך הכהונה והשנים הארוכות בלשכת ראש הממשלה ובבית בבלפור. ככל שאתה נמצא יותר זמן בתפקיד, כך אתה מאוהב יותר בעצמך, ברעיונות שלך, בשגיאות שלך, וכך נדמה לך שהמדינה זה אתה ומשפחתך, שאתה עובד קשה עבור כולם במעט כסף, ושאם היית בחוץ, בשוק הפרטי, היית עושה המון כסף. ובכלל, שיגידו לך תודה וישתקו. לכן המציאו את הקדנציה, שהייתה פעם נפוצה גם בקיבוץ גם בצבא וגם במדינה. על מנת לבער מראש התפתחות של מחלת "הנהנתנות הזוחלת" וכלקח מהמלצות המשטרה, יש צורך בשני חברי כנסת מרכזיים שיחזרו לתקן את "חוק יסוד ראש הממשלה" ויגבילו את כהונתו לשתי קדנציות בלבד.
אני כותב ותוך כדי כך מעלה בדעתי את הדמויות שיכולות לרשת בעתיד את נתניהו מימין, משמאל או מהמרכז. תאמינו לי, חוק שכזה יסייע לכל אחד מהם.
5. במהלך החודשים האחרונים בולם היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, את העברתה של גלי צה"ל מהצבא אל משרד הביטחון. הוא "הפציץ" את משרד הביטחון בעשרות שאלות הקשורות לאופן שבו יבטיח את עצמאות שידוריה של התחנה, והוא מחכה לתשובות. לפני מספר חודשים הוא כבר עצר את התהליך הזה מתוך חרדה לעצמאותה של גלי צה"ל, וכעת הוא עוסק בזה שוב.
אני כותב את זה כדי להסביר מדוע להערכתי, לאחר התלבטות, מנדלבליט לא ייתן לתיק 2000 להגיע לבית המשפט. זוהי פרשה סבוכה, שבמרכזה משיכה עד לקצה של יחסי "תן וקח" בין מו"ל ועורך אחראי לבין ראש הממשלה. נכון שאם היה מדובר בדיאלוג למשל בין מנכ"ל שופרסל לבין מנכ"ל אסם - שניהם היו נכנסים לבית הסוהר בגין חוק ההגבלים העסקיים, אבל בישראל הקרבה בין ראש ממשלה לבין התקשורת היא רבת שנים, עוד מימי "ועדת העורכים" ומהתקופה שבה מערכת הביוב פעלה כהלכה ושום דבר לא צף כלפי מעלה.
אני מעריך שמנדלבליט, לאחר שיערוך שימועים, יסכם את האירוע העצוב הזה ב"דוח ציבורי" חריף ונוקב שיחזיר את יחסי התקשורת והממשלה אל התקשורת והממשלה עצמן, אל מוסדות האתיקה שלהן ואל מבחן הציבור. הוא האחרון שירצה לראות עורכי עיתונים, עיתונאים, פוליטיקאים ומו"לים משני עיתונים מתרוצצים על דוכני העדים ובתוך תאי הנאשמים. "פרשה 2000" היא אירוע טראומטי, בעיקר עבור נתניהו ו"ידיעות אחרונות", אבל גם עבור אנשי "ישראל היום" - שנתניהו שם עצמו כמו"ל שלהם וסחר בהם בגרוש. וחוץ מזה, אם האירוע הזה יגיע לבית המשפט, נראה כאן עיתונות מוטה ומתלהמת במשך שנתיים באופן שישבש את דעתנו - ומזה שבענו די. לא כדאי.
6. אומנם כבר אינני דובר צה"ל, אבל כנראה שזו "מחלה סופנית". אני מודה שאני מתרגש כשאני שומע את תזמורת צה"ל ורואה את הצוערים או את פרחי הטיס צועדים בסך. אין לי בעיה שתצחקו עלי, אני בטוח שיש עוד רבים כמוני. בה"ד 1 מציין כעת 50 שנה למעברו למצפה רמון. זהו לא רק בית ספר לקצינים, אלא בית ספר למנהיגות לאומית, לערכים ולדוגמה אישית. "ממני תראו וכך תעשו", זהו המוטו. לצערי, לא צעדתי שם על הרחבה ולא עברתי קורס קצינים, אף על פי שעשיתי 20 שנות שירות קבע עד לתפקיד דובר צה"ל, אבל בכורי אורי צעד, ואני נשמתי אוויר פסגות. כן, אני מתרגש כשהקצינים החדשים צועדים בסך ותזמורת צה"ל מנגנת. תצחקו עלי כמה שתרצו...
שבת שלום.